התוצאה הסופית של מלחמת חורף 2008 נגד חמאס עדיין רחוקה מן העין, אבל בינתיים יש כבר אסטרטגיה מנצחת אחת: מדיניות ההבלגה של המטכ"ל. הפיקוד הבכיר של צה"ל אטם בימים האחרונים את פיו בחותם של עופרת יצוקה. למעט כמה תצלומים וסרטים שמפיקה לשכת העיתונות הממשלתית ממסעותיו של ראש הממשלה בפיקוד הדרום ובחיל האוויר, קשה לראות על המרקע אפילו גנרל אחד לרפואה.

הרמטכ"ל גבי אשכנזי נראה כמי שמבקש להיכנס להיסטוריה כאב גבריאל, ראש מנזר השתקנים. באפלת הקאפלה הוא אולי לוחש משהו על אוזניהם של כתבים במה שמכונה "שיחות רקע", אבל לציבור הרחב הוא כמעט בלתי נראה. אחרי פאנל האלופים שהתייצב בפני המצלמות מדי ערב במלחמת לבנון השנייה, הדממה האלחוטית של הגנרלים נתפסת בציבור כחידוש מבורך.

מי שאינם שותקים, לעומת זאת, הם הכתבים. ובתחום הזה, כל נהרות המלל השוטפים את עמודי העיתונות המודפסת ואתרי האינטרנט הם רק טיפה בים בהשוואה לאשד המלים והצילומים הבלתי פוסק שנשפך אלינו מן המרקע ומן הרדיו. לפעמים נדמה שאור הלר, שהוחזר השנה מגלות בפריז לתפקיד הכתב הצבאי של ערוץ 10, עומד מאז שבת בצהריים מול המצלמה אי-שם ליד גבול עזה ומדבר. אפשר לנמנם, ללכת לעבודה, לקפוץ לקניון, ובכל שעה שתפעילו שוב את הטלוויזיה תראו את הלר קופא בקור וממשיך לדבר, רהוט ושוטף.

הלר כמובן הוא רק משל: כמוהו אנשי השטח של ערוצי הטלוויזיה האחרים ותחנות הרדיו. כמו רמי שני, למשל, האיש של גלי-צה"ל בדרום, שבעוד הוא מדווח על נפילת קסאם במקום אחד, מגיע אליו וגם אלינו עדכון על עוד פגיעה במקום אחר, והכל בשידור חי.

אז זהו, שידור חי. זאת הבעיה. לכאורה, זהו יתרונם המובהק של אמצעי התקשורת האלקטרוניים: המיידיות. כתבי העיתונים ועורכיהם מצהיבים תמיד מקנאה למראה עמיתיהם האלקטרוניים, היכולים לשדר מיד, כאן ועכשיו, ולא לחכות לפעמים יממה שלמה לפני שהם מסוגלים לדווח לציבור על ההתרחשויות. במקרים רבים זה יתרון, אבל יש מצבים שבהם מדובר בחיסרון. מלחמה היא בדיוק אחד מהם.

"אם אני צריך לשים את האצבע אולי על הרעה הכי חולה של המלחמה מבחינתנו זה כמות השידורים... כיוון שאין לך אינפורמציה כל הזמן, זה מייצר המון המון קשקשת", כך הודה הפרשן הצבאי של ערוץ 1, יואב לימור, אחרי מלחמת לבנון השנייה. "נאמרים דברים שאולי לא צריכים להיאמר מבחינת הסגנון ולעתים גם מבחינת המהות", העיד לימור בפני ועדת דורנר, הוועדה לקביעת כללי אתיקה לעיתונות בימי לחימה, שמסקנותיה הוגשו באפריל 2007.

מה השתנה מאז מלחמת לבנון השנייה? שום דבר. ומשום כך אין ספק שגם עכשיו "נאמרים דברים שאולי לא צריכים להיאמר מבחינת הסגנון ולעתים גם מבחינת המהות".

שידור חי הוא עניין בעייתי גם בימים של שגרה. מרואיין בשידור חי ברדיו או בטלוויזיה יכול לחשוף שמות ופרטים שאסורים בפרסום על-פי חוק או על-פי כללי האתיקה: להוציא דיבה, להשמיץ, להסית, לנקוט לשון גסה ובלתי הולמת ואפילו לומר סתם דברי הבל. תשאלו את השופט בדימוס מישאל חשין, שהעיד על עצמו: "לפעמים הלשון מתגלגלת לפני אדם, ולכן הוא אומר דברים שהוא לא התכוון לומר אותם ולא חושב אותם בכלל".

