לאחרונה התריע עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ", במאמר שזכה לכותרת ראשית בעיתון, כי איראן משתמשת במיליציות השיעיות בעיראק להשלמת פאזל ה"סהר השיעי" המאיים המתפרס מטהראן עד ביירות.
הנחת המוצא של המאמר היא כי דמשק וביירות הן כבר מעוז איראני מובהק, שבגדד השיעית נמצאת בכיס האיראני מאז 2003, ועתה נותר רק המקטע האחרון ב"מסדרון" שיאפשר לאיראן לממש את זממה – הגבול העיראקי-סורי, שהוחזק עד כה בידי דאע"ש. טענה זו מקבלת משנה תוקף במאמרו של הראל בדמות מפה המשרטטת סהר מושלם הנפרס מטהראן דרך בגדד לעיר אל-בעאג' על הגבול העיראקי-סורי.
הטענה הזו משקפת את חוסר יכולתם של גורמי ביצוע והערכה שונים בישראל, במקרה זה מנכ"ל המשרד לענייני מודיעין, לאמץ עמדה מורכבת. למשל, לקבל את העובדה שכוחות צבאיים במרחב שסביבנו יכולים להיות בעת ובעונה אחת שיעים ואף ידידותיים לאיראן, ובה בעת נאמנים למדינה הריבונית שבשמה הם פועלים ואף ליישם מדיניות מקומית שאינה לרוחה של איראן.
המיליציות השיעיות "אל-חשד א-שעבּי" ("יחידות הגיוס העממי"), שהראל מציג במאמרו כחוד החנית של המאמץ האיראני לפתוח את הציר בין בגדד לבין אזורים בשליטת משטר אסד בסוריה, הוקמו לפי קריאתו של אייתוללה עלי סיסתאני בקיץ הסוער של 2014. הן היו כוח אד הוק שמטרתו היחידה הצלתה של עיראק מדאע"ש, בעקבות קריסתו המהירה והבלתי-נתפסת של הצבא העיראקי בעיר מוסול והשתלטות הבזק של דאע"ש על שליש משטח המדינה. עיקר כוחן של המיליציות היה בהתגייסות ספונטנית של שיעים להגנה על הבירה בגדד ועל הערים הקדושות נג'ף וכרבלא, אך בין המיליציות השונות הכפופות למטרייה הארגונית הזו יש גם מיליציות של המיעוטים הטורקמני, הנוצרי והיזידי בעיראק.
מיליציות ספורות מבין הארבעים המאוגדות תחת השם "אל-חשד א-שעבי" נתמכות באופן גלוי וישיר, פחות או יותר, על-ידי איראן. חלקן אף מנהלות קשרים ישירים עם משמרות המהפכה ועם מפקד כוח "קודס", קאסם סולימאני, המנהל ביד רמה את המעורבות הצבאית של איראן במזרח התיכון. בשדה הקרב הפגינו לוחמי המיליציות לא אחת, בעיקר בראשית דרכן, אכזריות המזכירה את זו של דאע"ש, אויבתן הגדולה.
אלא שקשרי המיליציות הללו עם איראן ופשעי המלחמה שבהם היו מעורבות הפכו לחרב פיפיות. ממשלת עיראק בראשות חיידר אל-עבאדי, הידוע כמתנגד נחרץ לבחישה האיראנית במדינתו, ראתה בהתנהלות הזו איום על ריבונותה של המדינה.
בשנה שעברה קידם אל-עבאדי חוק המסדיר את מעמדן של המיליציות ככוח לאומי עיראקי במסגרת הכוחות המזוינים הכפופים למטה הכללי של הצבא. החוק הסדיר גם את תנאי השירות והשכר של לוחמי המיליציות, אך עיקרו בהכפפת המיליציות לשליטתו המלאה של הצבא. ראש ממשלת עיראק פעל במקביל לחיזוק הקשרים עם סעודיה ומדיניות סוניות אחרות, סדין אדום בעיני איראן, ולתקופה מסוימת אף סילק את קאסם סולימאני מן המדינה.
הלחץ מורגש גם בקרב המיליציות. הדובר שלהן, יוסף אל-כלאבי, מדגיש שוב ושוב כי המיליציות כפופות באופן מוחלט לפיקוד העליון של צבא עיראק ופועלות אך ורק לצורך שמירה על בטחונה של עיראק, על ריבונותה ועל גבולותיה. אל-כלאבי מכחיש בעקביות כי יש למיליציות עמדה כלשהי, בוודאי פרו-איראנית, באשר לגורלו של משטר אסד בסוריה. לדבריו, מדובר בסוגיות פוליטיות שאינן מעניינה של עיראק ובוודאי אינן מעניינו של ארגון צבאי.
על-פי דיווחים שונים מעיראק, בימים האחרונים, לאחר שחרורה של העיירה אל-בעאג', אף הודיע אבו-מהדי אל-מוהנדס, מפקד כוחות אל-חשד א-שעבי והדמות המקורבת ביותר לאיראן במיליציה, כי כוחותיו ייסוגו מקו הגבול ויעבירו את האחריות על השטח לצבא העיראקי.
בנסיבות אלה קשה לטעון ברצינות שמיליציות "אל-חשד א-שעבי" בעיראק הן עושות דברה של איראן. שדה הקרב שלהן, מבחינה רטורית ומעשית, הוא זה העיראקי. התפיסה כי הן כלי בידיה של איראן מבטלת כליל את החיות והחיוניות של המדינה העיראקית, מניחה כי התנהלותה אינה עצמאית ומזלזלת ביכולתה לעמוד על האינטרסים שלה כמדינה.
החשש מנוכחותם ומפעילותם של כוחות שיעיים פרו-איראניים בקרבת הגבול עם ישראל הוא ברור ומובן, אולם ניתוח מהלכיהן של המיליציות כמדיניות איראנית שתכליתה יצירת "מסדרון שיעי" מתעלם מן התמונה הרחבה כפי שהיא לא בעיניה של ישראל, אלא בעיניה של המדינה העיראקית הנאבקת בעוצמה על עצמאותה ועל ריבונותה. יתר על כן, הוא מטשטש את הקשיים המהותיים העומדים בפני המעורבות האיראנית באזור בשנים האחרונות, חרף הצלחותיה היחסיות.
ההנחה העולה ממאמרו של הראל, שלפיה כוחות שיעיים עיראקיים מוקדשים בהכרח לקידום האינטרסים של איראן, וההתעלמות מהזיקות המקומיות שלהם ומהמאבק הפנימי להכפפתם המלאה לריבונותה של המדינה, מעצימות את ה"איום האיראני" הרבה מכפי מידותיו.
הניתוח הזה אינו עומד במבחן המציאות, משום שהוא עולה בקנה אחד עם הפרשנות השטחית של המזרח התיכון כמגרש משחקים בין שבטים, קהילות דתיות פרועות ומעצמות זרות. בפועל, באזור יש אוסף מורכב של מבנים מדיניים ופוליטיים שהתבססו, למרות הכל, במשך עשרות רבות של שנים, ובאמתחתם כלים רבים וניסיון רב במאבק על ריבונותם מול אתגרים מבית ומחוץ.
עידן בריר הוא חוקר עיראק וכורדים בפורום לחשיבה אזורית