סיפור לידתו וחייו של מכתב הטייסים הסרבנים הוא גם, בתמצית, סיפור מותה של המחאה הספונטנית. יותר ויותר נדמה כי מי שמאס במרכיב כלשהו במציאות הישראלית, צריך להחליט: "סופשבוע" או "7 ימים", מיקי או יונית, יבין או סוקניק. אין פרווה. כבר שנים ברור כי בישראל אין הבדל בין מפלגה פוליטית לבין קורנפלקס. שניהם מנסים לחדור לתודעת הציבור באותן שיטות. כמו כל דבר אחר, במהרה לבש העסק מדים והתגייס לצה"ל. "אנחנו, שחונכנו לאהוב את מדינת ישראל ולתרום למפעל הציונות, מסרבים לקחת חלק בתקיפות חיל האוויר במרכזי אוכלוסייה אזרחית", כתבו 27 טייסים במילואים, פעילים לצד ותיקים. בהחלט סיפור עיתונאי. אבל מארגני העצומה חשו כי אין בכך די, למכתב אין חיים משל עצמו. וכך, טייסים מיומנים ומנוסים בשמים, אך טירונים לגמרי במגרש התקשורתי, יזמו קמפיין מוקפד ומסודר, יד ביד עם משרד יחסי-ציבור. אף אחד מהם לא הרים גבה נוכח השילוב בין טייסים ליח"צנים, בין טייסת בחיל האוויר לאולפן טלוויזיה. שיקולי תחרות ובלעדיות של כלי התקשורת כרתו ברית עם מחאה אידיאולוגית ומוסרית לכאורה, עד שגברו עליה.

קבוצת הטייסים הסרבנים החלה להתארגן כארבעה חודשים לפני שהונח המכתב המרעיש על שולחנו של מפקד חיל האוויר. טייסי החיל לא נהרו בהמוניהם לחתום, והמארגנים נאלצו לאסוף חתימה אחר חתימה. בד בבד עם תחילת ההתארגנות נוצר הקשר עם כתב חדשות ערוץ 2, צ’יקו מנשה, ועם יגאל מוסקו, כתב מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". את "הארץ" הם דווקא רצו, אבל פסלו משיקולי תפוצה. מטרתם של ראשוני החותמים היתה לפרסם את דבר ההתארגנות ואת מכתב הסירוב בו-בזמן בערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר ובעיתון הגדול והנפוץ ביותר. וכך זה נמשך בנחת: הכתבים של שני כלי התקשורת הרימו מדי פעם טלפון לשאול מה נשמע, הטייסים המשיכו לחפש חותמים. צ’יקו מנשה: "ידעתי מראש שהתארגנות כזו, שידועה בכל הטייסות בחיל האוויר, קשה לשמור בסוד, אך למרות זאת המשכתי לעבוד כרגיל וללא התעסקתי בחששות. אני לא יועץ תקשורת ולא יעצתי להם דבר. עשיתי את המיטב כדי להביא את הסיפור אל המסך בצורה הטובה ביותר".

באמצע חודש ספטמבר נודע דבר ההתארגנות לכתבת "הארץ" לילי גלילי, שמסקרת את תנועות הסרבנים. גלילי החלה לבדוק במה מדובר, אחר-כך הצטרף למשימה גם הכתב הצבאי עמוס הראל, אך הם נתקלו בחומות של שתיקה. רק לאחר מאמצים מרובים הצליחו השניים להגיע למקורבים לטייסים שאישרו שאכן מתארגנת קבוצת סירוב. המקורבים סירבו למסור עליהם פרטים נוספים, או כיצד ניתן להתקשר עמם. הנימוק: הסכם בלעדיות עם ערוץ 2 ועם "ידיעות אחרונות". מתוסכלים מקשר השתיקה, פרסמו גלילי והראל בסופו של דבר ידיעה כללית בעמוד הראשון של "הארץ", ובה נאמר כי "קבוצת טייסי מילואים בחיל האוויר מתארגנת להודעה פומבית של כוונה לסרב להשתתף בפעולות ההתנקשות שמבצע צה"ל בשטחים, בסיוע חיל האוויר" ("הארץ", 19.9.03). המקורבים ביקשו מהכתבים להמתין עם הפרסום ב"הארץ" לא התרשמו. עמוס הראל: "הסירוב של הטייסים לדבר איתנו נתן רק תיאבון לפרסם את הידיעה, כמובן רק אחרי שאימתנו כי אכן מתארגנת קבוצת סרבנים".

