בימים אלה מלאו 80 שנה לתקנות ההגנה לשעת חירום שמכוחן פועלת הצנזורה הצבאית בישראל. באפריל 1936, עם תחילת המרד הערבי, תוקנו על-ידי משטר המנדט הבריטי תקנות שאיפשרו הטלת צנזורה על העיתונות, ומחודש יוני 1936 הוטלה רשמית צנזורה על התקשורת בארץ-ישראל. מאז ועד ימינו, למעט תריסר ימים בין סיום הצנזורה של המנדט הבריטי לתחילת זו של השלטון הישראלי העצמאי, מחויבים כל אמצעי התקשורת להעביר לצנזורה את פרסומיהם בשורה של נושאים מוסכמים.

ד"ר גיורא גודמן מהמכללה האקדמית כנרת חקר את ימי ראשית הצנזורה בארץ-ישראל, וירצה על כך במסגרת הכנס השנתי של האגודה הישראלית לתקשורת. בשיחה עם "קול העין" סיפר על נסיבות הקמתה של הצנזורה.

"באופן עקרוני, לא מפתיע שהצנזורה קיימת כבר שמונים שנה, כי בעלי הכוח מנסים לצנזר את התקשורת מאז מהפכת הדפוס ומאז שהמציאו את אמצעי התקשורת ההמוניים. בבריטניה לקראת סוף המאה ה-19 הצנזורה נחשבה כבר לחלוטין מילת גנאי, ובכל זאת הטילו אותה בצורה וולונטרית בשתי מלחמות עולם.

"האימפריה היתה סיפור אחר לגמרי, וכמובן שהמנדט בארץ היה חלק מהשלטון הקולוניאלי. הבריטים הטילו צנזורה בתקופת השלטון הצבאי מיד עם הכיבוש, ואחרי זה הם ביטלו אותה מתוך הרצון להיראות כמי שמביאים דמוקרטיה לכברת הארץ הזו, כשהדרך שלהם לשלוט כאן בארץ גרמה למחאות בתקשורת מהסוג שהם לא רצו לראות, גם הם מיהרו להטיל צנזורה.

"האמת שאמרתי כאן משהו לא מדויק כי הם לא מיהרו, זה לקח להם די הרבה זמן. הם התלבטו. בסוף, כשלא היתה ברירה, הם עשו את זה, אבל הצנזורה מתחילה בארץ ובאופן רציף נמשכת עד ימינו מראשית יוני 1936. תקנות ההגנה לשעת חירום הם מחודשיים לפני כן, כך שהם יכלו מבחינה משפטית להפעיל צנזורה אבל הם עדיין לא עשו את זה. כלומר, הם לא מיהרו, וזה מפני שהם העדיפו להשתמש בעונשי השעיה בדיעבד. אם עיתון פרסם משהו, הוא יקבל את עונשו. כשהם הבינו שגם זה לא מספיק ולא עוזר, הם התחילו להתעקש על הגשה מוקדמת, מראש, של חומרים.

"הבריטים לקחו את תקנות ההגנה לשעת חירום, את כולן אגב ולא רק את אלה שמאפשרות צנזורה, אלא גם אלה שמאפשרות מעצר מינהלי ופיצוצי בתים, עוצר ומחסומים – והוציאו אותן מחדש ב-1945, כשהם ידעו שהם כבר מתחילים להתמודד עם מרי נוסף, מרי יהודי. אלה נכנסו כלשונן לספר החוקים של מדינת ישראל ולכן יש לנו נטייה תמיד לצטט את תקנות ההגנה מ-1945, אבל למעשה ראשיתן לפני זה. חלק מהתקנות השתנו, אבל הצנזורה לא השתנתה כמעט במלה. אותה צנזורה כמו שהיא רשומה בחוק כיום הופיעה כבר בספר החוקים הבריטי באפריל 1936".

היא היתה מבוססת על מודל בבריטניה או בקולוניות אחרות?

"הבריטים לא המציאו את הגלגל בארץ. היה להם את כל הניסיון האימפריאלי, ואת פקודת העיתונות שהעבירו כמה שנים לפני כן הם ביססו על אוסף חוקים שהתבסס בעיקר על קפריסין, והוסיפו קצת ממלטה. תקנות ההגנה לשעת חירום, בכללותם, לא רק הצנזורה, הן מנגנון קולוניאלי של איך להטיל משטר צבאי ב'זמני חירום', כמו שהבריטים קראו לזה, בלי ממש להטיל משטר צבאי בפועל. והם עשו את זה במקומות רבים".

איך התמודדו גופי התקשורת אז מול החוקים?

