שתים-עשרה שנה חיכה אלוף-משנה גדעון מחניימי לדרגת תת-אלוף. קידומו עוכב לאחר מלחמת יום הכיפורים, מפני שקרא לשר הביטחון, משה דיין, להתפטר עקב מחדל המלחמה. בתודעה הציבורית הוא נחרט אז כאיש אמיץ, ובתודעת צמרת צה"ל היו שחשבו - קצין עצמאי מדי, שראוי לרסנו. ב-86', שנה לאחר הענקת הדרגות המיוחלות, נפטר. בלווייתו השתתפו גם פוליטיקאים רבים, אחדים מהם שבשעתו עיכבו את קידומו. שתים-עשרה שנה לאחר מותו, אומר היום בכיר לשעבר מהמוסד, שגדעון מחניימי היה אחד מראשוניה: "אם הוא (גדעון מחניימי) היה רואה היום את הבן שלו - הוא לא היה משתבח בו".
הבן שבו מדובר הוא עוזי מחניימי, עיתונאי ישראלי המתגורר בלונדון. הוא העורך לענייני המזרח התיכון בשבועון הבריטי היוקרתי "סאנדיי טיימס". במקרה או שלא במקרה, זה העיתון שפרסם את סיפורו של מרדכי ואנונו בזמנו. מחניימי, רב-סרן במילואים באחת מיחידות המודיעין היוקרתיות, 504, שהיא, על-פי פרסומים זרים, יחידה העוסקת בהפעלת סוכנים, החל את דרכו העיתונאית ב"על המשמר". לאחר מכן עבר ל"ידיעות אחרונות" ככתב לענייני ערבים. הוא היה שם ארבע שנים, ועזב על רקע חילוקי דעות עם הממונים עליו. בתקופתו הראשונה בלונדון עסק בכתיבת ספר על הסכסוך במזרח התיכון, "טבילת אש", יחד עם בסאם אבו-שריף, בעבר מראשי "החזית העממית". לאחר כתיבת הספר, לפני מעט יותר משנתיים, הציע לו עורך ה"סאנדיי טיימס" להצטרף לעיתון כעורך לענייני המזרח התיכון.
מחניימי הוא עיתונאי רב-סקופים, גם בתקופה הלא ארוכה שבה עבד ב"ידיעות אחרונות", אבל בעיקר בולטים הסיפורים שלו דווקא מאז החל לעבוד ב"סאנדיי טיימס". הכתבות שלו, שמתפרסמות בהבלטה בדרך-כלל בעיתונים בארץ, תוך מתן קרדיט ל"סאנדיי טיימס", הן בנושאים בטחוניים רגישים - מסוג הסיפורים שלא היו מתפרסמים בעיתונים ישראליים משום שהיו נפסלים על-ידי הצנזורה. מחניימי הולך על קו התפר - ממש "ללכת עם ולהרגיש בלי": עם הנגישות והקשרים של ישראלי יוצא מערכת הביטחון, ובלי המגבלה המעיקה המחייבת להגיש את חומריו לאישור הצנזורה.
הסקופ של עוזי מחניימי שזכה לפרסום הגדול ביותר בארץ הוא סיפור חשיפתה של "סינדי", סוכנת המוסד שפיתתה את ואנונו. מחניימי גילה אותה באורלנדו שבפלורידה, תחת השם שריל בנטוב, נשואה, עובדת כמתווכת נדל"ן. הגילוי עורר הדים קשים בארץ. ראש אמ"ן לשעבר, אלוף במיל' שלמה גזית, אמר ש"גם אם אין כאן בגידה, יש כאן מעשה מלוכלך". טומי לפיד כתב אז על החשיפה העיתונאית של מחניימי: "קשה להבין מה מניע עיתונאי ישראלי, עוזי מחניימי, לחשוף את סינדי-שריל, ועוד ב'סאנדיי טיימס', השבועון הבריטי שלא חסך מאמץ רב כדי לגרום לישראל... את מירב הנזק... עיתונאי שפרסום וכסף מעבירים אותו על דעתו, עד כי הוא מוכן לגרום נזק למי ששירת את מולדתו, אינו מוסיף כבוד, לא לעצמו ולא למקצועו".
