לכבוד מר עוזי בנזימן,

קראתי את המאמר שלך "אין חדש בתקליטייה" בזמן שעמדתי בחצר היפה במתקן הלני המלכה בירושלים, אחד ממוקדי השידור של רשות השידור. הרגשתי מבוכה גדולה, אפילו התביישתי. אמרתי לעצמי שכל בר-דעת שיקרא את המאמר שלך ולאחר מכן יגלה שאני עובד רשות השידור ירצה לזרוק עלי אבן.

ריח הריקבון של הגוף הדינוזאורי הזה מגיע מכל כיוון, לא אתווכח על כך, אך לדעתי בכתיבה החריפה הצלחת להפוך את כל עובדי רשות השידור לחבורה של עצלנים שלא שווים את המשכורות המגוחכות שהם מקבלים (זה נכון שיש עובדים שמקבלים משכורות טובות, והן אולי מעל למה שצריך, אך רוב האנשים מרוויחים סכומים מצחיקים). אם אתה חושב שהעובד מן השורה מאושר עם המצב שתיארת במאמר, אתה טועה.

בקול-ישראל, היכן שאני עובד, יש כמה מאות אנשים מוכשרים, רבים מהם מעוניינים מאוד שיסודרו שעות עבודה נורמליות, עם משכורת סבירה, ובלי התעסקות בשעות נוספות פיקטיביות.

נשאלת השאלה, למה אני לא עוזב את האונייה הטובעת, והיא באמת טובעת. הסיבה האישית שלי נובעת מהעובדה שאני יודע שלא אמצא שום מקום בארץ שבו אוכל לנהל תקליטייה כה גדולה, עם מבחר כה עשיר. לא אמצא תחנת רדיו שבה אוכל לערוך מוזיקה שהיא לא מיינסטרימית או פופית. לא אמצא כלי תקשורת אלקטרונית שמשדר שירה ישראלית ובינלאומית, כמה וכמה פעמים במשך היום.

אז נכון, כפי שציינת בכותרת המאמר, אין חדש בתקליטייה, אך עדיין כמה מעובדי קול-ישראל חיים בתקווה שנוכל יום אחד להגיד היכן אנחנו עובדים, ולא להרגיש מבוכה. לא כל העובדים כאן הם רודפי בצע, בטלנים וגוררי רגליים, כפי שמשתמע מהמאמר שלך.

תודה,

מארק פולינס, מנהל תקליטייה, הלני המלכה, קול-ישראל, ירושלים