"האם התקשורת חפצה ביקרו?", שאלה כותרת השער של גליון "העין השביעית" ביולי 1999, זמן קצר לאחר הבחירות שבהן ניצח אהוד ברק את בנימין נתניהו. לאורך הגיליון ההוא ניתנו כמה וכמה סימנים לכך שהתשובה לשאלה זו נוטה להיות חיובית.

בקריאה מחודשת בכתבות מלפני עשור כמעט נראה כי התקשורת, או לפחות חלקה, פעלה לא רק מאהבת מרדכי, אלא גם מתוך שנאת המן, אם להשתמש בדימוי הרלבנטי לימים אלה. ובסיפור שלנו המן הרשע הוא כמובן בנימין נתניהו, שבשבועות האחרונים מוצא את עצמו, שוב ושוב, בתפקיד המותקף התורן של התקשורת הישראלית.

אופיר אקוניס, דוברו של נתניהו, אינו זקוק לארכיון "העין השביעית" כדי להיזכר בתופעה. לדבריו, כיתר אנשי לשכת נתניהו, גם הוא נוהג להשתמש בכתבות ומאמרים כגון אלה שפורסמו אז ב"העין השביעית" כדוגמה לתופעה החוזרת על עצמה מדי כמה שנים: עיתונאים מתחרטים לאחר מעשה על היחס שנתנו לנתניהו.

"ברור שבחודש האחרון יש חזרה על אותם דפוסים של התגייסות רבתי נגד נתניהו", אומר אקוניס, ומוסיף כי להערכתו בעוד חודשים מספר, לאחר מערכת הבחירות, שוב נזכה לווידויים של עיתונאים בכירים על היחס המוטה שלהם כלפי הבוס שלו.

מנקודת מבטם של אנשי לשכת נתניהו, הגל הנוכחי ברדיפה אחריו, הנובע לדעתם מעליית הפופולריות שלו בציבור, החל עוד בסוף השנה שעברה, בכתבות שוליות יחסית שפורסמו ב"מעריב" ועסקו ב"זכרונו הקצר" של נתניהו ובדרישות אשתו לחניה צמודה לבית על חשבון החניות המיועדות לציבור הרחב. לדבריהם, המגמה המשיכה בדיווחים מובלטים ביותר, בעיקר ב"ידיעות אחרונות", על פרישת כמה מיועציו האישיים (תחילה בלי לנקוב בסיבות ברורות, אך תוך רמיזה כי לשרה נתניהו יד בדבר; לאחר מכן תוך ציון העובדה שיו"ר האופוזיציה שילם לעוזריו מכיסו והדגשת האופן שבו רעייתו התערבה בהחלטה לשים קץ לסידור הכספי).

ההתקפה הגיעה לשיאה, בשלב זה לפחות, בתחקיר של רביב דרוקר בחדשות 10 על הוצאותיו הגבוהות של נתניהו בעת מסע הסברה שערך בלונדון. התחקיר גרר סיקורי המשך בולטים ביותר בכל אמצעי התקשורת, גם כאלה שאינם נוהגים לעסוק בדרך-כלל בסיקור הפוליטיקה הישראלית. במדור הספורט של האתר וואלה, למשל, פורסמה כתבה בנושא בזבזנותו של נתניהו בלונדון: שאול אדר השווה בין נתניהו למאמן צ'לסי אברהם גרנט, וקבע כי "לונדון היא מקום אידיאלי למי שמוכן לחיות על חשבון אחרים".

נתניהו נחוש לא רק להתגונן מפני התקשורת בעזרת סוללת יועצים ומקורבים, אלא גם לתקוף אותה חזרה. ב-18 בפברואר השנה הגישה שרה נתניהו תביעת דיבה בסך מיליון שקל נגד "מעריב", בעקבות שתי הכתבות שהעיתון פירסם ב-6 בדצמבר. השבוע הגיש נתניהו תביעת דיבה בסך שני מיליון שקל נגד ערוץ 10. לדברי אקוניס, זו אחת המסקנות שעלו מנסיון העבר. "אנחנו לא אפולוגטיים", הוא מדגיש, "להפך, הקו שלנו הוא קו שמתקיף".