"כשמסתכלים על הצנזורה שמתחילה לפעול בתקופת המרד הערבי רואים עד כמה ההווה קרוב לעבר. עיתונאים לא אוהבים צנזורה, לא אז ולא היום. עיתונאים אולי מוכנים לצנזר את עצמם, אבל הם לא אוהבים שמישהו אחר עושה את זה. בתקופת המרד הערבי, ביום הראשון שהוטלה הצנזורה, בראשון ביוני, כבר היתה הפרת צנזורה בולטת ראשונה. עורך של עיתון שיצא בעברית – רוב העיתונים בערבית כבר היו מושעים בכל מקרה – 'דואר היום', פרסם בכל העמוד הראשי שלו כתמים לבנים, והיה כתוב: 'החומר נפסל בצנזורה'. תקנות ההגנה לשעת חירום קובעות מ-1936, ולמעשה עד ימינו, שאסור לעשות דברים כאלה. הצנזור רוצה לעשות את מעשיו בצנעה, שלא ירגישו שהיה משהו שצונזר.

"השלטון הבריטי מיד הגיש תביעה נגד עורך העיתון פסח גינצבורג. מה שמעניין במשפט – משפט הצנזורה הראשון בארץ – הוא שהעורך של העיתון יצא זכאי על סעיף טכני. התקנות קובעות שאם הצנזור רוצה לפסול ידיעה, הוא חייב להעביר את הפסילה הזו בכתב, והפסילה נאמרה לו בטלפון, ולכן הוא יצא זכאי, אבל כמובן שמכאן השלטון עצמו הקפיד תמיד להוציא את הפסילות בכתב. אם מסתכלים על הזיכוי של אנשי 'חדשות' שהועמדו למשפט בפרשת קו 300 על עבירת צנזורה, אחת הסיבות לזיכוי שלהם היה אותו עניין טכני בדיוק – הצנזורה פסלה את הידיעה על-ידי כך שמישהו מהמשרד של הצנזור הרים טלפון למערכת 'חדשות' ואמר. זו דוגמה לכך ששווה גם לצנזורים להכיר את ההיסטוריה של המשפט".

תוכל לספר לנו עוד על ההתנגשות בין הצנזורה לחופש העיתונות?

"דוגמה מעניינת נוספת, שגם קשורה לדברים שאנו מכירים מימינו, היתה כשהבריטים הכבידו את הצנזורה בחלק השני של המרד הערבי, ב-1938, כשרמת האלימות עלתה באופן מיוחד. הנציב העליון החדש שהיה אז, הרולד מקמייקל, החליט על צנזורה מוחלטת. כלומר, לא לאפשר לעיתונים לפרסם כמעט שום דבר מלבד הודעות של השלטון ומטעם השלטון. כיצד הוא מסביר ללונדון, למשרד המושבות, מדוע הוא נוקט בצעד כזה, שעלול להצטייר כלא-דמוקרטי?

"הוא אומר: 'אני מטיל את הצנזורה לאו דווקא בגלל העיתונות בערבית, אלא עוד יותר בשל העיתונות בעברית'. מדוע? 'כי העיתונים בעברית משתפים פעולה עם הטרוריסטים'. איך הם עושים את זה? 'הטרוריסטים עושים מעשי טרור והעיתונות היהודית היא זו שמדגישה אותם בכותרות שלה ומשתפת פעולה איתם, ואני בעצם צריך', והוא ממש מתבטא במלים האלה, 'להציל את עורכי העיתונים בעברית מהיצרים העיתונאיים שלהם, שגורמים להם לשרת את הצד שהוא בשבילם צד אויב'. זה כמובן הרעיון של 'תיאטרון הטרור' של גבי וימן משנות ה-70 וה-80, הטענה שהעיתונים הם אלה שגורמים לטרור הערבי להתבלט".

כעשור מאוחר יותר, כשעורכי העיתונים בעברית התמודדו עם צנזורה חריפה נגדם, הם שאבו רעיונות מכלי התקשורת בערבית?

"כולם למדו את זה ביחד, וכולם ביחד מחו נגד הצנזורה בתקופה הנוקשה שלה בימי מלחמת העולם השנייה. אפשר לראות מאחורי הקלעים אפילו שיתופי פעולה בנושאים של הגבלת נייר עיתון והכבדת היד של הצנזורה בין עורכי העיתונים ובעלי העיתונים שיוצאים בעברית ובערבית. אבל כדאי לשים לב שהשעיית העיתונים נעשית רובה ככולה לפי אותו כלי משפטי אחר, שהוא פקודת העיתונות.

"הבריטים בתקופת המרד הערבי השתמשו באופן מיוחד בפקודת העיתונות. הם העדיפו לא לעשות צנזורה מראש, כיוון שזו מחייבת מנגנון שעושה את זה. היתה להם בנוסף בעיה שגם מוכרת היום. הם ניסו בשלב מסוים להטיל צנזורה גם על העיתונות הזרה, אבל זה אומר שאתה צריך לפקח גם על שיחות טלפון. העבירו ידיעות לחו"ל בטלפון כדי שיפרסמו אותן שם, וכל מיני דברים שגם אנחנו מכירים היום.