מחניימי הגיב על הדברים הללו באומרו ש"אם טומי לפיד היה עורך העיתון וכתב שלו היה בא ואומר לו: 'תשמע, חשפתי את סינדי', ונגיד שזה היה עובר צנזורה, הוא לא היה מפרסם? אני רוצה לראות עורך אחד שלא היה מפרסם". לפיד מגיב עד היום בזעם כשמזכירים לו את המקרה. אז אמר: "הרי הצנזורה קיימת בדיוק כדי שדברים כאלו לא יעברו. התגובה שלו (של מחניימי) לא לעניין בכלל", והיום הוא אומר שמחניימי נמצא כאן רוב הזמן, ומשיג הישגים זולים על חשבון הקולגות שלו, שמכבדים את חוקי המדינה, "ואני תוהה כיצד אדם כזה יכול לישון בשלווה בלילה".
בעניין חשיפת זהותה של "סינדי", רבים מעמיתיו של מחניימי לא מהססים לבקר אותו. זאב שיף מ"הארץ" אומר שיש לו השגות על ההישג העיתונאי הזה: "הנטייה שלי היא בדרך-כלל בעד פרסום, לא כשחושפים פרטים מבצעיים ולא כאשר מסכנים חיי אדם. אני חושש שבמקרה הזה אכן היה סיכון כזה". גם גד שימרון מ"מעריב", בעצמו איש שירותי הביטחון לשעבר, חושב שמחניימי עבר את הגבול: "אני חושב שהוא לקח את הגבול ופשוט הרחיק אותו. הגבול צריך להיות סיכון חיי אדם. מה בדיוק יוצא לו מחשיפת סינדי? מילא, אם היה מביא גילויים על סודות הביון הבריטי, הייתי אומר לו כל הכבוד. אבל ישראלי, קצין לשעבר ביחידת מודיעין, לא יכול לכתוב על סודות מדינת ישראל. הוא פשוט לא יכול לכתוב כמו עיתונאי אנגלי".
מחניימי עצמו לא רואה בחשיפתה של סינדי סקופ עיתונאי גדול כל-כך; יש לו גם תשובות לכל מי שמאשים אותו בסיכון חייה. לטענתו, אותה סינדי, שמתגוררת כבר שנים באורלנדו, בעצמה לא שומרת על הסוד הגדול. "אם היה בא אלי מישהו ואומר לי שהוא גילה את סינדי יושבת תחת כיסוי באיזושהי מדינה בדרום אמריקה, והייתי נוסע ומצלם אותה - אז זו היתה פגיעה רצינית. אם היא היתה רוצה באמת להסתתר היא לא היתה יושבת בשמה, אותו שם שנחשף ב'סאנדיי טיימס' לפני עשר שנים. אם היא לא מסתתרת, אז איפה כאן הטיעון שחשפתי אותה?". חוץ מזה, הוא אומר, יש הרבה צביעות בביקורת עליו: לחשיפה הראשונית שלו נוספו חשיפה שנייה ושלישית של עיתונים ישראליים ששלחו צלמים וכתבים בעקבותיה של בנטוב.
מול כל המקטרגים הוא אומר: "אני ישראלי לא פחות ממך. ואני מצנזר את עצמי, כשצריך". השאלה המתבקשת, באילו מקרים ועד כמה צריך עיתונאי להיות צנזור עצמי, נשארת פתוחה. ובינתיים, שנה אחרי החשיפה, בנטוב - הלוא היא סינדי - ממשיכה בחייה השלווים באורלנדו. עבור מחניימי זו הוכחה נוספת שלא נגרם לה כל נזק. לא כולם יסכימו איתו. בכיר לשעבר ב"מוסד" אומר, שאי אפשר לאמוד את גודלו ואופיו של הנזק. "לא צריך מישהו למות כדי להראות שיש נזק. והציבור לא צריך להיות מודע לנזק כזה, אם נגרם וכאשר נגרם. לא העיתונאי הוא שיחליט אם באמת הפרסום שלו גרם נזק. אולי לא פורצת מלחמה, אבל נזקים יש הרבה. השאלה היא מה ההיקף שלהם".
