התקיפה ואני

"ידיעות אחרונות" הוא היחיד שמקדיש את כותרתו הראשית להפצצת הכור בסוריה, סיפור שסופר עד לעייפה ביומיים האחרונים, מאז התירה הצנזורה הצבאית לכלי התקשורת לעשות כן. ובכל זאת, ב"ידיעות אחרונות" מצאו חידוש. אלכס פישמן מדווח בכותרת הראשית כי בעבר קבע מבקר המדינה כי "מחדל מודיעיני" הביא לכך שהכור לא התגלה ממש עד הרגע האחרון שלפני הפעלתו.

לפי הדיווח של פישמן, כבר בשנת 2007 הגיש מבקר המדינה דו"ח ש"מצא ליקויים חמורים בעבודת גופי המודיעין שהיו מופקדים על מתן התרעה על קיומו של הכור בסוריה". המבקר קבע כי היתה זו "הפתעה אסטרטגית". פישמן מבהיר כי עמדה זו מפריכה את טענת ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין ועולה בקנה אחד עם טענת ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, שלפיה האיחור בגילוי היה "מחדל מודיעיני בסדר גודל של מלחמת יום כיפור". אגב, בתפקיד מבקר המדינה כיהן בשנת 2007 מיכה לינדנשטראוס. משום מה, שמו אינו מוזכר בידיעה של פישמן.

לצד החשיפה בכותרת הראשית, "ידיעות אחרונות" טורח ומביא את הסיקור הנרחב ביותר לסיפור השמדת הכור. במוסף "7 ימים" מוקדשים תשעה עמודים (לא כולל מודעות) לפרסום הפרק על השמדת הכור מספרו החדש של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שיוצא בהוצאת ידיעות-ספרים. לצד גרסת אולמרט מביא "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מלבד טור נרחב מאת נחום ברנע על השמדת הכור, את גרסאותיהם של אהוד ברק (אלכס פישמן), עמוס גלעד (שמעון שיפר), אליעזר שקדי (אלכס פישמן), ציפי לבני (יובל קרני) ואמנון סופרין, שהיה ראש אגף המודיעין במוסד (אלכס פישמן) – וכן את גרסתו של קצין סורי בכיר, שמספר לסמדר פרי כיצד נראתה התקיפה מהצד שמעבר לגבול.

חרף הסיקור הנרחב שניתן ביומיים האחרונים לסיפור השמדת הכור, שבו בלטו לטובה הכתבה של עמוס הראל ואלוף בן ב"הארץ" והסרט של רביב דרוקר בערוץ עשר, ב"ידיעות אחרונות" מצליחים לחדש בחלק מהפרטים. השאלה היא רק אם יהיה להם דורש. האם יש מישהו שבאמת ממתין לשמוע גם את גרסת עמוס גלעד לאירוע?

ב"מעריב" מביא בן כספית גרסה נוספת לאירוע, את גרסת אלי בן-מאיר, "הגיבור האמיתי מאחורי מבצע 'מחוץ לקופסא'", שפיקד באותה תקופה על הזירה הטכנולוגית באגף המודיעין של צה"ל.

הנה עימות למטיבי לכת: כספית ממליץ לקוראיו שלא יאמינו ל"מנופחי האגו מהמוסד", שכן "שום דבר לא היה קורה אלמלא עבודת הנמלים" של בן-מאיר ואנשיו באגף המודיעין. לפי כספית, בן-מאיר החל לפקד על הזירה הטכנולוגית באמ"ן בנובמבר 2005, וכבר באפריל 2006 קבע שיש פעילות גרעינית בסוריה. אלא שלפי גרסת אמנון סופרין, ראש אגף המודיעין במוסד לשעבר שמתראיין ל"ידיעות אחרונות", כבר בינואר 2004 הוא הודיע לדגן ש"בסוריה יש פעילות גרעינית". מי צודק? השאלה היא למי אכפת.

