ב-25 בספטמבר 1998, ימים אחדים לפני פתיחת שנת הלימודים האקדמית, פירסם "ידיעות אחרונות" סקר חדש. הסקר, שנערך על-ידי מכון הדסה לייעוץ בבחירת מקצוע, בדק את מידת הפופולריות של מקצועות שונים בקרב בני 26–19. הסקר בדק קרוב לאלף איש המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה (419 גברים ו-573 נשים). תוצאות הסקר הראו כי בקרב הנשים דורג מקצוע התקשורת כמבוקש ביותר. הגברים דירגו את מינהל העסקים כמקצוע המבוקש ביותר, אך מיד לאחריו, במקום השני, נמצא מקצוע התקשורת.
המונח "תקשורת" מצביע על עיסוקים מגוונים – החל מפרסום ושיווק, דרך דוברות פוליטית וציבורית, וכלה בתקשורת ההמונים: רדיו, טלוויזיה, אינטרנט ועיתונות כתובה. כאזרחית צעירה ורציונלית, מועמדת ללימודים גבוהים, בעלת נתונים אישיים מסוימים, ערכתי דיונים ו"ישיבות מערכת" ביני לבין עצמי כשעמדתי להכריע איזה מקצוע ללמוד. נדונו והועלו שיקולים שונים: עניין ונטייה אישית, אפשרות למיצוי והתפתחות עצמית, עלות מול תועלת (שכר הלימוד בארץ, כידוע, אינו מן הנמוכים), ואף יוקרה מקצועית. המציאות שהתגלתה לי כישראלית המתעניינת ומעורה בנעשה סביבה חשפה בפני את המעמד הרם שיש לתקשורת בישראל; וחשבתי אפוא שאם יש באפשרותי להצטרף לתחום התקשורת, הרי אני בת מזל ועלי להיענות לאתגר ולקפוץ על המציאה.
איור: ענבל הופמן
סברתי, כמו רבים מבני גילי, כפי שהמחישו תוצאות הסקר, כי תואר ראשון מטעם החוג לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה יהיה כרטיס כניסה לאחד מתחומי העיסוק בתחום התקשורת שקשה, בדרך-כלל, לחדור אליהם. שהרי לענף התקשורת ניתן להיכנס דרך ארבעה שערים: קשרים עם בעלי תפקידים מתחום התקשורת או ייחוס משפחתי; הופעה נאה ביותר (בייחוד אם המדובר באשה); רקע או הכשרה באחד ממוסדות התקשורת הצבאיים (גל"צ, גלגל"צ, "במחנה" וכד'); השכלה רלבנטית, אמביציוזיות, אינטליגנציה מעל לממוצע, יכולת ניסוח טובה, כוח רצון והתמדה.
כמו מרבית חברי ללימודים באוניברסיטה, בהעדר אופציות אחרות, החלטתי להתמקד בניסיון לממש את האופציה הרביעית. זאת בתקווה כי נוסף לתכונות האישיות, לימודי תקשורת ועיתונאות הם שיאפשרו לי לעבוד בתחום מעניין זה.
כמו רבים מחברי לספסל הלימודים באוניברסיטה, הופתעתי לגלות כי במקום כלשהו בדרך נפלה טעות. הטעות הזו הטרידה ומטרידה אותי ורבים מחברי הסטודנטים בחוג לתקשורת. החלטתי אפוא לבדוק, לחקור ולנסות להבין אם טעיתי או שמא הוטעיתי בחושבי כי באמצעות לימודי תקשורת לתואר ראשון אוכשר לעסוק במקצוע הזה באופן מעשי. יצאתי לבדוק אם אני וסטודנטים רבים אחרים נפלנו קורבן לרושם שיוצרים המוסדות להשכלה גבוהה, כאילו הלימודים בתקשורת מכשירים את הסטודנטים לעסוק במקצוע באופן מעשי, או שמא אני וחברי סונוורנו מההילה העוטפת את המונח "תקשורת", סנוור שסימא את עינינו ומנע מאיתנו לראות ולהבין כי האוניברסיטה היא מוסד העוסק בראש ובראשונה במחקר ותיאוריה, ולפיכך היא אינה מעוניינת בהכשרת אנשי מקצוע. במקרה כזה ייתכן שהאוניברסיטאות הן שנופלות קורבן לציפיות בלתי מוצדקות של סטודנטים שניתבו עצמם למבוי סתום, ועתה תובעים מהמרצים ומראשי החוג להושיעם.
