רחל אברהם קיבלה את הבימה שרצתה, בתוכנית האירוח הפופולרית "בשידור חי", והיא ניצלה אותה לספר על חייה כאשה מוכה בידי בעלה-לשעבר, על מצוקותיה, פחדיה ועל העדר טיפול נאות מצד הרשויות בעיר מגוריה. הנושא היה חם, אייטם חשוב בשבוע שבו נרצחו שתי נשים בידי בני-זוגן. הדמעות זלגו מעיניה. שכניה למעגל של דן שילון האזינו ברוב קשב, והתפתח דיון על אוזלת ידה של המשטרה.
בתחנת המשטרה של ראשון-לציון צפו בתוכנית והתקשו להשלים עם התמונה שהצטיירה. הם הכירו עובדות שונות. דובר מרחב השפלה, רב-פקד יפרח דוכובני, טלפן לאולפן השידור וביקש להעביר את מספרי הטלפון שלו לרחל אברהם, כדי להבטיח לה סיוע, ובה בעת למחות על שהתוכנית מציגה תמונה חד-צדדית. אלא שהצופים בתוכנית זכו לשמוע רק את חלקה הראשון של התגובה. החלק השני פורסם למחרת בעיתונים.
התברר כי רחל אברהם קיבלה סיוע כנדרש, וכי התמונה שהציגה לא היתה מדויקת. בעלה לשעבר טען, שדווקא היא היתה הצד התוקפן במאבק הגירושים שלהם. משהו על חלוקת הרכוש המשותף. תגובתם של דן שילון ועורך תוכניתו, דן אורן, הופיעה גם היא בעיתונים, והיא מעניינת: מדובר, הם אמרו, בתוכנית בידור, שמביאה גם סיפורים אנושיים, ולא בתוכנית תחקירים המחייבת תגובת דוברים. אורן הוסיף, שהם לא צפו התלהטות רוחות נגד המשטרה בתוכנית, אך כיוון שמדובר בשידור חי, לא ניתן לסתום את פיהם של המרואיינים.
בלי קשר לטענותיו של רב-פקד דוכובני, תגובתם של אנשי שילון-הפקות מחייבת בירור. אם אמנם התוכנית "בשידור חי" אינה תוכנית תחקירים, אלא תוכנית בידור שמביאה סיפורים אנושיים, כיצד עלינו להתייחס לעובדה, שראש הממשלה בחר דווקא בה כדי להתגייס למבצע ההרגעה של הציבור החרד מפני מתקפת טילים עיראקית? שילון הציג אז לראש הממשלה שאלות נוקבות על מידת האיום העיראקי ומידת המוכנות של העורף. האם אז התחפשה התוכנית לתוכנית עיתונאית מובהקת, או שמא גם הראיון ההוא נפל למשבצת הסיפורים האנושיים, שאינם מחייבים תגובה? ומי בכלל אומר, שסיפורים אנושיים אינם בחזקת נושא המחייב טיפול עיתונאי? לרוב, יש לומר, מובאות בתוכניתו של שילון תגובות על דברי מרואיינים, אך רק אם הזמן מאפשר זאת והעיתוי נכון. התנאי הזה מציין את הקו הדק שבין בידור לעיתונות, שמאפשר דרכי מילוט מנורמות עיתונאיות ונורמות אתיקה מקובלות.
אגב, אין זו הפעם הראשונה שיש בעיה במתן זכות תגובה בתוכניתו של שילון. ב-11 ביוני 1995 הוא אירח את הפרופ' יוסף אנייס, רופא שיניים ירושלמי, שהורשע תשע שנים קודם לכן בגרימת מותה של הילדה איה צימרמן. הוא הרדים את הילדה במהלך טיפול שיניים, אך לא הצליח להעירה. במהלך השידור טילפן האב השכול, גדעון צימרמן, לאולפן וביקש להגיב. בקשתו נדחתה, וגם בתוכנית הבאה של "בשידור חי" לא ניתן לו להגיב. צימרמן פנה לנציב תלונות הציבור של הערוץ השני, וזה קבע כי התלונה מוצדקת. ובכל זאת סירבה "רשת" לאפשר לו להגיב. צימרמן פנה גם למועצת העיתונות, ורק לאחר שבית-הדין לאתיקה פרסם את פסק-דינו, פרסם שילון התנצלות בתוכניתו ושידר את תגובת האב השכול.
מרבית המנחים של תוכניות האירוח סירבו להתראיין לכתבה זו. דן שילון עצמו פרס בראיון ב"ידיעות אחרונות" את השקפתו על עבודתו כמנחה: "מה זה עיתונאי? עיסוק רק בחומרים פוליטיים ומדיניים? האם כתב שמראיין את ריטה הוא לא עיתונאי?", שאל והשיב: "הוא עיתונאי". תשובה דומה נותן אמנון לוי, מנחה "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית ו"סוף שבוע" בערוץ הראשון: "זה בדיוק הוויכוח שיש לי עם [המבקר] מאיר שניצר, שלא מבין איך אדם יכול להיות עיתונאי ובדרן ביחד. אני ממש לא רואה את הסכנה שבזה. לי יש נוסחה נוחה מאוד. באמצע השבוע אני עיתונאי, ובסוף השבוע יש לי פאן". בסך הכול, מסכם לוי, זה לא כל-כך דרמטי: "נכון שלאנשים מסוימים יש ציפייה מסוימת מ'עיתונאים מכובדים', והם רואים בכך עניין בעייתי, אבל אני לא".