יש הבדל גם בביקורות על נתניהו, לא רק בתגובה שלכם?
אקוניס: "הניסיון היום הרבה יותר חד וגס, וזה נובע מהשכלול שעברה התקשורת הישראלית, מכך שיש הרבה יותר ערוצים, מכך שיש תקשורת מקוונת, מכך שהפירוטכניקה בטלוויזיה מפותחת מאוד. התחקיר של רביב דרוקר, למשל, לולא הפירוטכניקה שליוותה אותו, היה עושה רושם הרבה פחות חזק".

את קווי הדמיון בין ההתקפות אז והיום מזהה אקוניס הן בהיטפלות של התקשורת לפרטים שהוא מכנה "פיקנטריים", תוך האדרה מוגזמת, והן בשימת הדגש על תפקידה של שרה נתניהו בכל סיפור וסיפור. "קח לדוגמה את התפטרות היועצים", הוא אומר. "בכל לשכה יש מקרים של התפטרות יועצים, רק אצל נתניהו זה זוכה לכותרות ראשיות". אמנם גם כשפיטר אהוד ברק את יועציו הקרובים לאחרונה חגגו העיתונים, אבל בעיקר במוספים הפוליטיים, לא בשערים הראשיים.

אחד המנוסים ביותר בהתמודדות עם ההתקפות על נתניהו הוא שי בזק, דוברו לשעבר. כיום מנהל בזק חברת השקעות פרטית, אך לדבריו "עוקב אחרי התקשורת, ומייעץ למי שצריך לייעץ". לדעת בזק, המעביר קורס ביחסי-ציבור ודוברות במרכז הבינתחומי בהרצליה, ראוי היה להגיש תביעת דיבה נגד ערוץ 10. "אי-אפשר כל הזמן להתקפל. העיתונות צריכה לדעת שיש גם גבולות. אם תגזימו, תיתבעו".

גם הוא טוען שקיימת מחזוריות ביחסי נתניהו והתקשורת: התקפות קשות המומרות בהכאה על חטא, וחוזר חלילה. "כבר היו כמה מחזורים כאלה", הוא אומר, "ואני מזהה את זה גם היום".

אך הפעם, בניגוד לעבר, בזק מזהה גם דיווחים מעורבים. כך, למשל, במאמר הפרשנות של בן כספית אתמול (יום ב') ב"מעריב", כשבין ביקורת על נתניהו לביקורת על אשתו מציין כספית כי נתניהו "ראה את הנולד. התנגד להתנתקות, בצדק. הציל את כלכלת ישראל".

זה לא משנה בינתיים את התמונה הגדולה, לדעתו. "אם אנחנו מבקשים לדמיין לעצמנו תקשורת אובייקטיבית המתייחסת לכולם כשווים, ללא ספק ההתייחסות לנתניהו בתקשורת היא מאוד בעייתית", הוא קובע. "אני זוכר שהיו לעתים לאריק שרון התבטאויות קשות מאוד לשמיעה, שוביניסטיות מאוד, למשל, שהועברו בטלוויזיה בשידור חי. הייתי בטוח, מהיכרותי את המערכת, שיעשו מזה כותרות ראשיות לארבעה ימים, ואף אחד לא כתב עליהן אפילו. כך אתה רואה את האתרוגיות שעליה דיבר אמנון אברמוביץ' בזמנו. כיצד יש קשר מסוים בין עמדות מדיניות לבין הירידות האישיות מהצד השני".

במקרה של תחקיר ערוץ 10 יש סיפור בעל עניין לציבור, והתקשורת מדווחת עליו. מה הבעיה?
בזק: "השאלה היא איך מעלים את העניין. אני מסכים שיש כאן סיפור עיתונאי, ויש כלי תקשורת שלא חוסך באמצעים, שולח כתב ללונדון, בודק, מביא קבלות וחשבוניות, בסדר. אבל לדעתי, כל הצגת העניין רשלנית. המערכת, אולי אפילו הכתב, הולך צעד אחד רחוק מדי ברדיפה אחרי הרייטינג. הסתכל על 'ידיעות אחרונות', למשל. בתקופה בטחונית קשה, בעת משבר פיננסי עולמי, הכותרות הראשיות ובעמודים 3-2 ממשיכות להיות על סיפור שאני חושב שכל עיתונאי רציני מבין שהוא נופח מעבר לכל פרופורציה. אני לא אומר שאסור לעשות תחקירים. השאלה היא אם העיתונאי הוא החוקר והמדווח, או שהוא גם השופט, התובע והתליין".