מלבד מבקרים, יש למחניימי גם לא מעט חברים בין עמיתיו בארץ. הם טוענים שהוא עיתונאי אמיתי, שמה שמעסיק אותו זה עבודת הפאזל של הרכבת חלקיקי ידיעות לכדי יצירת חשיפות מעניינות ובלעדיות. נון-קונפורמיסט, מזן העיתונאים שלא מדבר עם דוברים ("התפקיד שלהם זה להיות שקרנים", הוא מסביר), עם הרבה מקורות, גם בקרב קהילת הביטחון וגם זרים. ההישג הגדול ביותר שלו כעיתונאי, לדעתו, הוא היותו העיתונאי הישראלי הראשון שראיין את ערפאת בתוניס, כישראלי נושא דרכון ישראלי. על אותה הערה הקשורה לאביו, שפותחת את הכתבה, הוא מגיב: "כל אחד זכאי לדעה שלו. אבא שלי זכה בשנתיים האחרונות בחייו לראות אותי עיתונאי, ולמרות שכתבתי דברים קשים על הממסד הבטחוני, הוא דווקא שיבח אותי. פעם אחת דובר צה"ל התקשר אליו, להתלונן עלי, כי כתבתי על שחיתות של מושלים צבאיים. הוא היה גאה בי".
לא פלא שהפרסומים שלו מעוררים כעס בקרב חלק מהכתבים המסקרים את התחום הזה בארץ. ב-19.7 הופיעה הכותרת הזו ב"מעריב": "גילויים חדשים על לכידת מנבר - כתבי ה'סאנדיי טיימס' הלונדוני מתיו קלמן ועוזי מחניימי חושפים הבוקר כי 'שני סוכנים של המוסד נהרגו בתאונת אופנוע במהלך מעקב אחר נחום מנבר. ראש המוסד באותה עת, שבתאי שביט, שניהל את החקירה, התחייב בעקבות מותם של השניים ללכוד את מנבר'". לפחות שני כתבים ישראלים שראו את הידיעה המתפרסמת לא הופתעו: הידיעה היתה מונחת בכיסם תקופה ארוכה, אבל לא פורסמה כי נפסלה על-ידי הצנזורה. רן אדליסט, פרשן בנושאי ביטחון, טוען שלא היה בפרסום פגיעה בבטחון המדינה: "אנחנו לא יכולנו לפרסם, כי היינו כפופים לצנזורה, אבל להערכתי לא היה קורה כלום אם כן היינו מפרסמים. העניין הוא, שאנחנו רוצים לחיות בשלום עם השלטונות". אחד הכתבים שהיה בסוד העניין אומר: "אנחנו השתכנענו שיש נימוק סביר לא לפרסם. אפילו לא לחצנו. כל מי שקצת מצוי בסוד העניינים הבין, שעשויה להיות בעיה בפרסום ידיעה כזאת. יש כאן עניין של סיכון חיי אדם, בכל מה שקשור לחילוץ הגופות. יש כאן אפשרות לאובדן נכסים מודיעיניים שלנו. זו יומרנות של מחניימי". כתב אחר אומר, שהוא היה מצפה ממחניימי לשחק לפי כללי המשחק הישראליים כל זמן שהוא נמצא בארץ: "כשהוא עובד מלונדון זה פחות מפריע, אבל ידיעות שמקורן כאן, ושהוא משיג אותן מפה - זה בעייתי. אם הוא פה, אז שישחק לפי הכללים שלנו. והוא הרי נמצא כאן רוב הזמן".
מחניימי עצמו לא מתרגש מהביקורת עליו גם במקרה הזה: "יש לי הוכחה שלא היתה שום פגיעה בפרסום. גורם במערכת הביטחון אמר לי, שאם לערוץ הראשון ולערוץ השני היה אינטרס לפרסם ידיעה כזו, הם היו יכולים ללחוץ מספיק חזק ולמנוע את פסילת הצנזורה. דבר שני, דיברתי קודם הפרסום עם תת-אלוף עמידרור. למרות ויכוחים שהיו לנו בעבר, הוא אמר שהפרסום לא בעייתי. מבחינתי, זו הוכחה מתמטית". המלה "ויכוחים" לא משקפת, במקרה הזה. תת-אלוף עמידרור אכן אמר מה שאמר, אבל היו לו השגות רבות על פרסומים אחרים של מחניימי, שלדעתו הסבו לא מעט נזק.