אם קראתם את הראל ובן וראיתם את הסרט של דרוקר, אתם יכולים בלב שקט לדלג על רוב הסיקור הבוקר. ברנע שוחח עם עמוס ידלין, מרשימתו של יוסי ורטר עולה שפעם רוני בר-און היה כאן שר אוצר, רשימתה של סימה קדמון מתפרסמת באופן חריג בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" וכוללת בעיקר את דעתה האישית על מה שהתגלה ביומיים האחרונים.

להבדיל, כדאי בכל זאת לפתוח את "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כדי לקרוא את הכתבה מאת סמדר פרי. ארבעה ימים אחרי השמדת הכור פגש בן שיחה את אסד בישיבה עם כמה עשרות קצינים בכירים. "פניו של הנשיא אסד, שניהל את הישיבה, היו מתוחים", הוא משחזר, ובהמשך מתאר את הרציונל של הרודן הסורי להורות על שתיקה רבתי.

הפרסום ואני

ב"מעריב" חושף אודי סגל כי בזכות עבודתו העיתונאית ידע מבעוד מועד על קיומו של כור גרעיני בסוריה והכוונה לתקוף אותו. "שלושה חודשים לפני התקיפה בסוריה התגבשה אצלי הידיעה שישראל עומדת לתקוף כור גרעיני סורי", הוא כותב במדורו הקבוע בעיתון. "זו הידיעה הכי מטלטלת ומעניינת שהגיעה אלי בתקופה ההיא ואולי הסקופ הבינלאומי הכי גדול שהיה יכול להיות לי, אבל הוא נשאר סיפור חשאי, שקט ומושתק".

לדברי סגל, אחרי שבירר אצל שר הביטחון האם יש דברים בגו זומן לשיחה אצל אמיר קין, ראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון), שם פגש אותו גם סא"ל רון קרניאלי, סגן הצנזור הראשי.

"הוזהרתי לא לדבר עם איש על הנושא ושמעתי לראשונה בחיי את המשפט שעד אז נראה לי לקוח מסרט הוליוודי, כאשר רון אמר לי: 'תשמע, אחרי שנים ארוכות מאוד במערכת, זו פעם ראשונה שאני יכול לומר שידיעה שלך מהווה סכנה ברורה ומיידית על הביטחון הלאומי של ישראל'. הבנתי שהסקופ הכי גדול שלי יישאר במגירה". לפי סגל, בדיעבד התברר לו שבמערכת הביטחון עלתה הצעה למעצר מנע שלו לפני התקיפה, אבל זו ירדה מסדר היום.

גם ליועז הנדל, בעל טור ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", יש סיפור על פרסום התקפת הכור, אם כי פחות דרמטי מזה של סגל, שכן הוא נוגע לתקופה שלאחר הפעולה הצבאית. בשנת 2009 כתב יחד עם יעקב כץ ספר שבו הוקדש פרק אחד לתקיפה בסוריה. הצנזורה אישרה. כשביקש זמן מה אחר-כך לפרסם את אותם הפרטים בתקשורת, הפרסום נפסל. "טור על הצנזור צונזר אף הוא", כותב הנדל.

סוגיית העיתוי

ב"הארץ" מנטרל עמוס הראל את התיאוריות על מניעים זרים שעמדו כביכול מאחורי עיתוי הפרסום. "עלו טענות שהחגיגה התקשורתית סביב התקיפה מוגזמת, שבעצם אין בה שום חדש, שהפרסומים גורמים נזק בטחוני רב ואפילו שמדובר במזימה לקידום מכירות הספר שרקמו יחדיו הצנזורית, המו"לית של אולמרט הוצאת ידיעות-ספרים, וכלי התקשורת (רובם, מתחריו של 'ידיעות אחרונות')", כותב הראל.

