ניצחנו
במערכת "ישראל היום" אפשר היה ודאי למצוא כמה אנשים נקועי צוואר, אם רק היה להם חוט שדרה. בתוך יממה עברו שם מליבוי יצרים נתמך בציטוטים מפוברקים בכותרת הראשית ("לא נבליג, לא נכיל, נכה בעוצמה") למתינות שוחרת הפסקת אש. גם היום חותר "ישראל היום" – עיתונו של הפוליטיקאי שהבטיח אי אז למוטט את שלטון חמאס – להודנה ארוכת טווח.
הדרך לשלום של "ישראל היום" עוברת בתחנה ראשית הכרחית: ריצוי השוביניזם שהוא מדמיין כתכונה ישראלית יסודית. לכן, הפסקת אש חייבת להיות מלווה בשכנוע פנימי כי "ניצחנו", ובעיקר, כי מנהיגינו הם עדיין אותם גברים מסוקסים, עתירי ניסיון בטחוני (או לפחות יכולים על ילדים קטנים, במקרה של שר הביטחון שלנו), שאם רק היו רוצים היו... כן, ניחשתם – ממוטטים את שלטון חמאס!
"הערכה: חמאס יסכים לוויתורים משמעותיים" היתה הכותרת הראשית של החינמון אתמול, והיום על השער נדפסת הכותרת "קצין בכיר על חמאס: יוותר? יקבל". את הכותרת הנגדית, הכורכת את השמות נתניהו וליברמן עם הטיות של השורש ק.פ.ל, לא תמצאו בעיתונות העברית, שאין בה היום צהובון שיהין להתמודד עם פטריוטיות, מדומיינת או לא.
גם ב"הארץ" הכותרת על השער העוסקת בחזית הדרום. הכותרת הראשית מצטטת "בכיר בצה"ל", אולם הוא מתבטא, משום מה, באופן אחר. "יש הזדמנות להסדר ארוך טווח בעזה, חמאס מוכן לדבר על הכל", נכתב בה. בידיעה הראשית עצמה מצטט יניב קובוביץ את הקצין, אלוף פיקוד דרום, לפי המשתמע מהטקסט: "בארבע השנים האחרונות מאז 'צוק איתן' אנחנו הכי קרובים למערכה בעזה, אבל הסיבה לזה היא המציאות והמצוקה בעזה, לא שאיפות צבאיות של חמאס".
בן כספית ואביגדור ליברמן (צילום מסך)
את הכותרת הראשית מקדישים היום ב"ישראל היום" לחזית נוחה יותר: "האיראנים בדרך החוצה מדרום סוריה", נכתב בה בתוך מרכאות, ציטוט שהעיתון לא מבאר את מקורו, באופן מסורתי. אחרי הכל, אם הוא מתאים לאג'נדה, מה זה משנה מי אמר אותו או אם הוא בכלל נאמר. עובדות אלטרנטיביות הן, אחרי הכל, עובדות, כנגזר משמן.
לא רק נתניהו זוכה למטריית הגנה עיתונאית, גם לשר הביטחון שלו, אביגדור ליברמן, יש עיתונאים שמעריכים את תכונותיו התרומיות, כשצריך, ומציגים אותו כבריון השכונתי, כשצריך. "הוא מנומס ומבוסס, שקול יותר, מתואם מאוד עם המערכת", כותב עליו בן כספית ב"מעריב", בעוד טור מהלל ומפרגן, וב"ידיעות אחרונות", מכרה ותיקה אחרת, ה"שמאלנית" סימה קדמון, משבחת את האיפוק הליברמני הידוע.
אגב, הערת כספית: הפובליציסט זריז העט כותב היום שהשנה הראשונה של ליברמן כשר ביטחון היתה מביכה. כספית מבין במבוכות. הנה מה שכתב על תפקודו של ליברמן כשר ביטחון בשנתו הראשונה: "דוגמה ומופת של ימין ישראלי שפוי, פרגמטי ותכליתי" ו"המבוגר האחראי של גן הילדים הישראלי".