גם לשונו של כתב יכולה להתגלגל, לשגות, להיסחף, להתרגש, לחצות קווים אדומים. גם כתב הוא בן-אדם: לרגע הוא מתבלבל, לפעמים יש לו פליטת פה בלתי ראויה. בדיוק לשם כך חובק מקצוע העיתונות תחת כנפיו לא רק כתבים, אלא גם עורכים. הראשונים אמורים לאסוף מידע, לראיין, לנסח ולהעביר את המידע למערכת, גם בקולם ומול המצלמה; האחרונים אמורים, בין יתר תפקידיהם, גם לשמש מנגנון בקרה בין הכתב ובין צרכני התקשורת; להאזין, לצפות, להפעיל שיקול דעת, לבדוק אם הדברים ראויים לפרסום – כלשון המוטו של ה"ניו-יורק טיימס" – ורק אז להופכם לנחלת הציבור.

מנסיוני בגלי-צה"ל אני יכול להעיד שבמשך שנים רבות, גם כאשר לאוזני המאזינים נשמעה תוכנית הבוקר של רפי רשף "נכון לעכשיו" כאילו היא בשידור חי, הוקלטו למעשה כמעט כל הראיונות שעה קודם לכן, ועורך התוכנית היה מאזין לסרטי ההקלטה, שוקל, מקצר ומקצץ, גם בהתאם לצורכי התוכנית וגם כדי להבטיח שלא ישודרו דברים שאינם ראויים לשידור מטעמים משפטיים, אתיים וכדומה. אלא שהשיטה הזו נזנחה מזמן.

השידור החי הפך לעיקרון מקודש ברדיו ובטלוויזיה, ובכלל זה בחלק ניכר מיומני החדשות ותוכניות האקטואליה. הבקרה, המיון ושיקול הדעת הושלכו לפח האשפה, כמו סרטי ההקלטה הישנים שנזרקו כאשר הגיעו המכשירים הדיגיטליים. השידור החי הוא אכן חי יותר, אבל יש לו עוד יתרון: הוא זול יותר. צריך פחות טכנאים ועורכים.

בשעת חירום מורגשים חסרונות השידור החי שבעתיים. לא רק כשלי צנזורה (כמו מקום נפילת טילים או חשיפת תוכניות מבצעיות), אלא גם עניינים רגישים אחרים, כמו דיווח על הרוגים או אמירות שעלולות להיות בעלות השפעה בעייתית על מורל הציבור. בשעות כאלה, כמובן, אף תחנת שידור אינה רוצה להמתין, שמא תובס על-ידי אחת ממתחרותיה. גם המוות מובא לפעמים בשידור חי. הכל מיידי, עכשווי – ובלי בקרת עורך. לא כל הכתבים מנוסים, רהוטים ושקולים, במיוחד בשעה שהם נמצאים בלב זירת התרחשות דרמטית; ועוד פחות מהם מיומנים המרואיינים, עדי הראייה המבוהלים, שפולטים לא פעם דברים שאינם ראויים לשידור. אופס, אבל זה כבר שודר.

מי שמבקש להכניס קצת היגיון בקשקשת האלקטרונית בשעות מלחמה, צריך לשקול הגבלה משמעותית של השידורים החיים מן השטח ברדיו ובטלוויזיה ולהמירם בשידורים מוקלטים שעוברים בקרה מוקדמת. עוד עין, עוד אוזן, עוד שיקול דעת אם הדברים ראויים לשידור. לא השהיה של חצי דקה כפי שמקובל בשידורים בארצות-הברית, בעיקר כדי למנוע חלילה שמישהו יחלל את נשמתם הטהורה של ילדים ענוגים במלה "פאק" בשידור, אלא הקלטה והאזנה של עורך, בדיקה עם הצנזורה וכדומה.

זו אינה צריכה להיות פעולה בתחום החוק, אלא חלק מהנחיות העבודה של גופים מפקחים כרשות השידור והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. הנחיה כזו היא הנחיה ראויה גם בימי שגרה, וראויה שבעתיים בשעות חירום.

אני כבר רואה בדמיוני עורך ותיק באחד הערוצים שמגחך ושואל אם אני גם מציע להחזיר את השידור לימי השחור-לבן, ומראיין ידוע ברדיו שמבקש לדעת אם אוותר על הטלפון הסלולרי שלי לטובת טלפון ציבורי עם חוגה. נכון, במאה ה-21 יש גם בלוגים שמועלים לרשת במיידיות נהמת לבו הבלתי מצונזרת של הכותב – אבל העיתונים עצמם, במהדורת הדפוס ההולכת ונמוגה וגם בגרסאות האינטרנט, עדיין מעסיקים עורכים כחלק ממנגנון הבקרה המקצועי. לעומתם, הרדיו והטלוויזיה מקבלים לעתים צורה של צינור חלול שדרכו זורם הכל – כמעט בלי טיפה של מחשבה שנייה.