התפזרותה המוקדמת של הכנסת ה-15 והבחירות המוקדמות חוזרות ומעלות את שאלת דמותו והרכבו של הפרלמנט הישראלי. התחושה הכללית השוררת בציבור היא אי-נחת מתפקוד הכנסת, מסגנון התבטאותם של חבריה, מדלות הדיונים במליאה, מן הפופוליזם הזול הנושב מהיבטים רבים של החקיקה ומן הוולגריות, הצעקנות והכוחניות הכללית המאפיינת את הופעותיהם של חברי-הכנסת. זוהי הכללה גורפת, אך אי-אפשר להתעלם מכך שזה הדימוי הרווח בציבור. כאשר הביטוי "כאן זה לא כנסת" הופך שגור גם בפי מורים המנסים להסות את תלמידיהם המתפרעים, ברור הוא כי לבית המחוקקים הישראלי יש בעיה שאינה רק בעיית תדמית.
נסיונות רפורמה לתיקון המצב מתמקדים - כמו הניסיון האומלל של הבחירה הישירה של ראש הממשלה - במעטפת החיצונית, הפורמלית, של דמות המשטר: אך הצעות לכינון משטר נשיאותי, העלאת אחוז החסימה, הטלת מגבלות כאלה או אחרות על חברי-הכנסת וכיו"ב לא ישנו כהוא זה את דמותו של הבית.
את שורש הרע יש לחפש לא בבניין-העל הפורמלי-חוקתי, אלא בתשתית הריאלית הגלומה בדרך שבה בוחרות המפלגות את נציגיהן לכנסת. במשך השנים עברו מרבית המפלגות - ובייחוד שתי המפלגות הגדולות - משיטה סגורה של "ועדות מסדרות", המתכנסות בחדרים אפלים אפופי עשן, לגוונים שונים של פריימריז. הדבר נעשה בשם הדמוקרטיה והשקיפות: במציאות, דרדרה שיטה זו את הייצוגיות האמיתית ונתנה לקבוצות לחץ קטנות - ומאורגנות היטב - עוצמה שלא היתה להן מעולם.
משמעות הפריימריז היא כי חבר-הכנסת צריך להתמודד יום-יום על מקומו: הוא "רץ" כל הזמן. הוא חייב ליצור לעצמו בולטות ציבורית - וזו אינה נקנית בעבודת נמלים בכנסת או בוועדותיה, אלא בתקשורת, ובייחוד בתוכניות האירוח (קרי: הבידור) בטלוויזיה: מהו נאום בדיון חשוב במליאה מול הופעה מוחצת בתוכנית כגון "פופוליטיקה"? מה משקל תרומה רצינית לדיוני חקיקה או תקציב מול הצעת חוק פופוליסטית, שמעמידה את חבר-הכנסת במרכזם של אירועים תקשורתיים, אפילו אם להצעה אין שום סיכוי להתקבל? כיוון שיש צורך בכספים לא מעטים כדי להתמודד, חבר-הכנסת גם מחויב ישירות או בעקיפין לאלה שתמכו בו.
צילום: מיקי קרצמן
יתר על כן: כיוון שמרכזם של החיים המפלגתיים עובר להתמודדות בפריימריז, מאבדת החברות הקבועה במפלגה את משמעותה. במקומן של מפלגות רחבות וגדולות, המקיימות פעילות רצופה על פני זמן, מצטמקת המפלגה למסגרת שעיקרה בחירת מועמדים בפריימריז. במקום חברי מפלגה קבועים, הנושאים בעול של פעילות מגוונת, יש "מתפקדים", ובמקום פעילים קבועים מופיעים קבלני-קולות ומאכערים למיניהם - "אנשי השטח" בעגה הוולגרית. במקום פעילות אפרורית מופיעה צעקנות מיוזעת וקולנית סניפי המפלגה שוממים ולמעשה נסגרים. במקביל מתערערת גם סמכותה של הנהגת המפלגה: כיוון שחבר-הכנסת אינו תלוי עוד בה אלא בדימוי הפופולרי שלו, אין יותר משמעות למשמעת סיעתית, והדבר בולט במיוחד בהצבעות על ענייני תקציב או על הצעות חוק פופוליסטיות.