כיצד אפשר להסביר את הזגזוג הזה? אפשרות אחת היא שכספית הוא הגיגן חסר אחריות. אפשרות אחרת היא שהוא מתאים את עצמו לצרכים התדמיתיים האקטואליים של פוליטיקאים מקורבים. אפשרות אחרת היא שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, וששם וכאן הן נקודות אקראיות המתחלפות תדיר במרחב החלל-זמן.
הזוג נתניהו
שני פרסומים מובילים היום בשדה התקשורת החמוצה, המקדירה פניה לזוג נתניהו ומעדיפה לחפור במחדליהם ובתכונותיהם הלא נלבבות על פני התמקדות בהישגיהם ובפניהם היפות. האחד הוא פולו-אפ על התוכנית "עובדה" ששודרה אתמול בערוץ קשת, והשני הוא סקופ של כתב "הארץ" חיים לוינסון. "'עובדה': נתניהו ביקש להאזין לטלפון של ראש המוסד והרמטכ"ל", נכתב בכותרת במעלה שער "הארץ". "מקורות במשרד רה"מ: שרה נתניהו ניסתה לתקוף פיזית את המנכ"ל אלי גרונר", נכתב בכותרת באמצעיתו.
ב"ידיעות אחרונות" הדברים שאמר ראש המוסד תמיר פרדו על נתניהו בראיון ל"עובדה" דוחקים מהכותרת הראשית את הנושאים הבטחוניים הבוערים. בכל זאת, ב"ידיעות אחרונות" זוכרים דבר או שניים על האזנות סתר. "נתניהו ביקש מהשב"כ: להאזין לטלפונים של הרמטכ"ל וראש המוסד", נכתב בה.
גם ב"הארץ" וגם ב"ידיעות אחרונות" מדגישים את החלק הזה בדברי פרדו, ולא את הנושא המעניין לא פחות, ואולי יותר: סיפורו כיצד נתניהו הורה להתכונן לתקיפה צבאית באיראן. עיסוק נאות בחלק זה של דבריו ניתן למצוא דווקא בטור של כספית ב"מעריב".
תמיר פרדו (משמאל) ויורם כהן, בעת שכיהנו כראש המוסד וראש השב"כ. משרד ראש הממשלה, 1.5.2011 (צילום: קובי גדעון)
ב"ישראל היום" אין זכר לדברים בשער או בעמודים הפותחים. בעמוד 5 נדפס דיווח בחתימתו של מתי טוכפלד על הדברים שאמר פרדו. הוא נפתח במלים "ביקורת בממשלה על ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו". מתחת לדיווח כותב אמנון לורד על "פרדו והתוכנית להדחת נתניהו", על חקירות נתניהו שנולדו לצורך חיסולו הפוליטי ועל "עובדה" כעל "מפעל חיים שמוקדש לרצח אופי של משפחת נתניהו" (מה שלורד מחמיץ משום שהוא לא כתוב בדף המסרים שלו, הוא שנתניהו היה יכול לככב ב"עובדה" בדיוק כמו אולמרט, אם היה פותח את הדלת למצלמה).
אגב, בטורו הקבוע במוסף הפוליטי של "ישראל היום" לורד לא מספק התייחסות לפרשיות נתניהו, אבל ממשיך לעסוק בתיאוריות קשר – הפעם לא סביב מזימה בינלאומית של אילנה דיין ואובמה לחסל את נתניהו, אלא סביב רצח קנדי ורצח ארלוזורוב (וקודם לכן, בהערת אגב, הוא מזכיר גם את זו הטוענת כי ממשלת בריטניה מחרישה גל אונס מוסלמי המוני), עניין טריוויאלי אצל לורד אבל ראוי לציון לאור קביעתו, לאחרונה, כי הוא מתרחק מתיאוריות קונספירציה ושהן בעיניו "דגל אדום".