אלא שלדבריו, "נראה כי המדינה – והצנזורה כגוף המקצועי המוסמך לכך מטעמה – דבקו במשך שנים בעמדת סירוב שהפכה קשה מאוד להגנה וספק אם היתה עומדת לאורך זמן במבחן בג"ץ. ומרגע שניתן האישור העקרוני, נקטה הצנזורה בגישה מחמירה – ולדעת רבים מהעיתונאים, מופרזת בעליל – כשבחנה את פרטי הידיעות שהוגשו לעיונה".

ב"ישראל היום" מציין מתי טוכפלד כי "עיתוי הפרסום השבוע עורר תהיות". טוכפלד נסמך על "גורמים בטחוניים" שקובעים כי "הצנזורה לא היתה מפרסמת אירוע כזה ללא אישור מלמעלה", ותוהה: "האם מישהו בלשכת ראש הממשלה מעוניין עכשיו להוציא עניין שמוציא את ברק לא טוב בלשון המעטה? יש מי שמשוכנע שהתשובה חיובית". נזכיר כי טוכפלד הוא הכתב הפוליטי הבכיר בכלי תקשורת הנחשב מקורב מאוד ללשכת נתניהו.

יתר הכותרות הראשיות

הכותרות הראשיות של "ישראל היום" ו"מעריב" מוקדשות לנאום שנשא אמש ראש הממשלה בנימין נתניהו. "יש כלל פשוט – לא ביבי לא חוקרים", מצטטת הכותרת הראשית של "ישראל היום" את הסיסמה החדשה של נתניהו, אחרי ש"לא יהיה כלום כי לא היה כלום" איבדה מתוקפה. בכותרת הגג לראשית מופיע ציטוט אחר מפי הראש: "גורמים בתקשורת לוחצים על רשויות האכיפה כדי להפיל אותנו".

בשער "מעריב" מוכתר הנאום של נתניהו בתואר "נאום המרור", ולצדו מופיעה גם הכותרת "המפכ"ל: 'עדי המדינה סיפקו את סחורה'", המתבססת על ראיון שהעניק רוני אלשיך ל"מקור ראשון".

הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת לרשימה מאת חמי שלו על חברת פייסבוק, המשבר שבו היא נמצאת לאור סקנדל קיימברידג' אנליטיקה ומשמעויות העומק של סחר החברה בפרטים האישיים של משתמשי הרשת החברתית.

שירת הגזענות (או: ניהול של החיים המשותפים)

"ורדים וקוצים" היא הכותרת שנבחרה לעטר את כתבתו של יוני רוטנברג ב“בשבע” על מצב הביש שאליו נקלע היישוב היהודי בלב הגליל כפר-ורדים. מקריאת הכתבה ניתן להבין כי הוורדים הם היהודים, והקוצים – ערבים.

במכרז שפרסמה מועצת הכפר לשיווק יחידות דיור זכו בעיקר ערבים. כבר כיום חיים בכפר כחמישים משפחות של ערבים, "וליישוב בכללו אין התנגדות לכך", מציין רוטנברג. אבל במכרז החדש זכו עוד כמה עשרות משפחות, וזה רק בשלב הראשון בדרך להרחבה ניכרת של אוכלוסיית היישוב.

"זה לא רק ערבים מתרשיחא השכנה, זה מכל הפזורה הערבית בצפון", מסביר לרוטנברג נתי שיינפלד, תושב הכפר שפרסם פוסט בפייסבוק נגד זכיית ערבים במכרז. "יישובים קטנים בגליל“, פוסק רוטנברג, "נמצאים בסכנה של השתלטות ערבית ואובדן הצביון".

עו"ד ישראל זעירא, הבעלים של חברת הנדל"ן באמונה, משתף את קוראי "בשבע" ב"רקע המשפטי לבעיה". עו"ד זעירא מכיר את "הבעיה" מקרוב, שכן בעבר ייצג מיזמים של חברת באמונה בהליכים שביקשו למנוע מערבים לגור באזורים יהודים ודתיים, ונדחה.

