את הדיון על "תרבות, עממיות ואליטיזם" פתח המנחה יואב גינאי בציטוט נאה מאת איש אסכולת פרנקפורט, הסוציולוג תיאודור אדורנו, על האופן שבו חרושת התרבות בחברה המודרנית גורמת לתחושת שובע ואדישות בקרב צרכניה.

כיצד חשים באי כנס אילת לעיתונות אל מול חרושת הפאנלים והדברת שמציעה להם את שפע מרכולתה? נכון ליומו השני של הכנס – טוב מאוד, תודה. האולמות מלאים למדי, אף שהפיתויים סביב רבים, ולפי התורים באולם האוכל נראה כי גם תחושת שובע אינה פושה בין הנוכחים. האדישות אף היא מעטה, וראיה לכך היא העובדה כי הבוקר כבר הרגישו יותר ויותר עיתונאים בנוח להתאחד עם הכנס ולצאת מחדרם כשחולצת הכנס לגופם, כובע הכנס לראשם, ותיק הכנס, שבו יומן ועט הכנס, מוחזק בידם.

המראה של כמה מאות עיתונאים המרוכזים כולם בלובי מלון אחד מלבב, אך גם מתסכל מעט. בתוך שניות מתברר כי אותם מאות עיתונאים מחולקים לפרגמנטים – קליקות מבודלות החופפות האחת את האחרת רק בשוליים. האירוע שאמור להפגיש, למשל, בין כתבים צעירים מהעיתונות המודפסת (יש כאן מעט) לוותיקי רשות השידור (יש די הרבה) זוכה מבחינה זו להצלחה חלקית בלבד. סדנאות פרקטיות, שבהן צעירים ומבוגרים נפגשים ולומדים אלו מאלו, היו יכולות לעזור במקרה זה, אך בכנס הנוכחי הסדנה היחידה שמתקיימת היא סדנה לשיפור עצמי, שבינה ובין מקצוע העיתונאות קשר דל בלבד.

"הארץ" – אלפון או אלפרון?

אבל נחזור לפאנל על עממיות ואליטיזם, שם נתגלע ויכוח קל בין ד"ר עוזי אלידע מאוניברסיטת חיפה לדב אלפון, עורך "הארץ". אלידע הדגיש בדבריו כי מנקודת מבטם של החוקרים, ברבע המאה האחרונה ניכרת מגמה ברורה של היעלמות עיתונות העלית, לא רק מבחינת גודל הדף שעליה היא מודפסת, אלא גם מבחינת התכנים. אחד העקרונות הקבועים בעיתונות העלית, הסביר אלידע, הוא הפנייה אל התבונה, בשונה מעיתונות ההמון, שמבקשת לעורר את קוראיה באמצעות הרגש. והנה כיום, גם עיתונות העלית פונה אל רגשות קוראיה יותר ויותר.

כדוגמה להבחנה נוספת בין השתיים סימן אלידע את גישת העיתונות לאירוע הפלילי, תוך שהוא מתייחס ישירות לעיתון "הארץ". "עיתון עממי", הסביר אלידע, "מציב את האירוע הפלילי במקום בולט, בעוד שעיתונות עלית, בתקופת שוקן האב למשל, היתה ממקמת אותו בעמוד פנימי. בשנים האחרונות, ואנחנו רואים את זה גם בעיתון 'הארץ', האירוע הפלילי חודר יותר ויותר לעמודים הראשיים. פרשת הילדה רוז למשל תופסת שישה עמודים וכותרת ראשית, מה שלא ראינו לפני עשר או 15 שנה".