הבעיה מטרידה את כל הנוגעים בדבר – סטודנטים, מרצים וראשי החוגים. היא משותפת לכל האוניברסיטאות בארץ שקיימים בהן חוגים לתקשורת: האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בר-אילן. סטודנטים רבים שעימם שוחחתי לצורך הכנת הכתבה הביעו אכזבה מהלימודים. באוניברסיטת בר-אילן נשלח מכתב לדיקן הסטודנטים ובו דרישה לאפשר לסטודנטים לתואר ראשון להשתתף ביותר קורסים מעשיים מתחום התקשורת. הסטודנטים ניסו להסביר לדיקן את מה שלי הסבירה רוית שינה, סטודנטית שנה ב' למדע המדינה ותקשורת מורחב, כ"פער בין המציאות בחוץ, הדורשת ניסיון מעשי, ובין התיאוריות שאנו לומדים ולא מסייעות לנו במאומה". באוניברסיטה העברית השוו סטודנטים את הלימודים בחוג לתקשורת ל"לימודי סקי בהתכתבות" או לחלופין "לימודי סקס בהתכתבות". גם באוניברסיטת תל-אביב סטודנטים ממורמרים מהכמות והדגש שניתן ללימוד תיאוריות על חשבון לימוד והתנסות מעשית. שם הבהירה לי סטודנטית כי "האוניברסיטה מעוניינת בהנפקת חוקרים מלומדים שיביאו לה תהילה ופרסום, ולא אכפת לה מכל השאר".
הסטודנטים אמנם מוחים נמרצות נגד האופי התיאורטי של הלימודים והדגש הרב שניתן לפן העיוני של תחום התקשורת, אך גם אינם מצביעים ברגליהם. אחוז הסטודנטים שעוזבים את החוק לתקשורת בטרם סיום התואר הראשון הוא נמוך למדי יחסית לשאר החוגים בפקולטה למדעי החברה בכל האוניברסיטאות בארץ. בעובדה זו יש כדי להצביע על כך שהסטודנטים עוד לא איבדו את שאיפותיהם (האופציה הרביעית דורשת, כאמור, כוח רצון והתמדה) ואת העניין שלהם בתחום התקשורת, או על כך שהאוניברסיטאות, למרות הכל, מצליחות לתת מענה הולם לדרישות הסטודנטים.
למעשה, אין זה הוגן להפנות אצבע מאשימה כלפי האוניברסיטאות ולטעון נגד תביעתן מהסטודנטים לעסוק בפן העיוני והמחקרי של התחום, שהרי זו מהות האקדמיה. אולם האוניברסיטאות אינן פטורות מאחריות לתסכולם של הסטודנטים לתקשורת: עיון בשנתונים ובעלוני מידע שמספקות האוניברסיטאות לנרשמים החדשים ללימודי תואר ראשון יוצר את הרושם שהאוניברסיטאות נמנעות במכוון מהסבר בהיר ומדויק של תוכן הלימודים. כך, לדוגמה, השנה הראשונה בלימודי החוג לתקשורת ועיתונאות (תואר ראשון) מוקדשת רובה ככולה להנחת תשתית תיאורטית-עיונית שתשמש את הסטודנטים כבסיס לעיסוק תיאורטי-ביקורתי בתחום התקשורת בשנותיהם הבאות. למרות זאת לא מוזכרים המונחים תיאוריה, או גישה, או היבט, או עיוני, באף לא אחד מתיאור הקורסים שנלמדו. הקורסים שנלמדים שנה א' זוכים לשמות כמו "יסודות העבודה העיתונאית" (לא נדרשנו לכתוב ולו פתיח, סגיר, ידיעה, מאמר, וודאי שלא כתבה עיתונאית), "מבוא לתקשורת המונים" (כותרת אטרקטיבית למדי למה שהתגלה כלימודי תיאוריות, תיאוריות ועוד קצת תיאוריות), "תקשורת לשונית" (קצרה היריעה מלפרט את היסודות התיאורטיים שעליהם מושתת הקורס) ועוד כותרות שונות ומעורפלות היוצרות רושם מוטעה אצל הסטודנט הנרשם ללימודים בתקווה לרכוש מקצוע. באחד הקורסים בחוג לתקשורת למדתי כי "אין דבר כזה לא הבנת; יש דבר כזה לא הסברתי את עצמי מספיק טוב".