"דורית ביניש קבעה שהציבור הדתי-לאומי לא ראוי להגנת מיעוט שמאפשרת הקמת שכונה או בניין רק שלהם, מפני שדתיים לאומיים יכולים להבנתה לחיות עם כל אוכלוסייה אחרת", הוא מסביר. "בדואים וחרדים, לעומת זאת, זכאים על-פי בג"ץ להתאגדות מתוקף אפליה מתקנת". בכפר-ורדים, נזכיר, לא חיים מי שזקוקים לאפליה מתקנת. זהו יישוב עשיר המאוכלס במה שמכונה "מלח הארץ". עו"ד זעירא טוען כי במצב הנוכחי יש צורך לשנות את החוק. עד אז בג"ץ יימנע מלהתערב במקרים כמו זה.

"אין בעיה ביישוב מעורב כשהוא מווסת ומתכונן מראש", מבהיר שיינפלד בראיון ל"בשבע", אבל לדבריו זה לא צפוי להיות המקרה בכפר-ורדים. "מה שקורה כאן זה מספר גדול של ערבים שנכנסים בלי הגבלה ובלי ניהול של החיים המשותפים".

מה זה "ניהול של החיים המשותפים"? לפי שיינפלד, בפועל מדובר בהפרדה, לא שיתוף. "בערים מעורבות אחרות הערבים והיהודים מתאספים ברובם לשכונות נפרדות, ויש אפשרות לנהל כל אחד את הצביון שהוא רוצה ומאמין, אם זה בחינוך ואם בתרבות. בכפר-ורדים ובמקומות מהסוג הזה, זה יוצר מצב של אובדן הצביון של כל היישוב. אם יהיה פה רוב ערבי, מה ילמדו בגן ביום השואה וביום הזיכרון? לאן יכוונו את הנערים בכיתה י"ב? אילו דגלים יהיו על הבתים ביום העצמאות או 'יום הנכבה'?".

לצד דברי תושב הכפר מביא רוטנברג גם את דעת המומחה לענייני צפון מדינת ישראל, העיתונאי מנחם הורוביץ. "תסתובב היום בכרמיאל, אתה לא מאמין כמה ערבים עברו לגור שם. גם בנצרת-עילית אותו דבר", אומר הורוביץ. "בית-המשפט לעולם לא ייתן לעיר כמו כרמיאל להתבסס על קו אידיאולוגי של ייהוד הגליל. אני רוצה לראות שיהודים יוכלו לעבור מנצרת-עילית לנצרת הערבית, או שמשפחות יהודיות מכרמיאל ילכו לגור במג'דל-כרום".

הורוביץ מסביר כי אינו חושש מהאוכלוסייה הנוכחית שעוברת ליישובים יהודיים, שכן זו בסך הכל רוצה לשפר את תנאי המגורים שלה (ובכך הוא גם משיב, אגב אורחא, על הקושיה שלו מדוע יהודים לא עוברים להתגורר ביישובים ערבים). החשש שלו הוא מפני ילדיהם. הנה כך מנסח זאת הכתב מהצפון: "צריך להבין, זה לא שערבים חדשים באו לגליל. זה בדרך כלל אנשים משכילים עם הרבה כסף, שרוצים איכות חיים יותר מזו שיש בכפר שלהם, שהולכים וגרים ביישובים יהודיים. השאלה מה יקרה בעוד עשרים שנה עם הריבוי הטבעי שלהם".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" תוהה גונן גינת "מי זוכר את אליעזר אביטן?". אביטן, מזכיר גינת, היה קצין משטרה שבשנות השמונים ביקש לקבל קרקע ביישוב בדואי בנגב. "המינהל סירב, וטען שהקרקעות מיועדות לבדואים‫.‬ אביטן עתר לבג"ץ וטען נגד האפליה. מה החליט בג"ץ? כמובן, למנוע מאביטן לרכוש מגרש ביישוב הבדואי‫". לדברי גינת, "הדיון הציבורי" על הנעשה בכפר-ורדים "עשה לי חשק לשמוע מה דעתו של אליעזר אביטן על כך".