אם יש משהו שהסיפור של הטלת הצנזורה בארץ מלמד משנות השלושים ועד ימינו, הוא שקשה מאוד לשלטון לצנזר מידע, וזה נהיה רק קשה יותר ויותר עם כל אמצעי טכנולוגי חדש

"אבל מה שמעניין באופן מיוחד עם תקנות ההגנה והדרך שבה הן קובעות את עבירת ההשעיה, זה שכאן הבריטים ניסו לעשות מלאכה יסודית יותר. התקנות קובעות לא להשעות את העיתון אלא את בית-הדפוס שלו. כי הבריטים הבינו כבר מתקופת המרד הערבי שעיתונים בערבית מיד ייצאו בשמות אחרים, כמו שקרה כמעט עם כל עיתון בערבית שהושעה מהעיתונים הבולטים כמו 'פלסטין' ו'א-דיפאע'. עורכי העיתונים בעברית עשו אותו דבר, מ'קול העם' הקומוניסטי ועד ל'המשקיף' הרביזיוניסטי. הם ידעו כיצד לגבור על עונשי ההשעיה של פקודת העיתונות. תקנות ההגנה ניסו לסגור את הפרצות האלה.

"כמובן שהשלטון לא הצליח לסגור פרצות אחרות כמו לדוגמה דפוס בלתי לגאלי. בסוף תקופת המנדט, במיוחד בתקופת המרי היהודי, אבל זה גם נכון לתקופת המרד הערבי, היו כרוזי קיר. כמו שאמרו, 'הכרוזים צועקים מהקירות', ואם מישהו רוצה אפשר לעשות הקבלה מיידית גם לניסיון הישראלי להטיל צנזורה בזמן האינתיפאדה הראשונה, כשמה שקונה את הפרסום הגדול ביותר, ולבסוף גם מצוטט בהרחבה בעיתונות הישראלית, אלה הכרוזים של הפת"ח.

"כלומר, אם יש משהו שהסיפור של הטלת הצנזורה בארץ מלמד משנות השלושים ועד ימינו, זה שקשה מאוד לשלטון לצנזר מידע, וזה נהיה רק קשה יותר ויותר עם כל אמצעי טכנולוגי חדש. הבריטים בשנות השלושים התקשו לצנזר מידע מכיוון שהעיתונאים הערבים היו מרימים טלפון, ואפילו לפעמים מבריחים מידע בדואר ובטיסות לקהיר; משם זה היה משודר בתחנות הרדיו במדינות ערביות עצמאיות כמו הרדיו של בגדאד מעיראק או אפילו מגיע לאירופה ומשודר מרדיו מוסקבה או רדיו ברלין, שם היו שלטונות עוינים לבריטים. קשה היה מאוד כבר אז להגביל את זרימת המידע וחזרתו לארץ באמצעות כלי תקשורת אחרים".

היו עיתונאים שהלכו לכלא בגין עבירות צנזורה בתקופת המנדט?

"הכלי העיקרי של הבריטים בראשית המרד הערבי היה להכניס למעצר מינהלי עיתונאים, עורכי עיתונים או עיתונאים בולטים שבדרך כלל גם היו פעילים פוליטיים. הבריטים בעניין הזה לא היו צריכים בכלל להסתבך עם ראיות בבית-משפט מכיוון שאנשים במעצר ממילא לא יכולים להוציא עיתון. השתמשו בזה בעיקר נגד העיתונות בערבית, עשרות עיתונאים בולטים כבר בראשית המרד הערבי. לאורך כל המרד הערבי היו הרבה מאוד השעיות של העיתונים.

"ככל שהעיתונות היהודית התחילה להתקומם נגד צמצום ההגירה היהודית ופריצת המרד של המחתרות, כמובן שגם עיתונאים יהודים יכלו להיכנס למעצר מינהלי. בתקופה מסוימת אחרי השבת השחורה ישבו כמה עיתונאים במעצר. העיתונאים הקימו על זה זעקה גדולה. הבריטים השתדלו גם הם, כמו מדינת ישראל בימינו, להצטייר כדמוקרטים, או לפחות כלא יותר מדי לא-דמוקרטיים.

"וזה הכוח הגדול של העיתונות. בעצם העובדה שהשלטון לא אוהב את זה שהיא מצונזרת או מושעית. קודם כל, בגלל התדמית שנוצרת – איבדתם שליטה בארץ ואתם לא יכולים לתת לאנשים להתבטא. והסיבה השנייה, שגם בגללה הבריטים לא מיהרו להשעות למרות רמת האלימות, היא המחשבה של הנציב העליון ושל כל המועצה שיושבת סביבו שאם תסגור את העיתונות אז כל הידיעות ירוצו רק בווטסאפ של אז, רק בשמועות או בכרוזים, ואנשים לא יקבלו את המידע שאנחנו רוצים להעביר להם. הרי פקודת העיתונות איפשרה גם לשלטון להדפיס את דברו ולחייב את העיתונים למסור את הודעות השלטון".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".