אבל ענייני ביטחון אינם מתמטיקה; כך גם ענייני צנזורה. לדעתו של מחניימי, הצנזורה כיום היא מסננת עם חורים גדולים במיוחד. הוא גם חושב שהצנזורה היא כלי די גמיש: "אפשר להעביר בה הכול, אם לוחצים מספיק חזק. אם לעיתון יש עניין בפרסום והוא לוחץ היכן שצריך במשרד הביטחון ובצנזורה, אם הכתב דוחף מספיק - בסופו של דבר הצנזורה תאשר את הידיעה גם אם נפסלה". האם השיטה פועלת כך בכל המקרים? מחניימי מסייג: "כמעט בכל המקרים. במקרים שבהם יש פגיעה ממשית בבטחון המדינה, המסננת עושה את עבודתה". הוא עצמו לא מגיש כתבות וידיעות לצנזורה, גם אם מדובר במידע שהוא אוסף כאן. הוא חוזר ואומר שהוא מצנזר את עצמו, אם הוא חושב שיש בכך צורך: "באחריות, אני מחזיק מחסנית שלמה של סקופים שאני לא נוגע בהם כי אני יודע שהם קטלניים. אני הרי ישראלי". גם אם היה עובד עבור עיתון ישראלי, טוען מחניימי, היה עובד באותו אופן: מצנזר את עצמו כשצריך, ונאבק לשחרור מידע מהצנזורה. "דברים שהם בתחום האפור, שאני כותב עליהם, תלויים בחריצות ובקשרים של העיתונאי, בנכונות שלו להיאבק על הפרסום שלהם, ובנכונות העיתון לתמוך בו". בארץ המצב פרדוקסלי, לדעתו, משום שלעיתונאי חשוב יותר שהעורך שלו יידע שהיתה לו הידיעה שנפסלה לפרסום, מאשר עצם הפרסום שלה. אבל נראה שהאבסורד הגדול יותר הוא הפער הבלתי מוסבר בין המקטרגים, המודאגים מהסכנה לבטחון המדינה ולחיי אדם - לבין השתיקה המתמשכת של המוסדות שאמורים לטפל בסכנות הטמונות לכאורה בפרסומים מסוג זה.
מחניימי לא יודע מהי מערכת היחסים בינו לבין הצנזורה - כיצד הם מתייחסים לעיתונאי ישראלי, שרשמית יושב בחו"ל אבל נמצא הרבה בארץ וכותב לעיתון זר. האם יש איזושהי דרך לאכוף עליו הגשת חומר לצנזורה? מסתבר שהצנזורה חסרת אונים נגד תופעה כמו עוזי מחניימי, ואין יכולת לכפות עליו בפועל שיהיה כפוף לה. מבחינה זו לא שונה מחניימי מהאינטרנט וממכשיר הפקסימיליה: גם הוא, יחד עם עוד מגוון רחב של אמצעים, מבסס את שחיקתה ההולכת ומתמשכת של הצנזורה. רן אדליסט חושב שצריך לברך את מחניימי על כך: "צריך להוריד בפניו את הכובע. הרי קיימת מלחמה קבועה בין הצנזורה לתקשורת על גילויים בתחום הבטחוני. מחניימי חושף מדי פעם טפח נוסף, ובאופן אמיתי מוכיח שהצנזורה מטופשת".
הסנקציה שניתן להפעיל, למעשה, על כתב ישראלי שמפרסם בעיתון זר מידע שנפסל בצנזורה היא העמדה לדין פלילי על עבירה על תקנות ההגנה לשעת חירום לשנת 1945. לאחר חשיפתה של "סינדי" פנה חבר הכנסת זאב בוים מהליכוד ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה כנגד עוזי מחניימי. היועץ המשפטי דחה את הפנייה. התשובה שקיבל בוים היתה קצרה ביותר, ויותר משהיא מגלה היא מכסה: "אבקש להודיעך כי נשקלו על-ידי הגורמים הנוגעים בדבר ההיבטים השונים של נושא פנייתך, וכי הוחלט שלא לפתח בחקירה". ניתן רק לשער, שאחת הסיבות לעמדת היועץ המשפטי היה הרצון למנוע טיפול נוסף בפרשה.
אולם למרות זאת, אם אמנם נגרם נזק אמיתי מפרסומיו של מחניימי, האם לא ראוי למצוא דרך נאותה להעמידו לדין? אחד הכתבים המסקר את תחום הביטחון אומר שהיה משוכנע שהפעם, לאחר פרסום מותם של שני סוכני המוסד, מחניימי ייעצר. "חשבתי", הוא אומר, "שסוף סוף ינסו פעם אחת לעשות מעשה, למען יראו וייראו". אבל המעשה לא נעשה. רבים רואים במצב שנוצר, בתחום האפור שבו מצוי מחניימי, הוכחה נוספת לעליבותה של הצנזורה ולחוסר נחיצותה. רוני דניאל, הכתב הצבאי של חדשות הערוץ השני, אומר שמחניימי רק עושה את עבודתו: "הוא עיתונאי, והעבודה שלו זה לפרסם את מה שהוא מגלה. אם הוא מסכן משהו או מישהו - שמדינת ישראל תטפל בו". גם כתבים אחרים חושבים, שהעובדה שמחניימי לא עומד לדין על פרסומיו מוכיחה שאינו עובר על החוק. הבעיה, אומר אחד מהם, שלמרות שמחניימי לא עובר על החוק, המערכת משדרת לו שממנו מצפים ליותר אחריות.