ועוד אגב, דן מרגלית, שאת מקומו תפס לורד ב"ישראל היום", מקדיש היום את טורו ב"הארץ" לרלבנטיות של עד המדינה ניר חפץ ל"פרשת המעונות" של שרה נתניהו. "המידע שבפי חפץ הוא בבחינת הרשעה פוליטית ודמוקרטית מוחלטת של ממשלת נתניהו", הוא קובע. את הכסף הם לא יחזירו. לא שרה נתניהו לעם ישראל ולא מרגלית לאדלסון.
"שרה נתניהו ניסתה לתקוף פיזית את מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר – כך לדברי כמה מקורות במשרד", כותב לוינסון ב"הארץ". "לדברי המקורות, גרונר לא נפגע, והדף אותה מעליו בכוח עד שבכיר אחר במשרד הפריד ביניהם. המקורות אמרו כי הרקע לעימות היה מחלוקת על מימון הוצאות ביתם הפרטי של בני הזוג נתניהו בקיסריה. גרונר, שהודיע השבוע על פרישה מתפקידו, מסר בתגובה: 'אני מכחיש'. מטעמו של ראש הממשלה נמסר: 'עוד אגדות נוסח סרנה'".
הפרסום של לוינסון הופיע כבר אתמול באתר "הארץ", והזוג נתניהו הגיב עליו באופן מיידי בסרטון שהתפרסם בפייסבוק. צילום מסך מהסרטון כבר מעטר את הידיעה של לוינסון הנדפסת היום בגליון "הארץ", וביקורת על הסרטון – הזוג נתניהו הצטלם על רקע מודעת אבל לחייל שנפל חלל – כבר מככבת בשער "ידיעות אחרונות": "מכל הרקעים שבעולם" נכתב בכותרת על השער מעל טור של נבו זיו ("מודעת האבל של סמ"ר רונן לוברסקי ז"ל, לוחם דובדבן שנהרג מפגיעת לוח שיש במהלך פעילות מבצעית, הפכה אמש לחלק מקמפיין"), שהופך היום לחלק מקמפיין.
באתר "מעריב" כבר מתפרסמת תגובת "יועץ הניו-מדיה של ראש הממשלה יונתן אוריך", שלפיה בני הזוג נתניהו "עודכנו על הידיעה כשהיו בדרך [...] לניחום אבלים אצל משפחת החייל ברחובות. השעה היתה 19:00 ונדרשנו להוציא התייחסות. ביקשו לצלם מחוץ לבניין, אבל האבטחה לא הרשתה, לכן צילמו בפנים והיתה שם מודעת אבל. לא ניצול ציני ולא בטיח".
שקיפות והכחשה
רועי פלד, יו"ר התנועה לחופש המידע, כותב בדף הפייסבוק שלו על הפרסום ב"הארץ" על האקט האלים כביכול של נתניהו: "גרונר הגיב בהכחשה לקונית, נתניהו בהכחשה גורפת. עכשיו איך אנו אמורים לדעת מי דובר אמת? יש כמובן את רמת האמון הבסיסית שלנו בכתב 'הארץ' חיים לוינסון מצד אחד, וחוסר האמון הבסיסי שלנו בשרה ובנימין נתניהו מצד שני. אבל מנגד, לוינסון לא היה שם, ניזון מעדויות שמיעה, בעוד ששרה היתה בעצמה בכל מקום בו היא היתה.
"ומצד ראשון על שרה אפשר להאמין הכל. מצד שני, בכל זאת סיפור די קיצוני ונטל הראיה צריך להיות על הטוען לקיומו. ומצד שני אלי גרונר שמכחיש, מוכר (כך אומרים לי אנשים שמכירים) כאדם הגון, ועוד מאותו הצד – אנחנו הרי מוכנים להאמין עליה הכל פחות או יותר, אז אנחנו צריכים להיזהר לא להיסחף בקלות מדי לאמונה בסיפורים הזויים מדי.