כל החשק הזה של גינת לשמוע את דעתו של אביטן מעורר את השאלה האם פנה לאביטן, שוחח עמו והביא את דעתו על המתרחש כיום בכפר-ורדים? האם ביקש מחבריו למערכת "ישראל היום" לעשות זאת? נראה שלא. אין הבוקר ב"ישראל היום" ציטוטים מפי אביטן על תחושותיו לנוכח המתרחש בכפר-ורדים. במדורו של גינת, במקום שבו היו יכולים להופיע ציטוטים מפי אביטן, נדפסים דווקא ציטוטים מ"כתבי ר' אלתר דרויאנוב זצ"ל‫".

"אם אנחנו רוצים להכפיל את כפר-ורדים, ומה שקורה בפועל זה שאנחנו פותחים את זה ליותר מחצי ערבים, זה כבר לא כפר-ורדים", אומר שיינפלד לכתב "בשבע", ומעלה שאלה פילוסופית נכבדה. כמה ערבים צריכים לגור בכפר-ורדים לפני שהיישוב חדל להיות כפר-ורדים? 50? 100? 1,000? לבן-דרור ימיני, פובליציסט "ידיעות אחרונות", יש תשובה. "ברגע שבורקות יופיעו ברחובות, זה לא יהיה כפר-ורדים", הוא כותב בטורו מפי תושבים ביישוב.

עם זאת, ימיני מבהיר כי לא מדובר בגזענות. "לא כל שמירה על אופי קהילתי היא גזענות", הוא כותב. "לכל מדינה יש זכות להגדרה עצמית. הזכות כוללת גם הגבלות על הגירה. מה שנכון ברמת המדינה – נכון בשינויים קלים גם בנוגע לקהילות וליישובים קטנים. גם להם יש זכות בסיסית להגדרה עצמית. ערבוב אוכלוסיות לא עובד ביבנאל, לא בשייח-ג'ראח, לא בסילוואן וכנראה גם לא במקומות אחרים, אלא אם כן מדובר באוכלוסיות בעלות אתוס ערכי משותף. כדאי לזכור את זה לפני שפוצחים בשירת הגזענות".

זנדברג – מבחן השוואתי

בשערי כל העיתונים מתפרסמות היום כותרות על בחירתה של ח"כ תמר זנדברג לתפקיד יושבת-הראש החדשה של מפלגת מרצ. רק ב"ישראל היום" מסתפקים בהפניה קטנה שמופיעה בשורה שמתחת לשם העיתון. ביתר העיתונים הכותרת גדולה יותר. רק ב"הארץ" יש לכותרת גם טקסט נלווה, מאת חיים לוינסון, המדווח על התוצאות (המשך בעמוד 6). ביתר העיתונים הכותרת מתנוססת לבדה, או לכל היותר עם כותרת משנה.

רק ב"מעריב" הכותרת לא מפנה לדיווח בעמודי הפנים אלא לדיווח באתר האינטרנט של העיתון, וזאת אף שדיווח מאת אריק בנדר מתפרסם בעמוד 6. רק ב"ידיעות אחרונות" מגיעה זנדברג, עם חיוך רחב, אל מעל לקפל. זאת, למרות שהבהירה לאחרונה בתשובה לפניית "העין השביעית" כי לדעתה על מו"ל העיתון ארנון (נוני) מוזס להשעות את עצמו מתפקידו בגין המלצת המשטרה להגיש נגדו כתב אישום.

בשולי החדשות

עזה. ניקי גוטמן ודניאל סיריוטי מדווחים ב"ישראל היום" כי ביום שישי הבא, ערב ליל הסדר, צפויה להתקיים "צעדת חמאס". לפי הדיווח, "כבר כמה ימים שבפיקוד דרום נערכים לצעדה המתוכננת, ובמסגרת זו הונחו תלתליות בסמוך לגדר והשופלים הצבאיים חופרים במקום כדי שהפלשתינים לא יוכלו להגיע אל המכשול שנבנה שם. כמו כן יוצבו עמדות צלפים, כלים הנדסיים כבדים שיחסמו את הגבול, ורחפנים שימטירו גז מדמיע מלמעלה בתוך רצועת עזה – מבלי להמתין להגעת המפגינים לגדר. החיילים הונחו לסיים את האירוע עם כמה שפחות הרוגים פלשתינים".