דן מרגלית, שותפו של אמנון לוי להנחיית "ערב חדש" ומגיש "על השולחן" ב"קשת", מוצא שאין הבדל של ממש בין השאלות שהוא מפנה לפוליטיקאים בשני המשדרים - העיתונאי המהוגן מזה והבידורי מזה. ההבדל, לדבריו, נובע אך ורק ממגבלות הזמן, או מהחובה הבלתי נמנעת לעבור לפרסומות. "על השולחן" זכתה לקיתונות ביקורת, בגלל העירוב בין בידור לאקטואליה. רגע אחד מתקיים דיון רציני על השקיפות בחייו של איש הציבור, וראיון עם יועץ התקשורת של ראש הממשלה, ומיד לאחריו עולה הסטנדאפיסט שלום אסייג. מרגלית אוהב את השילוב: "לא כל מי שאוהב את שלום אסייג רואה בדרך כלל דיון רציני בנושא האיום העיראקי, ולא כל מי שרואה תוכניות אקטואליה רציניות מכיר את שלום אסייג. העירוב מאפשר לנו להגיע ליותר סוגי קהל, וזה חשוב".
הענקת זכות התגובה בתוכנית ממומשת, ואף הפכה לחלק מהמשחק. על השולחן מונח טלפון לתגובות, ומרגלית מציין את מספרו במונולוג הפתיחה. "לפעמים נוצר מצב, שמרואיין אומר משהו בלתי צפוי על אדם שלישי, שלא העלית כלל בדעתך ולא פנית אליו מראש לקבל תגובה. אז נוצרת בעיה, הקשורה למגבלות השידור החי, ולא לאופיו של ז'אנר ה'טוק שאו'", מסביר מרגלית, ומביא לדוגמה את אחד המשדרים שיוחדו לשחרורו של עוזי משולם. "באולפן קמו אנשים מתומכיו והתפרצו לשידור. אז מה? הייתי צריך לצפות את זה מראש? להציב בקהל שוטרים, למקרה שאולי יקרה משהו?", ואנו נאמר, ייתכן. מי שמביא את תומכיו של עוזי משולם לאולפן כדי ליצור דרמה בשידור, אמור לדעת את הלך הרוחות בקרבם ולהתכונן לכל אפשרות.
מני פאר, מגיש תוכנית האירוח של הערוץ הראשון, מודה שהקו העובר היום בין עיתונות לבין בידור עמום. "תחת המטרייה הרחבה של בידור נכנסים הרבה נושאים ועניינים עיתונאיים, ממשחק כדורגל ועד מבצע להצלת חיים. בכל פעם שאני מדליק תאורה מסוימת, שמאירה פינה לא ידועה, ויש לה חשיבות חברתית, תרבותית או אמנותית, אני עושה מעשה עיתונאי".
ההבדל, על-פי פאר, הוא בטונים - "הרזה" של החדשות לעומת "הרטוב" והססגוני של הבידור. אשר להקפדה על כללי האתיקה, "אני משתדל לא לגרום עוול. בישיבות המערכת אנחנו בודקים מה מרגש ומעניין, ואני משער שבישיבות מערכת בחדשות בודקים מה חדש ומה רצוי לגלות. הקריטריון המרכזי שלי הוא לרגש ולבדר, ולהשתדל לא להסית לדבר עבירה ולא לגרום עוול לאיש. אבל זה אינו הדבר הראשוני שעליו אנו חושבים".
אלה דברי העושים במלאכה. ומה חושבים על כך הממונים עליהם? אורי שנער, מנכ"ל "קשת", מדבר על הבחירה שלא לעשות מישמש בתוכנית "על השולחן", אלא ליצור אבחנה ברורה בין קטעי הבידור לקטעים הרציניים יותר. "החיבור בין שני האלמנטים הללו הוא חלק מכללי המשחק של המדיום". וכיצד עלינו לשפוט תוכנית שיש בה חיבור בין השניים? "כמו את 'ידיעות אחרונות' - לראות באופן כללי. אף אחד לא שואל למה בעמוד הראשון יש כותרות ראשיות, ולמה חוץ מזה קיים גם מוסף לנשים". דברי שנער. הוא מזכיר את כללי הרשות השנייה, שעליהם נוסף תקנון המגביל כל תוכנית ב"קשת" מבחינת התכנים, נושאי השידור והפרסים, אם יש כאלה. פרט לאלה, ההפקה והעריכה מלוות בהנחיות ההנהלה והיועצת המשפטית.