לאחר הפרסום החלו עיתונאים אחרים, ובכללם גם כתבים מחוץ-לארץ, להתעניין ביוזמה החדשה, אך נתקלו גם הם בחזית סירוב. במקביל נכנסו ההכנות לפרסום המכתב ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ 2 לישורת האחרונה, יחד עם סגירת קצוות אצל חותמיו. המועד שנקבע למתן המכתב למפקד חיל האוויר היה יום רביעי אחרי הצהריים, חמישה ימים לאחר הפרסום הראשון ב"הארץ". המתחרים לא ויתרו: כמה שעות לפני המועד נודע ל"מעריב" כי בערוץ 2 מתכוננים לשדר את הסיפור במהדורה המרכזית באותו ערב, ולמחרת הוא יתפרסם גם ב"ידיעות אחרונות". אנשי "מעריב" הסתערו על הטלפונים, ולקראת שעות אחר-הצהריים נשאו מאמציהם פירות: מכתב הסירוב הודלף ונשלח בפקס למערכת, אך משום מה, אתר האינטרנט "מעריב און-ליין" התמהמה. כאשר הבינו בערוץ 2 כי העניין יצא משליטה, החליטו להקדים את הפרסום לתוכנית "שש עם אושרת קוטלר". כלומר, רק שעה ועשר דקות לאחר שהטייסים הגישו את המכתב למפקד חיל האוויר באופן רשמי. וכך נכתב למחרת ב"ידיעות אחרונות": "בעשרה לחמש אחרי הצהריים נכנסו סרן (מיל’) יונתן וסרן (מיל’) אלון - שני טייסי בלק-הוק - ללשכת מפקד חיל האוויר. האלוף חלוץ לא היה שם, והשניים ניסו לשמור על ארשת פנים מאופקת, כשהשאירו בידי קצינת הלשכה מעטפה חתומה המיועדת לחלוץ באופן אישי". הטייסים האמיצים, אם כן, לא נתנו למפקד חיל האוויר הזדמנות. הם מסרו את המכתב ומיהרו לחפש מסך טלוויזיה כדי לצפות בעצמם, או יותר נכון בסרבלים (מתברר כי היוזמה לעשות הצגה ולהצטלם עם סרבלים גם בעיתון וגם בטלוויזיה היתה של הטייסים עצמם). כתב צבאי: "כל ההתנהלות שלהם לא היה ספונטנית אלא מתוכננת לפרטי פרטים יחד עם העיתון והטלוויזיה. זה לא היה מעשה אמיץ של הנחת עצומה נגד מפקד חיל האוויר, אלא פרויקט שלהם יחד עם כלי תקשורת. לוח הזמנים היה מתואם עם מערכות העיתון והטלוויזיה".

איור: דוד פולונסקי

גם לאחר הפרסום "הרשמי" של המהלך בשעות הערב, קשייהם של עיתונאים, שאינם שייכים לערוץ 2 ול"ידיעות אחרונות", לא תמו: הטייסים התמידו בסירובם לשוחח עמהם. גורמים ב"ידיעות אחרונות" טוענים כי העיתון לא מנע מהטייסים לדבר עם עיתונאים אחרים, ומי שהתעקש על עניין הבלעדיות היו דווקא הטייסים. אחד החותמים מאשר: "הטיעונים שלנו כל-כך מורכבים, ובימים הראשונים לא רצינו לתמצת אותם למשפט אחד. העדפנו להמתין, לשתוק יומיים ולדחות את כל הפניות, עד שגליון ’7 ימים’ יצא לאור, וכולם יוכלו לקרוא את מה שיש לנו להגיד באריכות. פשוט חיכינו שהסערה הראשונה תחלוף. מה רצית? שנתעמת ישירות מול ראש הממשלה והרמטכ"ל?!".

