ביום שלישי האחרון צורף ל"גלובס" המגזין "ליידי גלובס". סליחה, "Lady גלובס". כבר משם המגזין אפשר להסיק שמי שהגה אותו אוהב מאוד את השפה האנגלית. הוא לא הסתפק במלה הלועזית "ליידי", אלא טרח לכתוב אותה באנגלית, ליתר ביטחון.

בעיתון "גלובס" ביקשו לקדם את המוסף החודשי "Lady גלובס", ולכן בעמ' 6 של המוסף היומי "הערב" הופיעה ידיעה המדווחת על כתבה שמופיעה ב"Lady גלובס". כותרת הידיעה נוסחה כך:

"כשאבי החליט לפרוש הוא אמר לי שנגמר לו ה-urge, ולי פשוט יש את זה"

מתי בפעם האחרונה נתקלתם בכותרת בעיתון ישראלי שבה הופיעה המלה urge? הציטוט הזה שייך לעפרה שטראוס, והוא מופיע בתחתית הכתבה שמתפרסמת בעמ' 104. ב"גלובס" החליטו לעשות מהציטוט כותרת, והמלה "urge" מופיעה בה כאילו היינו מינימום בניו-ג'רזי. באותה כתבה ממש מדברת שטראוס על אוכל ומסבירה:

"הביזנס של המשפחה הוא תוצאה של passion לאוכל".

מעולם לא שוחחתי עם עפרה שטראוס, אבל מהכתבה היא מצטיירת כמו אחרונת הסטארט-אפיסטים, שכל משפט שהם מוציאים מהפה כולל, במקרה הטוב, לפחות מלה אחת באנגלית, ובמקרה הפחות טוב תרגום קלוקל לביטויים באנגלית ("תשמע, זה ממש לא עושה שכל").

ועדיין, נשאלת השאלה מדוע חשוב לאנשי "גלובס" להשאיר את הביטויים של שטראוס כפי שהם נאמרו במקור? האם לא ניתן לתרגם את המילה urge ל"דחף" או אולי ל"הנעה", "התנעה", "הפעלה", "נטייה" או "תמריץ", ואת passion ל"תשוקה" או "אהבה", "שקיקה", "תאווה", "כמיהה", "להיטות", "משיכה", "ערגה", "צימאון", או "רעבתנות"? מה ב"גלובס" חוששים שאובד כאשר כותבים את המלים בשפה האנגלית ומה מרוויחים אם האנגלית נשארת, ועוד בכותרת?

החידה רק מחריפה כאשר ממשיכים לדפדף במוסף "Lady גלובס" ומגלים בעמ' 72 שהציירת מיכל גורפונג מסבירה לאליאב אללוף ש"האפשרות לעשות mix and match, לבחור צבעים וגדלים או קטעים מסוימים מהדפסים קיימים, מהווה פיתוי שקשה לעמוד בפניו", בעמ' 34 גילה תורן חן מספרת על פילוסופיית ה-Welcoming, בעמ' 101 מצוטטת עפרה גנור כמי שאומרת שהיא לא עשתה כלום לעומת "ה-to do list האינסופי שמזמן לנו היומיום", וכן הלאה.

אני יכול להעלות בדעתי כמה סיבות להחלטה של עורכת "Lady גלובס", ורד רמון-ריבלין – החלטה ששותפה לה עורכת "הערב" לילך סיגן – להותיר את האנגלית על כנה. האחת היא שהן סבורות שיש ערך בשמירה על האותנטיות של השפה שבה משתמש המרואיין. אפשר להבין את הסיבה הזו, אם כי היא נכונה עד לגבול מסוים: לכל עיתונאי יש לפחות סיפור אחד על לפחות מרואיין אחד שלא הצליח לחבר שני משפטים כמו שצריך. ועדיין, כשהטקסט מגיע אל הקורא, רוב המרואיינים נשמעים כאנשים רהוטים למדי. הסיבה היא שכולנו עוזרים מדי פעם לנסח למען המרואיינים שלנו את מה שהם התקשו לנסח בזמן אמת, וכל עוד זה נעשה בעדינות ולא בפטרונות, זה משרת את האינטרס של כולם.

סיבה אחרת שלא לתרגם את המלים לעברית היא שייתכן כי בעיני הכתבים, הכתבות, העורכים והעורכות, השימוש באנגלית במהלך ראיון בעברית הוא סימן לתחכום, מרמז שהמרואיינת היא "אשת העולם הגדול". שטויות במיץ.

כל מי שבילה בדיוטי-פרי יותר מרבע שעה או צפה בסרט הוליוודי רע ורוצה להרגיש שהוא חי בתוכו יודע להזריק לתוך המשפטים שלו איזה show me the money קטן או לפחות if you build it they will come, שלא לדבר על קלישאות מובהקות כמו front (כי "להיות בחזית" זה לא מספיק), execute (כי "להוציא אל הפועל" נשמע כמו קרוב משפחה של ההוצאה-לפועל) או solution (כי "פתרון", אתם יודעים, מזכיר את הפתרון ההוא; נו, זה עם האלו).

המציאות היא שהשימוש באנגלית מצביע פעמים רבות על ההפך מתחכום; הוא מצביע על עילגות, על חוסר מקוריות, על ניסיון מיוזע לעשות רושם. עפרה שטראוס לא צריכה להזיע כדי לעשות רושם; היא מרשימה גם כך, ונראה שהיא פשוט משתתפת ביותר מדי שיחות שבהן השפה השלטת היא אנגלית עד שזו מחלחלת לתוך העברית שלה.

אז מדוע לא לעשות עימה חסד ולתרגם את שראוי תרגום? הסיבה האחרונה שאני יכול להעלות על הדעת (מן הסתם יש עוד) היא שזה נראה לכולם נורא טבעי להשחיל פה ושם מלה באנגלית. כי ככה כולם מדברים היום, כי גם העיתונות עצמה מתגנדרת בשמות לועזיים (השמות "גלובס" ו"TheMarker" הן רק שתי דוגמאות), זה נורא in (למרות שלהגיד in זה נורא out) ואין פה שום big deal ובכלל chill out אתה והטהרנות הלשונית שלך. Get a life. פשוט היה לנו urge לקצת תחושת international ב-fucking חום יולי-אוגוסט הזה.

הבנת את זה? כלומר, got it, dog?