אלפון התעלם מהאבחנה על החדירה ההולכת וגוברת של הסנסציה אל מרכז עמודי החדשות בעיתונו, והציג את "הארץ" דווקא כחוד החנית במלחמה על שארית האליטיזם. "זה נורא קל ונוח לדבר בקלישאות. 'למה לא חוזרים לתקופת גרשום שוקן'. בכלל נחזור לזלמן, למה להסתפק בגרשום? העובדות הן אחרות", אמר. לטענתו, תפוצת "הארץ" עלתה בארבע השנים האחרונות לא מפני שהעיתון הפך עממי יותר, אלא דווקא מפני שהוא ניצב בראש המאבק לשימור האליטיזם, ובכך מספק מענה לחרדות הקהל האליטיסטי בישראל. "הישראלי שהרגיש שהכל בסדר", הסביר, "והוא לא זקוק לעיתון 'הארץ' כדי להגן על מה שהוא מרגיש תרבותית, פתאום עושה מנוי כי זה אקט של מחאה".

על המלמול של אלידע "מה זה קשור לרוז?" לא הגיב אלפון כלל. לדבריו, שגרת יומו של עורך "הארץ" היא מלחמה מתמדת: "היום אני מרגיש שאנחנו, התרבותניקים, צריכים להילחם על כל דקה. 'הארץ' היום הוא העיתון היחיד בעולם עם שני מוספים ספרותיים, ואחד מעשרים עיתונים בעולם עם מוסף ספרותי שבועי. רק לפני עשר שנים היו מאה עיתונים עם מוסף ספרותי שבועי, זו מלחמה, זו מלחמת קיום".

אלפון גם טען שעיתונו נבדל מעיתון המוני לאו דווקא בנושאי הסיקור, אלא באופן שבו הם מסוקרים. "לא תיכנס לעיתון", קבע באופן חד-משמעי, "כתבה פרופר, ניוזית לחלוטין, על העובדה שאחת מהמתמודדות [בתוכנית המציאות 'האח הגדול'] יצאה מהווילה וקיבלו אותה מעריצים. זה לא ייכנס בלי המבט הביקורתי; בלי מבט של פרספקטיבה על הדבר הזה, מה זה אומר על שידורי קשת, מה זה אומר על החברה הישראלית".

כשאחד הנוכחים בקהל הזכיר את המאמר שכתב שי גולדן על הזכות האינטלקטואלית לדון בתוכנית "האח הגדול" וקבע כי אכן "הארץ" מתקרב אל העממיות, הניע אלפון את כף ידו בסיבובים ימינה ושמאלה לאות – לא ממש.

ואיפה "מעריב", ואיפה המחלוקות?

את באי הכנס קיבל הבוקר שולחן רחב ועליו מבחר מעיתוני היום לצריכה עצמית. אך בעוד "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"ישראל היום" קיבלו בו מקום של כבוד, "מעריב" חסר. "מעריב", כנושא, גם חסר מרשימת הפאנלים, אף שניתן לדמיין בקלות פאנל מעניין המוקדש למשבר החריף הפוקד את העיתון, ולזה שמתרגש בימים אלה על כלי התקשורת המסחריים האחרים, עם החרפת המצוקה הכלכלית והצטמקות תקציבי הפרסום. הדים לדיונים כאלה אמנם עולים מפאנלים שונים, אך רק כהערות אגב.

ובכלל, משברים הם לא צו האופנה כאן באילת. ענת סרגוסטי, מנכ"ל עמותת אג'נדה, איחלה אתמול למשתתפי טקס הפתיחה "כנס מעניין ומעורר מחלוקות", אך בכמה מהפאנלים בכנס לא רק שלא ניכרו מחלוקות גדולות, גם אלה שהיו יכולות להתעורר הורדמו עוד בטרם הדיון החל. כך, למשל, בכנס בעל הכותרת המעניינת "האם העיתונות מונעת מצה"ל לנצח?" השתתפו רוני דניאל מחדשות 2, רון בן ישי מ"ידיעות אחרונות", דובר צה"ל אבי בניהו, הצנזורית הראשית סימה ואקנין, צבי יחזקאלי מחדשות ערוץ 10, כרמלה מנשה מקול-ישראל והמנחה אלון בן דוד, אף הוא מחדשות ערוץ 10.