"הקיצר, איך בן-אדם מן היישוב עושה שכל בכל הסמטוחה הזו? ובכן – הנה רעיון אחד שאולי היה יכול לעזור: יותר שקיפות בדיווח. שחיים לוינסון יתאר לנו בדיוק איך הוא עבד על הסיפור ואיך הוא הגיע למסקנה שהוא מוצק מספיק בכדי להתפרסם".
סמי פרץ, לשעבר עורך העיתון הכלכלי "דה-מרקר", מראיין את יו"ר העבודה אבי גבאי, והתוצאה מודפסת בעמודי החדשות של "הארץ". בתוך הראיון מובלעת תשובה אפשרית לפלד, הצעה להתייחסות אחרת ל"הכחשות": "הראיון עם אבי גבאי מתנהל בפינה צדדית בלובי של מלון תל-אביבי. תוך כדי השיחה חולף על פנינו מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר, שעוצר להגיד שלום (מאוחר יותר באותו היום הוא גם אמר שלום, מסוג אחר, לנתניהו)".
רוקנרול
"אין לו קול, אין לו דיקציה, אין לו כבר הרבה שנים שירים טובים וגם להיטיו שמרניים בהרבה מהיומרה", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של "גלריה", "התפיסה הפוליטית שלו חלולה, הוא מזיק לקריירות של זמרות מתחילות, הוא אופורטוניסט, חתרן בעיני עצמו אבל בעצם סמל מיינסטרים ממסדי. הוא כוכב ריאליטי שמתנשא על המוזיקה המזרחית וכבר מזמן לא ממלא איצטדיונים בקביעות. רגע לפני שהוא חוזר לטלוויזיה כשאייל גולן לצדו, בן שלו מתפנה לסכם את 25 שנות הקריירה של אביב גפן, המלך העירום של הרוק הישראלי".
הכתבה עצמה, באופן אופייני לשלו ולכותרות (גם) ב"הארץ", מגוונת הרבה יותר ומעדיפה אנדרסטייטמנט על פומפוזיות (וכדאי לקרוא אותה, בין השאר, על רקע פריט המידע הזה: אביב גפן, יחד עם שלמה ארצי, הוא זמר הבית של "ידיעות אחרונות", כזה שזוכה דרך קבע לעיתונות מפנקת וקידומי קריירה).
הנה כך, כבר בתחילת הכתבה, מסכם שלו את הכל מתוך הקשבה מדוקדקת לשיר אחד: "הדבר הראשון שעולה בדעתי כשאני חושב על גפן הוא מה שקורה לקראת סוף השיר 'אהבנו'. נראה כאילו השיר גילה את כל הקלפים שלו, עשה פעמיים את הסיבוב של בית-פזמון, הגיע לכאורה לקליימקס רגשי ('אנ'לא אשכח את המכתב!!! רמזת שמישהו את לבך גנב') והנה הוא מתכנס לקראת סיום. אבל פתאום מגיח חלק שלישי (מה שנקרא 'סי-פארט'). וואחד חלק שלישי. כמו שהפאוזה לקראת סוף 'עכשיו מעונן' היא אם כל הפאוזות, החלק השלישי של 'אהבנו' יכול לטעון לכתר אבי כל החלקים השלישיים, לפחות בפופ הישראלי של 25 השנים האחרונות. הפסנתר של ערן מיטלמן מנגן מלודיה פסאודו-קלאסית נרגשת, על הרמוניה שמסתחררת וגועשת בין מז'ור למינור, ואז גפן נכנס וזועק 'אני אוהב אותך, ואת יודעת שאני אוהב אותך, אם את שומעת אז אני אוהב אותך, אם את שומעת אותי'. שימו לב שיש ארבעה דגשים ריתמיים חזקים במשפטים האלה, על המלים 'אני', 'אני', 'אני' ו'אותי'".