כששעון הדד-ליין מתקתק באכזריות, שום עיתונאי אינו יכול להמתין. וכך, בעצם סרבנותם להתראיין, נטשו הטייסים את המגרש והפקירו את השער ליריב, לא לפני שתקעו גול עצמי. בהעדר דבר הסרבנים, בלט בכלי התקשורת דובר אחד: מפקד חיל האוויר, אלוף דן חלוץ, שניצל את הבמה ביעילות. כתב צבאי: "ניסינו בכל יכולתנו להביא את דבריהם של הטייסים, אך לא היה עם מי לדבר. הם פשוט שתקו או לא ענו לטלפונים. ומנגד, הצבא הביא גייסות של דוברים נגד הטייסים, אז את זה פרסמנו. היינו חייבים חומר, ואחד האנשים שדיברו בהרחבה לאחר הפרסום היה מפקד חיל האוויר והוא אמר שהמניעים שלהם פוליטיים, אז בהעדר צד נגדי, זה מה שתפס". זה היה המצב בערוצים 1 ו-10 ביום רביעי בערב, וביתר שאת למחרת, במלחמה בין העיתונים. להרבה התפתחויות הטייסים התכוננו בחייהם, אבל לא לאש נ"מ מ"מעריב". כבר עם הדלפת המכתב ישבו ב"מעריב" על הארכיונים ומאגרי המידע במטרה למצוא כל פרט שיש על החותמים. גורם בעיתון: "מקריאת המכתב ומהחומר שאספנו היה ברור כי הטייסים כתבו את המכתב מתוך אג’נדה פוליטית ברורה. בעיתון שיצא למחרת רצינו לחדש, ולא רק לתמלל את מהדורות החדשות. חידשנו לקוראים בכך שחשפנו בפניהם בדיוק במי מדובר".

השוואה בין שני העמודים הראשיים של העיתונים הגדולים אומרת הכל: כותרת הגג ב"ידיעות אחרונות": "בלעדי: לא אכפת לנו לשבת בכלא ולאבד את החברים, אנו רוצים להציל את המדינה". "מעריב": "מפקד חיל האוויר ל’מעריב’: נעניש אותם". כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות": "מרד הטייסים". ב"מעריב": "בושה לכנפיים" (הטייסים, אגב, זעמו גם על הכותרת ב"ידיעות אחרונות". "אנחנו לא מורדים, אנחנו רק רוצים לשמור על החוק", הסבירו). "מעריב" בכותרות המשנה: "מרקוס ובן-דב היו סרבנים כבר במלחמת לבנון ▪ גם לסטר הפסיק לטוס אז ▪ תמיר ושוחט הם פעילי שמאל מוכרים ▪ אתמול, בקמפיין תקשורתי מתוזמר, יחד עם 22 מחבריהם, בהם רק שניים שמשתתפים בפעילות מבצעית, הם הכריזו על סרבנות חדשה: מרד טייסים נגד פעילות הסיכול של חיל האוויר בשטחים ▪ על המכתב שמע מפקד חיל האוויר בטלוויזיה ▪ בחיל ניסו להסתיר את עומק העלבון, אך התקשו להסתיר את הזעזוע". את הקו הנצי נגד הטייסים הסרבנים הוביל העורך הראשי, אמנון דנקנר, שכתב אחר-כך במאמר: "אנשי יחסי-הציבור שעיצבו, ניפחו ותקשרו את הטייסים הסרבנים לא פנו אלי כדי להציע שסיפורם של הטייסים יופיע באופן בלעדי ב’מעריב’. בדרך-כלל, כשעיתון מחמיץ סיפור רב תהודה, יש לעורכו דקירה בלב. לא הפעם. זאת משום שאילו פנו אלי, הייתי מודה להם אך מסרב כדי שלא להיות עבד לקמפיין מתוזמר למטרות פסולות".

גורמים ב"ידיעות אחרונות" טוענים ש"מעריב" פעל ממניעים לא ענייניים והעדיף את שיקולי היריבות בין העיתונים על פני דיון רציני ומעמיק בעמדותיהם של הטייסים. ביקורת דומה הם מותחים גם על "הארץ", שלטענתם יצא נגד הסרבנים כיוון שחש תסכול על שהסיפור חמק לו מבין האצבעות.

