כל מרואיין מכיר את התופעה: אם הוא מתבקש להשתתף בתוכנית טלוויזיה בערוצים המסחריים, יגיע אל ביתו צוות המונה לכל היותר שני אנשים ויפיק את המופע: יציב את המצלמה, יכוון את הסאונד וישאל את השאלות. לא פעם עושה זאת מראיין אחד בלבד, שממלא את התפקידים כולם. אבל אם הערוץ הראשון שולח צוות לבית המרואיין, עתידים להופיע לא פחות מארבעה אנשי מקצוע: מראיין, צלם, איש תאורה, איש סאונד, ולא פעם גם מפיקה (הנהג המוביל אותם שומר, בדרך כלל, על הוואן בחוץ). ההתנהלות הזו ממחישה בקליפת אגוז את הסיבות לגוויעתה של רשות השידור.

מה שמונע את מימושה של הרפורמה ברשות השידור, שבה דנים זה שנתיים ויותר, היא התרבות הארגונית המשגרת לראיון בן עשר דקות, שאותו מסוגל לבצע בטכנולוגיה הקיימת עיתונאי אחד בלבד, צוות של חמישה אנשים פלוס נהג. סגן הממונה על אגף התקציבים באוצר, ברק שטרוזברג, הזכיר במכתב שהפנה לפני חודשיים להסתדרות עובדי המדינה ולגורמים ציבוריים אחרים, כי יום עבודתם של טכנאי הרדיו מסתכם ב-5.5 שעות בלבד. מבקר המדינה, בדו"ח שפירסם במאי השנה, האיר פעם נוספת את מוסר העבודה המקובל ברשות השידור: חיוב הקופה הציבורית בשעות נוספות בדויות, דרישת עובדים לתשלומים עבור משימות כוזבות.

כשאלה כללי המשחק הרווחים בארגון הזה – סוד שהפך לנחלת הכלל כבר לפני שנים רבות – אין להתפלא על שהמאמץ לחולל בו שינוי מן היסוד אינו נושא פירות. הארגון, מטבעו, מתכנס בתוך עצמו ומסרב להתנער מהרגליו המסואבים ולצאת לדרך חדשה. ולא אכפת, כנראה, לוועדים המנהיגים את עובדיו שהשיטה הקיימת מובילה את הרשות למצולות.

בית רשות השידור (צילום: נתי שוחט)

ב-9 ביוני השנה התפטר משה גביש, יו"ר רשות השידור. שבוע אחר-כך התפטרה סגניתו, דורית ענבר. גביש נימק את פרישתו בחילופי השלטון בארץ וברצונו לאפשר ליולי אדלשטיין, השר החדש הממונה על רשות השידור, לבחור לתפקיד אדם כלבבו. ענבר הצהירה, עם פרישתה, כי בלעדי גביש, אין סיכוי לממש את הרפורמה.

גם אם הנימוקים שנתן גביש להתפטרותו אינם משקפים את מניעיו במלואם, וגם אם נכונות הטענות שנשמעות במסדרונות הרשות על כישוריו בניהול יחסי אנוש תקינים, אין להכחיש שלראשונה זה שנים רבות קם למוסד האומלל הזה מנהיג שהשכיל לעצב לו מתווה ממשי של רפורמה ואף ליישם את השלב הראשון, המכריע, המוצע בה – סיכום על פרישת 700 עובדים ושכנוע האוצר להשקיע בכך 800 מיליון שקל.

נותרו לביצוע שני שלבים נוספים: חתימה על הסכמי שכר, וחידוש התשתית הטכנולוגית והמינהלית ברשות. אלא שהקרונות אינם נעים בעקבות הקטר: ההסכמים המשלימים אינם נחתמים, וכאילו לא די בכך, בקרב ועדי העובדים ברשות נשמעים קולות המלמדים על מגמה להחזיר את הגלגל אחורה.

אין כלי תקשורת בארץ שאינו מתנהל בתקופה זו באווירת חירום: העיתונים, תחנות הרדיו הפרטיות, ערוצי הטלוויזיה המסחריים – כולם פועלים מתוך תחושה של מלחמת קיום. עובדים פוטרו, משכורות קוצצו, תקציבים התכווצו, מטלות הורחבו. המצוקה החריפה המובנית בענף, כמו גם השלכות המשבר הכלכלי העולמי, הכניסו את אנשי התקשורת, מעבידים ועובדים כאחד, למאבק הישרדות ששובר את מוסכמות העבר ומחולל זרמים של סולידריות ארגונית ושל נכונות לשלם מחירים למען המשך קיומו של המפעל. דומה שהגל הזה פוסח על מוסד אחד – רשות השידור. שם ממשיכים העובדים וההנהלה להתבוסס בריקבון שיצרו האדישות והציניות ארוכות השנים.

השר יולי אדלשטיין (צילום: פלאש 90)

יש אחראים למצב החולני הזה: מוטי שקלאר, המנכ"ל, והשר הממונה, יולי אלדשטיין. שקלאר הכריז ב- 20 ביולי השנה כי הוא מאמין שבתוך חודש וחצי תושלם הרפורמה ברשות השידור. חלפו למעלה מחודשיים, והשטר הזה לא נפרע.

אדלשטיין הביע הזדהות עם מהלך הרפורמה והתחייב להוציאו אל הפועל. מוטלת עליו לא רק אחריות מיניסטריאלית לכל המתרחש ברשות השידור, אלא גם אחריות אישית-ניהולית. בגלל אופיה הפוליטי של הסמכות המוענקת לשר הממונה על רשות השידור ובגלל טיבו המוגבל, הממוקד, של התיק המיניסטריאלי הזה – זכאי הציבור לתבוע מהשר אדלשטיין דין-וחשבון אישי על תפקודו בתחום זה.

המשימה המוטלת על כתפיו אינה הירואית (זה אינו משרד הביטחון), אינה חובקת עולם (זה אינו משרד החוץ) ואינה מסועפת (זה אינו משרד האוצר). זו מטלה תחומה שלשם ביצועה אין צורך בסגולות אישיות יוצאות דופן, אלא בדבקות ובכישורי מנהיגות ממוצעים המצופים מכל פוליטיקאי בדרג הלאומי. אם אדלשטיין לא יעמוד בציפייה הזו, יידע הציבור להעריך נכונה את יומרותיו להוסיף לקחת חלק בניהול ענייני המדינה.

לתגובת רשות השידור: יש חדש בתקליטייה