מלחמת ששת הימים נטבעה עמוק בזיכרון הישראלי לא רק הודות לטקסים ממלכתיים ולספרי ההיסטוריה – תרמו לכך מוצרי תרבות ותקשורת רבים: בפסקול של המלחמה, המתנגן בעשרות שירים מ"ירושלים של זהב", דרך "גבעת התחמושת" ועד "בתי את בוכה או צוחקת"; בתמונותיה, שהתנוססו בעשרות אלבומי ניצחון, מ"המלחמה לשלום" ועד "מלחמת המגן והישועה"; בקורותיה המתועדים במאות ספרים, שבין הבולטים והמוקדמים שבהם "חשופים בצריח" של שבתי טבת ו"הקרב על ירושלים" מאת משה נתן, "שיח לוחמים" ועוד, ואף בספרים בדיוניים, מ"אילו נוצחה ישראל" ועד "דנידין במלחמת ששת הימים" ועוד ועוד.
לצד אלה, גם קריקטורות מילאו תפקיד מרכזי בחוויית המלחמה בתודעתם של בני התקופה ובהנצחת האירועים והתחושות של ימי ההמתנה, הקרבות ואופוריית הניצחון שבאה בעקבותיהם. בלט מכולם דוש, קריאל גרדוש ז"ל, שהקריקטורות שלו ראו אור ב"מעריב" – שבאותן שנים עדיין היה העיתון הנפוץ ביותר במדינה.
שרוליק של דוש סימל את ישראל, ייצג את פחדיה, חבט בעולם על אדישותו, עקץ את אשכול ושות' על הססנותם ערב המלחמה ובסוף גם ניצח שלושה צבאות. דוש היה באותם הימים "הקריקטוריסט הלאומי" תרתי משמע: הוא היה הבולט ביותר בישראל בז'אנר זה, וגם שיקף בעבודותיו קו לאומי מובהק. אחרי המלחמה פרסם עם עמיתו ל"מעריב" אפרים קישון שני רבי-מכר ברוח התקופה: "סליחה שניצחנו" ו"אוי למנצחים".
"פרה דוקס", שער הגיליון (איור: מיש)
דרך ארוכה עברו הקריקטורות בעיתוני ישראל מאז קיץ 1967 וימי דוש. כמו הקונצנזוס שנשחק במלחמות הבאות, גם הקריקטוריסטים הפכו ביקורתיים יותר כלפי מדינתם מבית וחדלו לייצג את ישראל מול העולם. בדומה לחלק ניכר מעמודי העיתונים בישראל, גם הקריקטורות החליפו צורה וסגנון. סוגיות מדיניות נדחקו על-ידי עניינים חברתיים, כלכליים ותרבותיים. וכמו בפוליטיקה עצמה, שבה דחקה הפרסונה של המנהיג את המפלגה ואת מצעה, גם הקריקטורות – המאמרים הגרפיים – הפנו את חציהם אל האיש (וזוגתו), אל גינוניו וגם אל מאבקיו עם התקשורת.
רוחה של הקריקטורה בעשורים האחרונים מאפיינת את הגיליון השני של כתב העת "פרה דוקס", מגזין סאטירי מצויר שיצא לאור לפני שבועות אחדים בעריכת הקריקטוריסט ניסים חזקיהו, החותם על עבודותיו בכינויו נוסקו. הגיליון מוקדש ל-50 שנה למלחמת ששת הימים, ועיקרו התבוננות גרפית-סאטירית עוקצנית וחמוצה באותה מלחמה.
לדברי חזקיהו, הגיליון נועד "לנער כמה פרות קדושות, ובהן הניצחון הצבאי המפואר ההוא, שהפוליטיקאים שלנו דאגו ברוב כישרון להפוך לפלונטר כושל ומהדהד בדרך למדינה דו-לאומית". ובמלים אחרות: "הקריקטוריסטים הישראלים משיבים מלחמה – לחגיגות המלחמה ההיא".
מתוך כפולת קומיקס של גיל אלקבץ. מתוך "פרה דוקס"
בערך חצי מהגיליון הנוכחי של "פרה דוקס" מוקדש למלחמה ההיא ולהשלכותיה. בגיליון אפשר למצוא עבודות של המאיירים ליאו אטלמן, עמוס אלנבוגן, גיל אלקבץ, עודד בנגיגי, תמי ברנשטיין, איתמר דאובה, מושיק לין, בני לוין, ניר מולד, מיש, ולדיק סנדלר, אורי פינק, יובל רוביצ'ק וגם נוסקו עצמו. על הביצוע הגרפי: רחל חסיד, נבו ארט.
נוסקו: "הקריקטוריסטים אצלנו מאוד מרסנים את עצמם. לא תראה כאן קריקטורות כמו בבריטניה או בצרפת, שבהן נראים פוליטיקאים בתחתונים או בלעדיהם. הבוטות והוולגריות הזו נחסכת אצלנו"
נוסקו עוסק כבר שנים בקידום הקריקטורה בישראל. בין היתר הקים את איגוד הקריקטוריסטים בישראלי וייסד את אנימיקס – הפסטיבל הבינלאומי לקומיקס, אנימציה וקריקטורה, שבאוגוסט הקרוב יתקיים בתל-אביב זו הפעם ה-17. הוא אינו מסתיר את קנאתו בעמיתיו בעולם בכל הקשור לסאטירה הגרפית. "בניגוד לדמוקרטיות המובילות במערב – בישראל אין מגזין סאטירי מצויר מצליף כפי שאנו מכירים מארצות-הברית, צרפת, בריטניה ועוד", הוא אומר. "'פרה דוקס – תגובה ציורית הולמת' – הוא יוזמה לכתב עת נשכני, דעתני ושנון ברוח המגזינים המוכרים לנו בחו"ל – כאן בבית הסוער שלנו, בשפה עברית-ישראלית מדוברת".