ניר חפץ ועו"ד. משה ליכטמן מדווח ב"גלובס" כי ניר חפץ נשכר בעבר כיועץ לתנובה בשכר של 10,000 שקל בחודש כדי לסייע בקידום רפורמה ל"הפחתת הביורוקרטיה בענף המשחטות ובתי-המטבחיים". לא ברור מה חפץ עשה, אך ידוע כי חודשים אחדים לאחר שייעץ לחברה הוכרז פומבית על הרפורמה, שצפויה להכניס לתנובה עשרות מיליוני שקלים בשנה. לפי ליכטמן, דובר חברת הבת של תנובה שעוסקת בתחום הבשר "סירב להתייחס לשאלה האם יחד עם חפץ הועסק בעניין זה גם עורך-דין שהיה בעל תפקיד בכיר בסביבתו של נתניהו ומקורב לחפץ, ששמו נקשר לאחת מהפרשיות והוא נחקר בה כחשוד".

חדשות פנים. לפי אביב לוי ב"גלובס", מיזם תל-אופן בתל-אביב נקלע להפסד תפעולי בשנה החולפת, בעיקר בשל תקלות שנבעו מ"וונדליזם".

פמיניזם. "לפעמים נדמה לי שמי שהמציא את כל המסביב לשולחן הפסח היה חייב להיות גבר", כותבת ליהיא לפיד בטורה הקבוע שבמוסף "ידיעות תל-אביב–יפו" של "ידיעות אחרונות". "אין, אין סיכוי שאשה היתה מביאה על אשה אחרת את העונש הזה".

פפרצי. כתב הרכילות של "ישראל היום" ערן סויסה מדווח כי "לשמחתנו", האינטרקום בבית של גל גדות לא פעל, ועל כן ניתן היה לצלם אותה כשהגיעה למקום.

בשולי החברה

קריאת חובה לשמאלן העדכני. ראיון שערכה עבור "מוסף הארץ" איילת שני עם ד"ר עסאם דאוד, פסיכיאטר ילדים ונוער ומייסד ארגון המסייע לפליטים אפריקאים הנמלטים מהיבשת על סירות רעועות לכיוון אירופה, מסע שרוב הסיכויים כי יסתיים במוות. כדי לסייע להם לצאת ממצבם הנפשי הקשה הוא מספר להם מחדש את סיפור פליטותם כסיפור גבורה.

קריאת חובה לשמאלן השמרני. טורו של גדעון לוי על השלכות ענישה קולקטיבית שהטילה ישראל על חמולה פלסטינית שאחד מבניה דקר יהודי ופצע אותו קשה.

עושים לביתם

גם היום מתפרסם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדור "הדילמה שלי" שרואה אור, כך לפי מה שנכתב בשוליו, "בשיתוף בנק הפועלים". ההגדרה הזו, "בשיתוף", אולי נראית לאנשי הברנז'ה כגילוי נאות בדבר אופיו האמיתי של המיזם, אולם עבור מרבית הקוראים מדובר במשפט חסר פשר. לפי מחקר שערכה חברת יפעת מחקרי מדיה על יכולת הזיהוי של תוכן שיווקי, הביטוי "בשיתוף [חברה מסחרית]" כמעט ולא מסייע לקוראים להבין כי התוכן שמולם הוא פרסומי, ממומן, ולא עיתונאי מערכתי.

שני פאנלים נפרדים של 400 משיבים כל אחד, המייצגים את האוכלוסייה הבוגרת בישראל, נחשפו לשלוש כתבות של "תוכן שיווקי". בפאנל אחד הכתבות לוו בביטוי "בשיתוף [חברה מסחרית]" ובפאנל השני הכתבות נעדרו את הגילוי הבלתי נאות הזה. מתברר כי היה הבדל זניח, כמעט בלתי מורגש, בין שתי הקבוצות.