ראשי החוגים לתקשורת באוניברסיטאות מודעים לאכזבת הסטודנטים. בכל האוניברסיטאות ניתנת לסטודנטים אפשרות להתנסות בעיסוק מקצועי בתחום כלשהו בתקשורת, וזאת על-ידי סדנאות שמטרתן להעמיק את ההיכרות עם ההיבטים המעשיים של התקשורת. על-פי רוב, הסדנאות מועברות על-ידי אנשים מוכרים ומנוסים בתחומי התקשורת השונים (רדיו, דוברות, עיתונאות כתובה, עריכה חדשותית, שיווק, פרסום וכד'). כמו כן בכמה מהאוניברסיטאות זוכים הסטודנטים בחוג לתקשורת להוציא לאור עיתון, לשדר ברדיו אוניברסיטאי, ובמעט אוניברסיטאות אף מתואמת לסטודנטים המעוניינים בכך תקופת התמחות (קצרה למדי) באחד מארגוני התקשורת.
לכאורה עושות האוניברסיטאות את הדרוש כדי לרצות את הסטודנטים ולשלב קורסים מעשיים בלימודי התקשורת, אולם בפועל הדברים מסובכים ומורכבים יותר. הסדנאות אמנם מתקיימות, הסטודנטים זוכים להכיר אנשי מקצוע וייתכן שאף להתנסות ב"חוויה עיתונאית" כזו או אחרת, אך מדובר בהתנסות ובהיכרות כל-כך קצרות, שטחיות ומוגבלות שאין בהן כדי לענות על ציפיותיו של הסטודנט ולהכשירו לעסוק בתקשורת. אחת הסטודנטיות טענה בפני: "זה הרי עלה תאנה. משתמשים בשמות ובאנשים מפורסמים מתחום התקשורת כדי לומר לנו – הנה הבאנו לכם אנשי תקשורת מהשורה הראשונה, מה אתם רוצים?". באוניברסיטה העברית נחנך בראשית השנה רדיו סטודנטיאלי חדש ומשוכלל. הסטודנטים הם המשדרים בו, תוך שיתוף פעולה עם אנשי מקצוע מקול-ישראל. הסטודנטים אמנם משדרים, אך התחנה אינה נקלטת ברדיוס של למעלה מארבעים מטר. הרייטינג לא נמדד באחוזים, אלא בבודדים. אתי בן-עמוס ושלומית שרביט, שדרניות ברדיו וסטודנטיות לתקשורת ועיתונאות שנה ב', מקוות מדי תוכנית כי "יש אי-שם מישהו ששומע אותנו". להרגשתן, השידור שלהן דיסקרטי יותר מווידוי אצל כומר. הבעיה, אומרת ראש החוג פרופ' חנה אדוני, ידועה ומטופלת באינטנסיביות ובדרגים הגבוהים ביותר.
נראה כי הסבך שאליו נקלעו החוגים לתקשורת והסטודנטים הלומדים בהם נעוץ בפירוש השונה שנותן כל צד למלה "תקשורת". כאשר אדם צעיר נרשם ללימודי סוציולוגיה באוניברסיטה, לדוגמה, ברור לו משמו של החוג עצמו כי במהלך לימודיו הוא ירכוש ידע העוסק ב"תורת החברה", ולאו דווקא יהפוך לאדם חברותי יותר. דבר זה נכון גם לגבי לימודי פסיכולוגיה, כלכלה, חשבונאות וחוגים אחרים המסונפים כולם לפקולטה למדעי החברה ואינם מותירים לסטודנט מקום להבנה מוטעית של מהות המקצוע הנלמד. מדוע ברור כי בוגר החוג לכלכלה באוניברסיטה יהיה כלכלן לאחר סיום לימודיו לתואר הראשון? מדוע ברור שבוגר החוג לסטטיסטיקה יוגדר סטטיסטיקאי ויוכל לנסות להשתלב בעבודה במכוני מחקר פרטיים, בחברות ביטוח או בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה? לעומת זאת, לחלוטין לא ברור שבוגרי החוגים לתקשורת ועיתונאות יוגדרו כ"אנשי תקשורת" ויוכלו, על סמך הידע שרכשו באוניברסיטאות להשתלב באחד מערוצי הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות הכתובה או בתחום השיווק והפרסום. כל אלה ניסוחים שהנרשמים החדשים מצפים למצוא באוניברסיטאות כל סמך פרסומיהן.
הילה רז היא סטודנטית לתואר ראשון (שנה ב') בחוגים תקשורת ועיתונאות ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית
גיליון 26, מאי 2000