רביב דרוקר דוחה על הסף את טענות לשכת נתניהו. כשהוא נשאל עד כמה קיים, לדעתו, מסע מאורגן נגד נתניהו, אומר דרוקר כי מדובר ב"קשקוש", ומוסיף: "באמת נמאס מהטענה הזו. די כבר עם הדז'ה-וו. מפלטו של נתניהו בזמנים הכי קשים הוא הטענה שרודפים אותו פוליטית". לגופו של עניין אומר דרוקר: "אני לא אתייחס למקורות שלי, אבל במקרה הזה אף אחד מהם לא נמנה עם אנשי אולמרט, ברק או כל דבר כזה".

גם התביעה היא קשקוש?
"התביעה היא לא קשקוש. התביעה תתברר בבית-המשפט".

לטענת אנשי נתניהו, התמקדת בפרטים טפלים.
"התחקיר עסק בשני דברים: בסגנון חיים ובמממנים מסתוריים. סגנון החיים של נתניהו ורעייתו הוא בעיני מאוד בעייתי. גם בעבר הוכחה נטייתם להסתמך על כל מיני שירותי חינם ומתנות חינם של הסביבה. ולגבי המימון, הבעיה העיקרית עם נתניהו היא באמת שבכל נסיעה הוא נזקק לאיזשהו מממן אלמוני שישלים את ההפרש בין מה שלגיטימי לבין מה שהוא מוציא. עכשיו יש לך בנאדם שהולך להיות, אולי, ראש ממשלה, ויש לך כל מיני אנשים כמו ג'ושוע ראו, שלולא התחקיר שלי לעולם לא היית שומע עליו, שיש לו עסקים בארץ, והוא בטח בנאדם טוב מאוד, אני לא אומר את זה בציניות, אבל עכשיו ביבי חייב לו משהו".

ירון לונדון הוא אחד העיתונאים שהיכו בעבר על חטא יחסם לנתניהו. לדבריו, הוא אינו צופה כי בעתיד הקרוב יעשה זאת שוב. "העיתונות היום הוגנת יותר כלפיו", הוא אומר. "אני חושב שעלייתו של נתניהו אז, כשבא מהאפלה, כאיש בלתי ידוע שחי שנים רבות בארצות-הברית, עוררה אי-נוחות רבה מאוד. היום נדמה לי שגם ההבדלים האידיאולוגיים במחנה ההגמוני כבר לא גדולים כל-כך, ונתניהו כבר לא מצטייר כאותו נגטיב של האלטרנטיבה המפא"יניקית".

לונדון גם לא רואה כל ייחוד ביחס של התקשורת לנתניהו. "אין לנו, העיתונאים, אינטרס מובהק לנגח את נתניהו", הוא קובע, ומזכיר את ההתקפות על אולמרט בפרשת הבית ברחוב כרמיה וההתקפות שספג ברק בעקבות מגוריו במגדלי אקירוב.

"היבבנות שלו היא ביטוי לחסרונות אופי שלו", אומר לונדון, ומעריך כי מכל מקום, פרסומים שכאלה אינם צפויים להשפיע לרעה על קהל היעד של מפלגת הליכוד. "יכול מאוד להיות שזה אפילו יפעל לטובתו", הוא מעריך.

עם קביעה אחרונה זו מסכים אמנון אברמוביץ', אם כי הוא רואה הצדקה מסוימת לתחושת הרדיפה העכשווית של נתניהו: "יש משהו בטענה שלו שמחפשים אותו", הוא אומר. לדבריו, בבחירות 99' נתניהו אכן הפך, משלל סיבות שונות, ל"מוקד לשטנה מופרזת". היום, לדבריו, "פחות עוינים אותו, אבל לא צריך הרבה כדי שייזכרו בביבי ושרה של הימים ההם".