רוב המשיבים לא זיהו באף אחת משלוש הכתבות כי מדובר בתוכן פרסומי. 66% מאלו שנחשפו לכתבות ללא הגילוי הבלתי נאות לא זיהו את אופיין האמיתי, לעומת 61% מאלו שנחשפו לכתבות עם הגילוי הבלתי נאות. במלים אחרות, הביטוי הזה, "בשיתוף [חברה מסחרית]", הוא כמעט חסר ערך. רוצים גילוי נאות? כתבו "פרסומת" או "תוכן פרסומי". השאירו את שיתוף הפעולה למיזמים שבהם כלי התקשורת אכן משתף פעולה עם גוף חיצוני, ולא מוכר את עמודיו.

ענייני תקשורת

תיק 4000. עיתונאי "גלובס" אלי ציפורי מספר כי סקר כ-4,000 אייטמים שהופיעו ב"וואלה" בשנים 2015–2016 ועסקו בבנימין נתניהו. מטרתו היתה לקבוע מי צודק – גידי וייץ, שקבע בתחקיר "הארץ" שהאתר הפך לשופר של משפחת נתניהו, או אתר "מידה", שבו קבע גלעד צוויק כי האתר לא העניק סיקור אוהד לראש הממשלה.

"אני יכול לקבוע שאתר 'מידה' צודק ו'הארץ' טועה", כותב ציפורי. "אין כל עדות מוחצת לכך שנתניהו קיבל סיקור מלטף באתר באופן קיצוני. נהפוך הוא, רוב מאמרי הדעה היו נגד נתניהו [...] לקביעה שאתר 'וואלה' הוא אתר פרסומי של משפחת נתניהו אין, אם כן, רגליים במציאות. [...] אין סיקור מלטף, ודאי שלא באופן קיצוני, ואין הוכחה להטבות כלכליות ניכרות. ואם היה דיל והמשטרה תוכיח אותו מעל לכל ספק, אהיה הראשון שיסיר בפניה את הכובע".

תיק סג"ל. טורו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" שוב מוקדש לביקורת התקשורת, והפעם לביקורת על גלי-צה"ל לנוכח העזבתו של אראל סג"ל. ליבסקינד מספר כי שמע מסג"ל על התלאות שעבר בזמן אמת, מתוקף חברותם, ומתאר בפירוט את כל שלבי העימות בין השדרן לתחנה, עד שהראשון הגיע למסקנה כי אינו יכול לסקר את הצבא בביקורתיות בתוכניתו. ליבסקינד מוסיף בטור כי בניגוד למה שאמרה מנהלת מחלקת החדשות בתחנה אילאיל שחר בראיון ל"מקור ראשון", הסוגיה הכספית מעולם לא עלתה בדיונים בין סג"ל לתחנה. מפקד התחנה שמעון אלקבץ מאשר זאת.

שיר לשלום. דרור אידר קורא לקוראיו במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" לעשות מעשה ולצפות במהדורת החדשות של ערוץ 20. "מיום ראשון, בשמונה בערב, כוונו עצמכם על מהדורת השבט שלנו", הוא כותב. "עם הזמן, החלופה הזאת תשפיע גם על פרנסי הערוצים האחרים. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".

חדשות מחלקה ראשונה. באותו מוסף מראיין עקיבא ביגמן את העיתונאי יואב יצחק. "העיתונים הגדולים קשורים בטבורם לאינטרסים של גורמים שונים במשק ובמוסדות הממשלה", אומר יצחק לביגמן. "הדרך היחידה לשמור על חופש עיתונאי אמיתי היתה להשתחרר מזה ולהיות עצמאי".