ענייני תקשורת
פרטיות (1). "תנו לי להציע לכם הצעה שלא תוכלו לסרב לה, פשוט כי אין לכם ברירה", כותבת אנה בורד במדור הדעות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "אתם תגללו במורד הררי מלים מסובכות באנגלית, תחתמו כאן, כאן, ובתיבה שמצהירה שאתם לא רובוט, ותאשרו לפייסבוק, לגוגל ולכל חברה בעולם בערך להמשיך להשתמש בפרטים שלכם. הן מצדן פשוט ימשיכו להשתמש בפרטים שלכם".
פרטיות (2). "זו היתה תחושה קשה כי תמיד הייתי מאחורי הקלעים. גם ברשתות החברתיות אני לא נמצאת. נורא פשוט לעשות מכל זה פסטיבל של הקלקות על חשבוני. זה לא כיף להיות בצד הזה". הדוברת: העורכת הראשית של תוכנית הריאליטי "האח הגדול", תוכנית הדגל של ז'אנר המציצנות, המספרת בפתח הראיון ל"7 לילות" על הרגשתה ביחס לחשיפה הפומבית שחוותה עם עזיבתה את תפקידה בחברת הטלוויזיה רשת.
שפה. סרט חדש על העיתונאי אדם ברוך, שיצרו ילדיו, גורר עיסוק מחודש בדמותו ובמורשתו. ברוך הטביע את חותמו על העיתונות הישראלית כאיש "ידיעות אחרונות", ואחר-כך גם ב"מעריב" וב"גלובס", אך היום לא מצאתי בעיתונים הללו טורים העוסקים בו (ב"גלובס" התפרסם טור כזה לפני מספר ימים, אולי גם באחרים). ב"הארץ", לעומת זאת, מתפרסמים היום לא פחות משלושה כאלו.
הדבר מעלה הרהור על השתנותה של העיתונות. מה שעולה מיד על הדעת הוא כיצד זירת העיתונות של פעם היתה רחבה מספיק כדי להכיל "אדם ברוך" גם בעיתון המונים קלאסי. אבל במחשבה שנייה מדובר בתהליך מתבקש: האדם-ברוכיות שהתאפשרה ב"ידיעות אחרונות" היתה משום שיוצריו של הצהובון הפרובינציאלי שהוא "ידיעות אחרונות" פעלו מתוך התנשאות צינית על קוראיהם.
ממילא, מטבע הדברים, תיעלם ההתנשאות ודור ההמשך יהיה כבר של פרובינציאלים בזכות עצמם. לדב יודקובסקי ושייקה פורת לא היו יכולים להיות נושאי שיחה משותפים עם נוני מוזס ורון ירון, אבל יודקובסקי ופורת, בציניות המתנשאת שלהם על קוראיהם, הם האבות המולידים של מוזס וירון.
עוד עולה על הדעת כיצד כיום ניתן לדמיין "אדם ברוך" רק ב"הארץ", אבל מיד מגיעה מחשבה שנייה – בעיתון של רוגל אלפר, ניסן שור ופולחן קליקבייטס, אדם ברוך לא היה מתקבל ל"הארץ". אולי להבלחה ב"תרבות וספרות", שלאחריה היה מתקשר בזעם למערכת ומתלונן על הכותרת שניתנה לטור באתר.
אדם ברוך עם נתן זהבי, מוטי קירשנבאום וחיים חפר, לאחר הלווייתו של דן בן-אמוץ ב-1989 (צילום: משה שי)
"סרטם של עידו ועמליה רוזנבלום על אביהם אדם ברוך לקוי מאוד. מה מטרתו? סקירה מרפרפת ושטחית של פועלו המקצועי, רצופת דברי הלל ושבח בלבד ל'מוניטין', '7 ימים' ו'שישי', מפי חברים ובני טיפוחים, הניבה הומאז' מהסוג שמנפקים לאדם עם פרישתו מהמפעל. לא היה ולא יהיה כמוהו, נתפלש כעפר לרגליו. איך, מה, למה, דיון עומק ביקורתי – ממש לא", קובע רוגל אלפר ב"הארץ".