קנאת סופרים היא לא דבר רע, בעיקרון. במקרה של מחניימי, הוא מאמין שיש הרבה קנאה. לכן, לדעתו, רוב הביקורת עליו מגיעה מצד עמיתים ופחות ממערכת הביטחון. "גם כשהייתי כפוף לצנזורה היו לי סקופים כי נלחמתי על כל ידיעה. הבעיה שיש כתבים שהתבלבלו להם היוצרות. התקשורת הישראלית חוטאת לצרכנים שלה. הכתבים נפגשים עם הגנרלים בנסיבות חברתיות, הם לא צריכים לעבוד, הם מוזנים באינפורמציה מסוג מסוים עד מעל לראש, והם פחות רעבים להשיג אינפורמציה אחרת. אני תמיד הייתי אנטי ממסדי".
כתבים טוענים שיש אי-דיוקים בעבודתו של מחניימי. יש המשייכים זאת ללחץ עליו למהר ולהביא סקופים רבים ככל האפשר. הוא דוחה את הטענה ומכחיש גם שהוא מקבל בונוסים על ידיעות מרעישות: "המוטיבציה שלי היא לעשות את עבודתי, טוב ככל שאני יכול, וכך היה מיומי הראשון בעיתונות ב'על המשמר'. אין שום הבדל בין העבודה שלי אז לעבודה שלי היום". פרסום וכסף - אלו היו הסיבות, לדעתו של לפיד, לחשיפתה של "סינדי", ואם כסף הוא, לטענת מחניימי, לא העניין כאן, אז לפרסום הוא דווקא אינו מתנגד: "כל העיתונאים אוהבים לפרסם ולהתפרסם, אחרת הם היו במקצוע אחר".
ידיעה שלו מלפני שנתיים, שלפיה צה"ל סיפק מאז שנות השישים חשיש לחיילי הצבא המצרי כדי לסמם אותם, גרמה לעמיתיו להרים גבה. אחד מהם אינו מתאפק ומשתמש בביטוי שהטביע ראש הממשלה: "קשקוש מקושקש". מחניימי עומד גם היום מאחורי הסיפור. בפרשת משעל פרסם מחניימי שראש תחנת המוסד ברבת-עמון התנגד חריפות לפעול על אדמת ירדן. מחניימי אומר שאף אחד לא הכחיש את הפרסום עד היום, אולם יש יותר מכתב אחד שטוען שאין בפרסום אמת. בכיר לשעבר במוסד מביע את כעס מערכת הביטחון ואומר: "נניח שהוא טועה - יעמידו אותו על טעותו? יכחישו? זו סתם מציצנות שקוסמת לטבלואידים בריטיים. כל מלה נכונה - מיותרת וחושפת, וכל מלה לא נכונה - מטעה. בתחום זה לעולם לא יהיו הכחשות או אישורים".
שקר או אמת בפרסום - התוצאה בסופו של דבר תמיד דומה: יום למחרת פרסום ב"סאנדיי טיימס" מופיעים הסיפורים של מחניימי בכותרות גדולות בעיתונות הישראלית. יש בדיחה הקשורה לכתבים שהם שליחי העיתונים הישראליים בלונדון: מוצאי שבת, אומרים, הוא הערב המפרך ביותר בשבוע. זהו הערב שבו מופיע ה"סאנדיי טיימס" ועיתונים רבים נוספים, ולעיתונאים מצפה ערב של עבודה: הם ממהרים לדוכנים כדי להספיק לעבור על כל העיתונים, כדי שיוכלו להעביר ידיעות לארץ לפני סגירת העיתון. אולי, אומר מספר הבדיחה, אם היו עסוקים יותר במציאת הסיפורים במשך השבוע, היו יכולים לנוח במוצאי שבת. מחניימי עצמו אומר, שאולי היה עדיף שלא יצטטו אותו בארץ כלל, "גם בגלל הסיכונים. מה יקרה אם יום אחד אפרסם משהו והמסננת הצנזוריאלית שלי לא תהיה מספיק הדוקה?".
רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת
גיליון 16, ספטמבר 1998