סירובם של הטייסים לדבר עם עיתונאים לא הסתיים עם הפרסום ב"7 ימים". כשפורסמה הכתבה היה תא"ל (מיל’) יפתח ספקטור, בכיר החותמים, בטיול בהודו. לילי גלילי חיכתה לנחיתתו כדי לשמוע את תגובתו הראשונה למכתב הסירוב, אך אפילו היא הופתעה מהתשובה: "מצטער", אמר לה ספקטור, "הבטחתי בלעדיות לדן מרגלית בערוץ 1". לילי גלילי: "באותו רגע הבנתי שאני לא עוסקת בפרשה מרכזית וחשובה, אלא בנישואיהם של כוכבים בהוליווד. לא נפגעתי. הרגשתי בעיקר שזה מגוחך. הטייסים מתחילת הדרך היו כל-כך מיוחצנים שזה פגם במסר שלהם. זה לא היה אותנטי ואמיתי. זה היה מתווך ומעובד. לא היה מקום מצדם להפוך נושא בעל חשיבות עצומה לנושא כל-כך מיוחצן וכל-כך סגור. מאחורי הקלעים הם אומרים דברים ברורים וחדים, אבל כשהם מציגים את הדברים בתקשורת, העצות שהם מקבלים מיח"צנים כובלות אותם". האסטרטגיה התקשורתית שנקטו הטייסים הסרבנים נמדדת במבחן התוצאה. מטרתם היתה לקיים דיון ציבורי רחב ומתמשך על החיסולים הממוקדים בשטחים. בפועל, התעסקה התקשורת בעיקר בסרבלים, בחותמים שנשרו ובחותמים שהצטרפו, בשאלה מי עדיין טס ומי כבר יצא לגמלאות, בסוגיה מי מהם קיבל בכלל פקודה להפציץ בשטחים, באינטרסים הפוליטיים, במכתב התגובה של מפקד חיל האוויר, ובעצומת הנגד של טייסים אחרים, החברים המאוכזבים והנבגדים. בלהט הוויכוח אף אחד כמעט לא שם לב לכתבה חשובה נוספת, שפתחה את מוסף "7 ימים" - על התלבטויותיהם של טייסי אפאצ’י, המבצעים בפועל את החיסולים הממוקדים בשטחים.

איש יחסי-הציבור שליווה את הטייסים: "אם הם היו מכנסים מסיבת-עיתונאים, אף עיתון לא היה מרגיש שיש לו משהו ביד, כולם היו כותבים כתבות ואחרי יומיים העסק היה נרגע. במקרה שלנו העיסוק בטייסים נמשך יותר משבועיים, שזה זמן נצח בתקשורת הישראלית. מההתחלה היה ברור להם שיתקפו אותם, אבל זה היה רק לטובה, כי זה פרנס את הדיון בסוגיה ולא נתן לה לגווע. במחשבה לאחור, אולי הטייסים טעו בכך שלא נתנו בימים הראשונים גם נתחים מהעוגה לכלי התקשורת האחרים, ולא רק ל’ידיעות אחרונות’ ולערוץ 2. אך חשוב להבין שבעניינים כאלה אין סיפור מושלם מבחינה תקשורתית".

מכולם דווקא הטייסים לא מבינים על מה המהומה ולמה נטפלים לפן התקשורתי של יוזמתם. סרן יהונתן, ממארגני המכתב: "קיבלנו ייעוץ תקשורתי מהרבה מאוד אנשים שהרגישו מחויבות למסר שלנו. כולם נתנו עצות, אבל את ההחלטות הסופיות קיבלנו בעצמנו. אנחנו נמצאים עדיין בעין הסערה, אם לא בכותרות העיתונים, אז כל אחד באופן אישי. הזמן לתחקירים מכל סוג שהוא יהיה בעתיד הקרוב. לא עכשיו". וטייס נוסף: "כל העיסוק באסטרטגיה התקשורתית שלנו נראה לי טפל. לא אנחנו המצאנו את משחק הבלעדיות. היה מאוד מאכזב לראות שכלי תקשורת מרכזיים נתפסים לעניינים שוליים ולא מתייחסים למסרים המורכבים שלנו, והכל בגלל שיקולים לא ענייניים. בתור אדם שנחשף מאוד לתקשורת הישראלית בתקופה האחרונה, אני מזועזע מאיך שהיא מתנהלת".

אפילו אם יש בביקורת הזו יותר משמץ של אמת, הרי שבסיכומו של דבר הטייסים הוכיחו שלא למדו את זירת ההתרחשות. הם רצו הכל ביחד: גם ערוץ 2 וגם "ידיעות אחרונות", גם להיות בערוץ 1 וגם לא לדבר שם, גם שהמסר שלהם יעבור ב"מעריב" וגם לא לענות לטלפונים של הכתבים, גם לסרב לטוס וגם להתעצבן כשמכנים אותם סרבנים, גם לרצות להיות א-פוליטיים וגם לכתוב שהכיבוש משחית. חמושים בעצות אחיתופל הם עשו כמעט כל טעות אפשרית. ולבסוף, אחרי ששקע האבק, התברר שהשמים לא נפלו.

רן בנימיני הוא הכתב לענייני משטרה של קול-ישראל

גיליון 47, נובמבר 2003