כל ליין-אפ (פירוט התוכנית על-פי סדר הנושאים והמרואיינים) מקבל את אישור העורך האחראי מטעם "קשת". "לפעמים באמצע שידור חי נתתי הוראות לפעולות מסוימות. אני עורך אחראי, וכך אני פועל". אבל לדבריו, המערכת מתורגלת מכפי שנדמה, והיא עובדת על-פי כללים מוגדרים ופיקוח. אשר לזכות התגובה, מרבית התלונות המגיעות, בעיקר ערב הבחירות האחרונות, התבררו כבלתי מוצדקות.
אילן דה-פריס, מנהל התוכניות ב"טלעד", מדבר על שני מנגנוני פיקוח עיקריים - מראש, ובדיעבד. גם הם עוברים על כל ליין-אפ מראש, ובנוסף לכך המערכת כולה מחויבת לכללי אתיקה, לא רק הכתובים, אלא אלו שמשרה כל זכיין וזכיין. "בעבודה שלנו, מול מפיקים ועורכים, ובעיקר מפיקים חיצוניים, אנחנו מחתימים אותם על הסכמים בחוזים, המפרטים עקרונות פיקוח מחייבים, וגם מטילים עליהם אחריות, משפטית ולוגיסטית. פירוש הדבר שהם צריכים לא רק לקבל את הביקורת שלנו, אלא גם לקחת אחריות. והם מקבלים ייעוץ משפטי עצמאי וגם מאיתנו". תוכניות מוקלטות נצפות מראש, והיו מקרים, נדירים אמנם, שנעשו שינויים של הרגע האחרון. ואשר לפיקוח בדיעבד, "המערכת המפקחת תמיד צופה. דברים עולים לדיון. ואם יש תלונה, מהרשות השנייה או מצופה שנפגע, הנושא עולה לבירור פנימי". הפיקוח העצמי טוב, לדברי דה-פריס, והפיקוח החיצוני של הרשות השנייה אף קפדני מדי.
לרשות השנייה עמדה חד-משמעית. כל תוכנית חייבת לעמוד בכללי הרשות, שבניגוד לכללי מועצת העיתונות, שהם בגדר המלצה בלבד, מכוונים ישירות לזכיינים ומאפשרים התערבות שלטונית בתכני השידור. יואל רקם, נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, מסתייג. לדבריו יש פער בין הרשות השנייה לבין הזכיינים. האתיקה יוצאת נפגעת בגלל הרצון לחדש בכל מחיר.
"התוצאות הן בדרך כלל פועל יוצא של אישיות המנחה והמרואיין, ובתוכניות האקטואליה והבידור מחסירים לעתים קרובות פרטים, או פוגעים בצנעת הפרט, תחת מסווה של עזרה לחלכאים ולנדכאים". גם כללי הרשות השנייה הם עניין לפרשנות. הוא מאמין שהפיקוח הקפדני הכרחי, למרות הפיקוח העצמי של הזכיינים. "הניסיון שנצבר בארבע השנים האחרונות הביא להבנה של הזכיינים שכדאי להם לאמץ את החוקים, ולהשתדל אף יותר".
מנכ"ל הרשות השנייה, נחמן שי, עומד על היבט נוסף, ואפשר שבו טמונה התשובה לשאלות שהעלינו. כל תוכנית מוגדרת כתוכנית בידור או אירועי היום. האבחנות האלה קיימות כדי להגדיר כמות של הפקות מקוריות שכל זכיין מחויב בהן. שידורי חדשות, ספורט ואירועי היום, היינו אקטואליה, אינם נחשבים להפקה מקורית. כך נוצרו עירובים: תוכניתו של דן שילון מוגדרת "שני שליש בידור ושליש אירועי היום", וגם "על השולחן" - שני שליש בידור ושליש אירועי היום". שי מזכיר מקרה קיצוני של טשטוש גבולות בין חדשות לבידור: בתוכניתו של אברי גלעד ב"רשת", שהציגה "פריצה" כביכול של אנשי החדשות לסקר אירוע חריג. הפריצה היתה מפוברקת, והנושא "טופל בהתאם", דברי שי. הוא אינו מקבל את הסבריו של שילון באשר לאי מתן התגובה בעניינה של רחל אברהם, ואומר כי כללי האתיקה חלים על כל תוכנית, ולכל אדם מגיעה זכות תגובה. "אם היינו מקבלים תלונה רשמית, היינו מטפלים בעניין". ואולי היה זה שליש טיפול, על-פי השליש הנוגע ל"אירועי היום" במינון התוכנית.
רשות המלה האחרונה לדן מרגלית. הוא מספר על ז'אן-פול סארטר, הפילוסוף הצרפתי, שמתח ביקורת על הסוציאליסטים, שהמאמרים המייגעים שלהם בעיתונים ה"כבדים" אינם מגיעים להמונים. סארטר הציע להם "ללמוד מהעיתונות הצהובה, לשלב קצת צהוב גם אצלם, אז אולי היו מצליחים להגיע לאותו המון". וזה נאמר אפילו לפני שהומצאה הטלוויזיה.
רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת
גיליון 13, פברואר 1998