אחרי שנים בהם הצליח "דה מרקר" לשמור על עצמאות ניהולית ומערכתית בתוך קבוצת "הארץ", מתאמתים חששותיהם של עיתונאיו מהתקופה האחרונה. מו"ל הקבוצה, עמוס שוקן, הודיע היום בדואר אלקטרוני כי "דה מרקר" יוכפף לעורך "הארץ". מי שמכהן כעת בתפקיד העורך הראשי של "הארץ" הוא אלוף בן. העורך הנוכחי של "דה מרקר", סמי פרץ, יעזוב את תפקידו ויישאר בעיתון ככותב. את מקומו יתפוס אבי בר-אלי, העיתונאי החוקר שהתבלט בסיקור מונופול הגז.

"דה מרקר" נוסד ב-2000 על ידי גיא רולניק וקבוצת עיתונאים, כאתר אינטרנט בתחומי הכלכלה והעסקים, קצת לפני התפוצצות בועת הדוט.קום. מאוחר יותר החליף את מדור הכלכלה של "הארץ" וב-2005 החל לצאת כמוסף עצמאי. ב-2008 החל להימכר בנפרד מ"הארץ". בנוסף, מוציאה מערכת העיתון גם מגזין חודשי. הצלחתו של העיתון חוללה מהפכה בעיתונות הכלכלית בישראל, שנשלטה עד אז על ידי עיתון אחד, "גלובס", שיועד לקהל מצומצם של קהיליות עסקיות. מו"ל "ידיעות אחרונות" אף הקים עיתון כלכלי נוסף, "כלכליסט", וחברות החדשות של הערוצים המסחריים פיתחו תוכניות כלכלה חדשות.

החלטתו של המו"ל שוקן לקדם את "דה מרקר" הביאה לפרישתם של עורך "הארץ" חנוך מרמרי וסגנו יואל אסתרון, ועוררה מחדש מחלוקות על דרכו של העיתון ("הארץ" החדש ו"הארץ" הישן) בדומה למה שקרה אחרי היטמעות אנשי "חדשות" ב"הארץ" הוותיק. אחרי המשבר הכלכלי של 2008 החל להשתנות הקו המערכתי ואופי הסיקור בעיתון. קווי מתאר אופיינים של עיתונות עסקית נזנחו, גברה הביקורת על השיטה הכלכלית הנוהגת, והעיתון השיל מעליו מסורות ותדמיות של עיתונות נייטרלית ועומדת מן הצד.

מהפכה שנייה זו, שהשפעתה חרגה הרבה מעבר לעיתונות הכלכלית, התגברה ביתר שאת אחרי המחאה החברתית של 2011, שב"דה מרקר" ראו כמגשימה את מה שהטיפו לו בשנים שאחרי המשבר. בסופו של דבר התכנס המאבק של "דה מרקר" באליטה הכלכלית תחת הסיסמה של מלחמה בריכוזיות. העיתון טבע בציבור מושגים כגון "תספורת", במאבקו נגד הסדרי חוב לא הוגנים, נלחם להורדת שכר הבכירים וניהל עוד שורה של קמפיינים בעד רפורמות מבניות במשק ונגד התנהלות מושחתת בהנהגה הכלכלית, הפוליטית והציבורית בישראל ("הון-שלטון-עיתון").

"דה מרקר", עדיין בהובלתו של רולניק, יצא נגד איש העסקים החזק במשק, נוחי דנקנר, בעל השליטה בתאגיד אי.די.בי וסמל לריכוזיות משקית ונגד אנשי עסקים חזקים נוספים. התנהלות עיתונאית לא אופיינית זו הביאה ללחץ גדול על "דה מרקר" ועל "הארץ", בדמות חרמות של מפרסמים, לחצים כלכליים אחרים ואף ניסיונות להלך אימים, שהמפורסם שבהם הוא השימוש המושחת שעשה דנקנר ב"מעריב" בעריכתו של ניר חפץ.

ב"דה מרקר" זכו גם לראות כיצד חלק מהמאבקים שניהלו נוחלים הצלחה: נוחי דנקנר איבד את השליטה באי.די.בי והורשע בפלילים, אליעזר פישמן (בין היתר, בעל השליטה ב"גלובס") הוכרז כבעל החוב הגדול בתולדות מדינת ישראל ונחקק חוק המטפל בבעיית הריכוזיות. מחוץ לעיתון, ב-2015 שודרה סדרת הטלוויזיה "מגש הכסף", שרולניק הוא אחד מגיבוריה, שקידמה את הרעיונות ש"דה מרקר" תמך בהן וזכתה לפופולריות גדולה.

אלא שבד בבד החלה גם שקיעתו של העיתון מבפנים: ב-2013 עזב רולניק את העיתון ונותר רק ככותב הטור השבועי המוביל. הוא נשא עדיין את תפקיד סגן המו"ל, אך נראה שהמו"ל שוקן העדיף לבסוף את עמדתו של המנכ"ל רמי גז, בוויכוח שניטש בינו לבין "דה מרקר" והעורך סמי פרץ. כבר עם עזיבתו של רולניק מותן הקו האקטיביסטי של "דה מרקר", בהתאם לאופיו של העורך החדש ואולי גם בשל הלחצים הבלתי פוסקים על העיתון. כעת יאבד "דה מרקר" את עצמאותו המערכתית, יוכפף לאילוצים הכלכליים של קבוצת "הארץ" וצפוי לסבול מגל של פיטורים וקיצוצים.