אברמוביץ' אף מוסיף הסבר משלו להתקפות האחרונות על נתניהו ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". לדבריו, לנתניהו העיתון "ישראל היום" הוא בבחינת "נכס השמור לבעליו לרעתו". אברמוביץ': "נתניהו הוא הפוליטיקאי היחיד שאני מכיר, מאז קום המדינה, שעומד לרשותו עיתון יומי, מהסוג שבדרך-כלל מפלגות מוציאות ערב בחירות. אם אתה שואל אותי, זה בהחלט משהו שמקניט את שני עיתוני הצהריים, משהו שמספק להם מבער נוסף או מנוע עזר בביקורת עליו".

ואמנם, השינוי הגדול ביותר שהתחולל בסיקור התקשורתי של נתניהו הוא הקמתו של החינמון "ישראל היום", התומך בו באופן גלוי למן יום הקמתו. כשהטבלואידים האחרים מקדישים עמודי שער וכפולות ראשונות לביקורות קשות על נתניהו, ב"ישראל היום", שהוקם לפני כמה חודשים, השטחים המרכזיים בעיתון מוקדשים להגנתו.

בזק רואה בעיתון "ישראל היום" "התקוממות לנוכח העיתונות הוותיקה, הממוסדת". אקוניס טוען כי "בין מפלגת הליכוד ל'ישראל היום' אין שום קשר שהוא מעבר לקשר שיש לנו עם עיתונים אחרים", וממהר להכחיש את הבדיחה שלדבריו מופצת בכנסת כאילו הוא עצמו מבלה את הלילות בהכתבת הכותרות לעיתון.

לדברי הפרשן הבכיר בעיתון, דן מרגלית, "ישראל היום" כלל אינו עשוי מקשה אחת, וכעדות לכך הוא מציג את מאמר הדעה שפירסם שם אתמול (יום ב'), ובו קבע כבר במשפט הפתיחה כי "העיתונאי רביב דרוקר מערוץ 10 אינו רודף את יו"ר האופוזיציה", ובהמשך אף כתב כי "חייב היה נתניהו לרסן את נהנתנותו". לדברי מרגלית, מאמר הדעה שפירסם בעיתון "לא שונה ולא עוות ולא טופל ולא צונזר".

מרגלית: "כל אדם בצמרת הפוליטית הישראלית, לא רק נתניהו, משוכנע, כל אחד לעצמו, שהתקשורת רודפת אותו. נתניהו אינו יוצא דופן מבחינה זו משאר הפוליטיקאים הבכירים".

ועד כמה הטענה לרדיפה נכונה במקרה של נתניהו?
"המבחן של הטענה הוא בנכונות העובדות. באופן עקרוני, נניח שעיתון או הנהלת מערכת של עיתון סבורים שמנהיג מסוים איננו ראוי; המבחן של מה שנכתב עליו הוא אך ורק מבחן של אמת בפרסום ועניין לציבור. במקרה של ערוץ 10, אני משוכנע שרביב דרוקר איננו רודף את נתניהו ושערוץ 10 איננו רודף את נתניהו. לרביב היה סיפור טוב והוא פירסם אותו, וטוב עשה נתניהו שהגיש תביעה, וצריך רק לקוות שהעניין יתברר עד תומו והם לא יתפשרו בדרך".

מבחינת אקוניס, קו ההתקפה שנקטה לשכת נתניהו מוכיח את עצמו, בינתיים. "נכון ליום שני בצהריים אפשר לסמן הצלחה בקרב הבלימה. אנחנו מרגישים שאנחנו כבר בסוף הגל הנוכחי", הוא אומר, אך מוסיף כי להערכתו צפויים גלים נוספים, ככל שתגדל תמיכת הציבור ביו"ר האופוזיציה.

"אנחנו לא מבקשים מהעיתונות שיאהבו אותנו", טוען אקוניס, "כי אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה כבר לא יקרה בימי חיינו. אבל אנחנו מצפים להגינות, איזון ושקיפות. וזה לא קיים, בהכללה, ביחס לנתניהו".