לשבחם של עיתונאי ישראל ייכתב כי רובם מקפידים על סעיף 14 ב"תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות", שעניינו "אפליה וגזענות", כאשר מדובר בחשוד במעשה פלילי והוא מבני המיעוטים. במקרה כזה לא ייכתב בדרך כלל בידיעה או בפרשנות לה שהעצור הוא ערבי או מוסלמי, שכן העיתונאים קיבלו עליהם שלא לציין אפיונים של דת או לאום אלא אם הם נוגעים עניינית לנושא הפרסום. אין צורך ביצר טוב מיוחד כדי להתגבר על הרצון לחשוף את מוצאו של עבריין בן מיעוטים, מאחר ששמו או מקום מגוריו מסגירים מיד את הלאום שלו.

לא כן כאשר מדובר בחשוד שומר מצוות, חובש כיפה סרוגה או חרדי. הפיתוי לחשוף את זהותו הדתית הוא גדול, שהרי שמו או מקום מגוריו אין בהם ברוב המקרים כדי לרמוז על כך דבר. הפיתוי גדול שבעתיים כאשר החשוד הוא תת-אלוף, ומכהן כמפקד מערך הגנת הגבולות. זה זמן רב שחשודים חרדים, בייחוד בעבירות מין, אינם זוכים להגנת סעיף 14 בכללי האתיקה העיתונאית והם למרמס ולפגיעה בעיתונים ובאתרים. לא ידוע לי שאי פעם בעשור האחרון מועצת העיתונות נדרשה למחדל הזה.

ברגל גסה רמסה לילך שובל, הכתבת לענייני צבא של "ישראל היום", את סעיף הדת, בסוקרה את השעייתו של תת-אלוף מרדכי כהנא שנחשד בהחזקת אמל"ח שלא ברשות. לפני שבוע (24.10), בעמוד 13 של העיתון, התפרסם המשפט הבא:

תא"ל כהנא נחקר בחשד כי אחסן במכולה פרטית קלצ'ניקוב, אקדח, אמצעי ראיית לילה, נעליים צבאיות ועוד. כהנא, קצין חובש כיפה, נחשב לקצין בכיר"

האם הקצין הבכיר ביצע את העבירה לכאורה שבה הוא חשוד משום שהוא חובש כיפה? האם חובשי כיפות מועדים לעבריינות? קשה להבין מה הניע את העיתונאית לפרסם את דבר היותו חובש כיפה מלבד הרצון לבזות את חובשי הכיפות.

שלחתי מייל לעיתון על התקלה הזאת, אך לא באה כל תגובה או התנצלות בעיתון עצמו. גם מייל אל מו"ל העיתון לא הניב הבהרה כלשהי. בעמודו השני מפרסם "ישראל היום" מדי יום את חמשת העקרונות שלו. בשניים מהם הוא כנראה מתקשה לעמוד: "להיות הוגנים" ו"אם טעינו – לתקן".

שאול שיף הוא עיתונאי חובש כיפה בגמלאות ועורך השבועון התורני "בסוד שיח"