השאלות שהיו צריכות להיות נידונות, לפי אלפר, הן: מדוע נזקק ברוך לאבזור הזה (הלבוש המאופיין)? לפרסונה המעוצבת? לסטייל המעושה והמתאמץ? למה סירב לטפל במחלת הסוכרת שהרגה אותו? האם היה שרוי בדיכאון לא מאובחן ולא מטופל? האם החליט למות? האם התאבד באמצעות סוכרת? ושמא העדיף סוף חידתי ואיקוני שיבטיח את העיסוק בו, על פני המשך חייו?
"אני מפצירה בכם", כותבת מורן שוב, שעבדה בצמוד עם ברוך בשנותיו האחרונות וכותבת עליו היום ב"תרבות וספרות" של "הארץ", "אם אתם רוצים ללמוד על אדם – קראו בספריו. הכל נמצא בטקסטים שלו. שם הוא מגלה ושם הוא מסתיר. בכל אופן הוא שם". אדם ברוך לא היה נתון בסכסוך פנימי, היא קובעת. הוא היה מדריך ומורה. מדובר בחילוף זהויות שהוא "טבע של כותבים" ונטוע בשפה. הטקסטים שלו לא היו מנייריסטיים אלא חיפוש אחרי התגלות. כתיבתו היתה "מהודקת, מדויקת, קצרה".
"אני נזהרת תמיד לא לשגות כשאני מצטטת את אדם", היא כותבת, "משום שאצל אדם לא מדובר בסגנון אלא בנוסח. אשנה מלה, אשנה ניואנס, אשבש נוסחה". ייתכן. ייתכן גם שמדובר בהגזמה פראית. מה שכן קרוב לוודאי נכון הוא כי שאיפה כזו היתה קיימת בכתיבה של ברוך, וכי לשאיפה כזו, לטוב ולרע, אין היום מקום בכתיבה העיתונאית שלנו, יקירתי.
ניסן שור מצטט ב"מוסף הארץ" את ברוך, שאמר שבישראל "כל אחד משתין דרך הקטן של השני" – ביטוי שאני, לפחות, שמעתי אותו עד כה רק ביחס להתנהלותו של אדם אחד: המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס.
כוחנו באחדותנו. אחד המכתבים במדור "מכתבים למערכת" של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מודפס על רקע מודגש. חתומה עליו חברת-הכנסת סתיו שפיר מהמחנה-הציוני. "בשבוע שעבר ניסה חנוך דאום לחרחר ריב – גם הפעם במסווה של 'קירוב לבבות'", היא כותבת, בהתייחסה לטור מגיליון השבוע שעבר שבו האשים דאום את שפיר (ואת חבר-הכנסת מהבית-היהודי בצלאל סמוטריץ') בליבוי פלגנות, זאת בשל סטטוס שפירסמה שפיר אחרי נצחונה של זמרת ישראלית באירוויזיון: "מה שניצח אתמול זה כל מה שביבי, בנט והסמוטריצ'ים מנסים להרוס לנו".
היום מסבירה שפיר כי התכוונה רק ל"מיעוט זועם, כוחני וקולני" שמוביל את מנהיגי הימין, וכי היא אינה כופרת, חס וחלילה, בכך ש"נטע מייצגת את מה שרובנו רוצים לבנות כאן". "כולנו, שמאל וימין, שמחנו בתוצאות האירוויזיון, שמחה ישראלית אמיתית", היא ממהרת להדגיש כבר בתחילת דבריה.
ההתפתלות הלא משכנעת של שפיר אומרת משהו על יחסה לדמוקרטיה – אם ראש הממשלה הנבחר ביותר שלנו ומפלגות המחזיקות יחד 38 מנדטים הם עבורה "מיעוט" – וממילא מחזקת עוד יותר את הטור של דאום, ומציגה את חברת-הכנסת הצעירה כמי שממהרת לנצל אירוע לאומי כדי לקטוף רווח פוליטי צר.