עם כל הכבוד לחילוקי הדעות הקולניים שבין מנשה לבניהו, פאנל על יחסי צבא ותקשורת שרובו ככולו מתקיים בהשתתפות כתבים צבאיים וגורמי צנזורה ודברור מטעם צה"ל אינו מתכון לדיון תוסס. ואמנם, השיחה נעה בעצלתיים מהדיון האלף במספר על התקשורת בעת מלחמת לבנון השנייה (בן ישי: היא הזיקה!), עבור בדיון על התקשורת והחזרת גופות רגב וגולדווסר (בן ישי: היא הזיקה!), וכלה במגוון הערות אגב של אבי בניהו, שתיפקד כליצן החבורה.

עיתונאים שמאתגרים באופן ממשי את תפיסת העולם הצה"לית, כמו יורם בינור או שלומי אלדר, היו יכולים לעורר מחלוקות אמיתית ולרענן את הדיון על נקודות המפגש בין תקשורת לצבא. גם עיתונאים שמסקרים מדי פעם את התחום ואינם עיתונאים צבאיים, כמו אורי בלאו, שרק השבוע פירסם תחקיר ב"הארץ" על ההוצאות להורג שמבצע צה"ל בניגוד להוראות בג"ץ, היו יכולים להיות תוספת משמעותית לדיון. שלא לדבר על שילוב עיתונאי זר שחטף מכות ממג"בניקים בעת סיקור הפגנה של ערבים בישראל, או כזה שהצבא מונע ממנו כבר שבועות מספר מלהיכנס לרצועת עזה ולדווח משם.

ואמנם, הדיון הפך לרגע מעניין, ואקטואלי, כשסטיב גוטקין, ראש התאחדות הכתבים הזרים, קם מן הקהל ושאל מדוע בשבועות האחרונים רצועת עזה סגורה לעיתונאים מרחבי העולם. בעוד שדובר צה"ל והצנזורית הראשית הסתפקו בתשובה הקצרה שמדובר בהחלטה פוליטית, דניאל אמר שלדעתו יש לאפשר גישה לעיתונאים לרצועת עזה כל עוד הם לוקחים על עצמם את מלוא האחריות לגורלם, ויחזקאלי החרה החזיק אחריו.

שאלת הסיום של אלון בן דוד, על מה ייסוב הפאנל בשנה הבאה, זכתה לתשובה אחידה מבן ישי, דניאל ומנשה: על אותו הדבר בדיוק. אין בכך פגם עקרוני, כל עוד ישלבו בדיון גם עיתונאים שלא יגידו בשנה הבאה אותו הדבר בדיוק.

רשות השידור: נתניהו מציע צינורות אחרים

היום השני של כנס אילת לעיתונות הסתיים בנאום של בנימין נתניהו, שדיבר הרבה על הסכנות שבשחיקת הליבה המאחדת את החברה בישראל, ומעט על התרומה של השידור הציבורי לחיזוק אותה ליבה. קהל רב התקבץ לשמוע את דבריו, וזאת אף שבאותה העת הוגשה ארוחת הערב במסעדת המלון. נתניהו הציע להשקיע כסף ציבורי בהפקות טלוויזיה שישודרו לאו דווקא בערוץ הציבורי אלא ב"צינורות" אחרים, כהגדרתו. כדוגמה נתן את ערוץ לוגי לילדים וערוץ ההיסטוריה.

האם זה כל מה שייוותר מהשידור הציבורי לאחר שרשות השידור תתמוטט? מיד בתום נאומו של נתניהו התכנס דיון על השידור הציבורי בישראל, אך כמה דקות מפתיחתו קרסה מערכת החשמל באולם, כך שאפילו ספקולציות על החזון של נתניהו לא ניתן היה לשמוע. תחת זאת התפנה מהאולם הקהל האמיץ שהחליט לדחות את ארוחת הערב לטובת הפאנל, והצטרף אל חבריו הסועדים.