מגזינים סאטיריים שליבת התוכן שלהם היא גרפית, בעיקר בדמות קריקטורות נשכניות, עלו לכותרות ברחבי העולם בשנים האחרונות בעיקר בהקשרים טרגיים. יוצרים מוכשרים הפכו קורבן לקנאי דת נטולי חוש הומור, המסרבים להכיר בערכים כחופש העיתונות. התקפת הטרור על מערכת המגזין הסאטירי הצרפתי "שרלי הבדו" בינואר 2015, שבמהלכה רצחו קיצונים אסלאמיים עשרה עורכים וקריקטוריסטים ושני שוטרים, היתה שיאו של גל מתמשך של תגובות אלימות נגד קריקטוריסטים. בדרך כלל עמדו מאחורי התקפות מסוג זה קיצונים אסלאמיים שהתקשו לעכל סאטירה גרפית על נביא דתם.
מתוך "Fake News 67", כפולה של אורי פינק. מתוך "פרה דוקס"
עוד לפני הפיגוע בפריז הביאו תריסר קריקטורות של מוחמד, שראו אור בעיתון הדני "יילנדס פוסטן" ב-2006, לגל הפגנות אלימות ברחבי העולם, ובכלל זה להצתת שגרירויות דנמרק בכמה מדינות ערביות. יוצר הקריקטורות, קורט ווסטרגארד, ניצל מכמה נסיונות התנקשות וחי במשך שנים תחת אבטחה כבדה.
היו גם קריקטוריסטים שנרצחו לא רק בשל מה שנראה כ"חילול קודש" של אנשי דת. הקריקטוריסט הפלסטיני רב-ההשפעה נאג'י אל-עלי נרצח בלונדון ב-1987. על זהות רוצחיו נשמעו הערכות שונות. אל-עלי הוא אבי הדמות הגרפית המזוהה ביותר עם מצוקת הפלסטינים – הילד חנט'לה, המייצג את תחושת העם שנפגע על-ידי הישראלים אך סובל גם מאדישותם של מנהיגי ערב, שהזניחו אותו לסבלו.
"הרשת הבינלאומית לשמירה על זכויות קריקטוריסטים" מנסה לסייע למאיירים פוליטיים להתמודד עם האיומים עליהם. בין היתר מפרסמת הרשת מדריך המסייע לקריקטוריסט לזהות מתי הוא בסכנה וכיצד להתנהג. נוסקו אינו רואה כרגע סכנה כזו לקריקטוריסטים ישראלים. "הקריקטוריסטים אצלנו מאוד מרסנים את עצמם. לא תראה כאן קריקטורות כמו בבריטניה או בצרפת, שבהן נראים פוליטיקאים בתחתונים או בלעדיהם. הבוטות והוולגריות הזו נחסכת אצלנו. הביקורת מרוסנת ולא נעשית בצורה פראית כמו בצרפת, למשל", הוא אומר.
"דיינו", כפולת עמודים של עודד בנגיגי. מתוך "פרה דוקס"
קריקטוריסטים בישראל אינם צריכים לפי שעה לחשוש לחייהם, אבל יש להם דאגות מקצועיות אחרות. מעמדה של הקריקטורה נמצא בירידה בישראל בעשורים האחרונים, קובע נוסקו. הקריקטורות עצמן, הוא אומר, עוסקות במקרים רבים בדאחקות, והן פחות נשכניות מאשר בעבר. במקרים רבים העורכים מגבילים את הקריקטוריסטים לגבי המותר והאסור. יש גם ירידה כמותית: בניגוד לעבר, אז לא היה גיליון יום שישי של עיתון ללא קריקטורה פוליטית, היום רק "הארץ" מקפיד על שילוב הקריקטורה במקום בולט גם בגליונות סוף השבוע. ב"מעריב סופשבוע" מתפרסמת קריקטורה שבועית, מעטו של ליאב צברי, אך היא מוצנעת יחסית בעמודים האחוריים.
קריקטורה של דוש (קריאל גרדוש) על שער "בטאון חיל האוויר". מתוך "פרה דוקס", באדיבות ארכיון המוזיאון לקריקטורה וקומיקס, חולון
זאת ועוד: המוספים הסאטיריים, שהיו בעבר חלק בלתי נפרד מן העיתונים – בהם "דבר אחר" של העיתון "דבר" (ולאחר מכן "ידיעות אחרונות"), "ציפור הנפש" ב"ידיעות אחרונות" ואפילו "אפעס" באותו עיתון (ולפני כן ב"הארץ") – נעלמו. "הסאטירה פורחת בטלוויזיה", קובל נוסקו, "אבל היא פשוט אינה קיימת עוד בפרינט". הוא חושד שאין זה מקרה, שהרי לא חסרים לדבריו אנשים מוכשרים – ובוודאי לא חסרים נושאים לסאטירה. את האחריות לכך הוא מטיל על עורכי העיתונים. "זוהי אחת הסיבות להחלטה שלנו להוציא לאור את "פרה דוקס", מסביר נוסקו. "אנחנו רוצים להחזיר את השפה הזו של סאטירה מצוירת מהשוליים – לחזית".
לצד עבודות של קריקטוריסטים עכשוויים נכללות בגיליון הנוכחי גם קריקטורות של דוש מ-1967, הלקוחות מהמוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון. "דוש הוא חלק מהסיפור", אומר נוסקו. "צריך לדעת לכבד את העבר, לא רק את ההווה". העבודות של דוש גם משקפות את הדרך הארוכה שעבר השיח הציבורי הישראלי בחמישים השנים האחרונות, ועמו גם הקריקטורות.