אבל יותר מכל, מעניין להבחין מתוך חילופי הדברים בין בעל הטור הדחקיונר לבין הפוליטיקאית השאפתנית מהי, עבורם, הישראליות, מהם הערכים היסודיים שעליהם מוכרחים להסכים ושעליהם אי-אפשר לחלוק: השמחה בעקבות הגעתו של שיר פופ ישראלי (באנגלית...) למקום הראשון בתחרות זמר אירופית. וההאשמה החמורה ביותר, זו שמדירה את האשם בה ממחנה הישראלים, היא כי לא שמח בשמחת העם בעקבות זכייתה של נטע ברזילי ("נטע" או "נטע שלנו"), או כי חס וחלילה ההין לפגום בשמחתם השלמה של ישראלים אחרים בעקבות אותו אירוע משמח. זו ההאשמה שעליה לא היתה יכולה נבחרת הציבור שלנו לשתוק.
גם לנהג וגם לשר. במוסף הבידור של "ידיעות אחרונות" מתראיינים היום שחקן הקורא להפסיק לאונן ולתכנן ילודה וזמרת המספרת על משיכתה לפורנו פטישיסטי.
רומן מפתח. איתי זיו כותב במדור הספרות המצומק של "ידיעות אחרונות" על "העורכת" של יעל שחם, שבו היא מגוללת בשמות בדויים את חוויותיה מקריירה עיתונאית ארוכה ב"גלובס". "זהו ספר חכם, משעשע, מחופף ולפרקים מטריד, אם לא אפל ממש", הוא כותב, ומוסיף על "עוד אמירה המקופלת בין דפי הרומן: יש סיבות – מבניות – לכך שהעיתונות חדלה להיות כיפית. כולן כבר ידועות לעייפה, אבל שחם מפליאה לצרור אותן בדמות אחת, הנמסיס נרקיס שמלקקת את דרכה לצמרת, ורק בשבילה שווה לקרוא את הספר. נרקיס זו היא ההוכחה על שתיים כיצד אחרי הטרנספורמציה שעבר הפרינט, משתלם בהרבה להתרפס בפני גורמי כוח מאשר לריב עימם, על כאב הראש והישבן הכרוך בכך, וכיצד סטנדרטים הפכו למלה מגונה".
התנצלות. "לפני מספר שבועות פרסמנו טור שכותרתו 'שינויים בהרגלי השבעה'", נכתב במשבצת ממוסגרת במדור המכתבים למערכת של "מוסף הארץ", "כאיור לטור הופיעה מודעת אבל שפורסמה שבוע קודם לכן, בהסתרת פרטי הנפטרת. בטעות ובתום לב לא הוסתרו פרטים נוספים שבהקשרו של הטור גרמו לפגיעה ברגשות המשפחה האבלה. הדברים הובאו לידיעת 'הארץ', ואנו מביעים את התנצלותנו ואת צערנו הרב בפני משפחת הנפטרת על טעות זו. הזכות לביטוי אישי היא מערכי היסוד של 'הארץ' ואנו מכבדים את בחירתו של כל אדם להתאבל על-פי אמונתו ואורחותיו".
הטור, של אלון עידן, התפרסם ב"מוסף הארץ" לפני הרבה יותר ממספר שבועות – בתחילת ינואר – והתלונן על "מגמה של צמצום דרמטי – שלא לומר דרקוני – בשעות ביקורי התנחומים". נכון לרגע כתיבת שורות אלו, תצלום מודעת האבל עדיין מלווה את גרסתו המקוונת של הטקסט של עידן.
לידיעת הגברות. סבר פלוצקר מקדיש את רוב טורו השבועי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" לסקירת ויקיפדיה על רומן אברמוביץ', למרות שהאנציקלופדיה המקוונת זמינה לכל מי שברשותו חיבור לרשת האינטרנט. את הסקירה הוא מסכם בקביעה התמוהה שלפיה אברמוביץ' הוא כעת "גבר נאה, עוצמתי ופנוי".