סאטירה טובה. במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסמת רשימה מרתקת מאת רפי מן (ממייסדי "העין השביעית" וחבר העמותה) על הנסיבות שהובילו בשנת 1970, ימי שיא במלחמת ההתשה, לאיסור הקרנת הסרט "מ.א.ש".

מן עיין בתיק הסרט של המועצה לביקורת סרטים ומחזות במשרד הפנים, השמור בארכיון המדינה, ומביא ממנו את הפרטים. לאחר שיו"ר המועצה, לוי גרי, צפה בסרט בהקרנה פרטית, כתב: "לא נראה לי שבמצבנו דהיום אפשר להקרין סרט זה!". בישיבת מליאת המועצה נקבע ברוב דעות (ובניגוד לדעת העיתונאי שלום רוזנפלד מ"מעריב") כי הסרט "עלול לפגוע ברגשות הציבור בישראל בשעה זו, למרות היותו סאטירה טובה מבחינה אמנותית", ועל כן אין להתיר את הקרנתו. ההתנהלות של הפקידים הישראלים מול "מ.א.ש" כפי שמתאר אותה מן נקראת היום גם כן כסאטירה טובה מבחינה אמנותית.

ציונות. ב"הארץ" מתפרסמת רשימה מאת נעה שפיגל על חיים מרגליות קלווריסקי במלאות 150 שנה להולדתו. שפיגל מתמקדת בפעילותו למען דו-קיום יהודי-ערבי. כדאי בהקשר זה לציין את פעילותו ברכישת תוכן תעמולתו בכלי התקשורת בערבית של אותה התקופה.

ההיסטוריון הלל כהן סקר זאת בספרו "צבא הצללים", וניתן למצוא על כך מידע גם בכתבה שפורסמה בעבר במוסף "פירמה" של "גלובס". הנה כך כתב להנהלה הציונית בימי טרום הקמת המדינה: "כדי לטהר את האוויר ולהפוך את לב הערבי לשוב אלינו, נחוץ שנרכוש לנו השפעה על העיתונות הערבית באופן ישר ובעקיפין". בשנות העשרים של המאה הקודמת העביר תשלום לעיתונאים ערבים כדי שיכתבו מאמרים פרו-ציונים, ולעורכים ערבים כדי שידפיסו מאמרים אלה בעיתוניהם.

התוכנית לא עלתה יפה. "כידוע לכם ניתנה על-ידינו תמיכה חודשית לעיתון הערבי הזה", כתב מרגליות-קלווריסקי להנהלה הציונית באפריל 1923 על העיתון "ליסאן אל-ערב". "למרות תמיכתנו, אין עיתון זה מגין עלינו די הצורך ואיננו משמש לנו כלי מבטא, הוא רק מסתפק בעבודה ניטרלית ולפרקים הוא עוזב את עמדתו הניטרלית ומתנפל עלינו ומבקר את מעשינו כמו שהוא עושה בימים האחרונים".

מכירת חיסול. מוסף "גלריה" של "הארץ" שוב מכר את השער למודעה. נראה שזה הסטנדרט החדש במוסף.

רכילות. האייטם הפותח את מדור הרכילות של ליאורה גולדנברג-שטרן ב"מעריב" עוסק בפרידתה של יסמין לוקאץ' מבן זוגה אורן. לוקאץ' היא בתה של ד"ר מרים אדלסון, רעייתו של איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון, מייסד "ישראל היום".

עוד מלה אחת על מבצע תקיפת הכור. בטור המורחב של כספית ב”מעריב" מוזכר כי מי ששיכנע בסופו של דבר את ברק להצביע בעד הפעולה הוא האלוף במילואים עמוס ירון, שנשלח מטעם אולמרט אל שר הביטחון. עמוס ירון הוא אביו של עורך "ידיעות אחרונות", רון ירון. הפרט הזה מופיע גם בפרק הספר של אולמרט, המתפרסם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". אביו של העורך מתואר על-ידי אולמרט כך: "איש צנוע, ישר דרך, נטול אג'נדות אישיות".