שיטת הפריימריז גם נותנת עדיפות לאלופי צבא: כיוון שהסלקציה של מועמדים נקבעת לפי בולטותם הציבורית, לאיזה סקטור של החברה הישראלית יש בולטות כה גבוהה כמו לצמרת הפיקוד של צה"ל? האלוף או הרמטכ"ל רק פושט את מדיו - ובן לילה הוא מועמד מועדף, שכן כלל הציבור מזהה את שמו, ומה שחשוב עוד יותר - את פרצופו הטלוויזיוני.
אין בדברים הללו שום נוסטלגיה לשיטות הישנות, אך עובדה היא שבחברה עשירה, מגוונת, משכילה ורבת הישגים בכל תחומי החיים (כלכלה, טכנולוגיה, אקדמיה, מדע), הפרופיל הממוצע של כנסת ישראל כיום מזכיר יותר חברה של העולם השלישי מאשר את ישראל המודרנית. אין גוף ייצוגי פחות בחברה הישראלית - מבחינת מגוון האנשים והכישורים - מאשר הכנסת.
ואחרון-אחרון: כדאי לזכור ששיטת הפריימריז אינה מקובלת בשום דמוקרטיה מערבית - פרט לארה"ב. ראוי ללמוד מדוגמאות של דמוקרטיות יציבות ופועלות היטב באירופה, ולא די בחיקוי עיוור של מציאות אמריקאית השואבת את מרבית הידע שלה מדיווחים טלוויזיוניים שטחיים.
ראוי ששתי המפלגות הגדולות תשקולנה ברצינות ביטול הפריימריז כצורתם היום ומעבר לשיטה מאוזנת, שתדע לשלב ייצוגיות ושקיפות. בחירת המועמדים ראוי שתיעשה בוועידה, שתהווה את גולת הכותרת של בחירת מועמדים מוקדמת בוועידות אזוריות ובסניפים. בדרך זו ניתן יהיה לשקם את הסניפים, ליצור בסיס רחב ויומיומי לחברות במפלגות ובמקביל לאפשר להנהגתה הנבחרת של המפלגה להשפיע לגיטימית גם היא על הצבתם של מועמדים איכותיים. במפלגת העבודה הוצע לאחרונה ביטול הפריימריז, אך זה נעשה משיקולים טקטיים: רצוי לדון בכך עניינית.
עניין אחר שראוי כי הכנסת תדון בו הוא תוספת לחוק המפלגות, שכיום עוסק כמעט בלעדית בעניינים פיננסיים. כיום קיימות מפלגות שאין בהן מוסדות נבחרים: בש"ס הכל יישק על פיו של מנהיגה הרוחני וחבורת הלחשנים שסביבו, במפלגות העולים (לפי מיטב המסורת הפוסט-סובייטית) אישיות המנהיג היא הקובעת, וכך הוא המצב גם בחלק מן המפלגות הערביות.
הרפורמה החשובה ביותר במארג הפוליטי של ישראל תהיה אם החוק יחייב את המפלגות לקיים מסגרות ייצוגיות ושקיפות דמוקרטית. חוק מפלגות מתוקן חייב לקבוע כי כדי להשתתף בבחירות, על כל מפלגה לקבוע בחוקתה את התהליכים הבאים:
▪ קיום ועידה נבחרת אחת לעתים מזומנות הקבועות בחוקה.
▪ קביעת הליכי בחירת מוסדות המפלגה.
▪ קביעת תהליך בחירת מועמדיה לכנסת: כל מפלגה רשאית לקבוע את ההליך הרצוי לה, אך עליו להיות מעוגן בבחירות ובייצוגיות.
▪ קביעה ברורה של משמעות החברות במפלגה - לא על בסיס של התפקדות לקראת פריימריז, אלא עם בסיס קבע.
אין אני משלה את עצמי: גם אם יומרו הפריימריז בשיטה ייצוגית ואחראית יותר, וגם אם יחוקק חוק מפלגות שיכלול את ההצעות דלעיל, לא יהיה בכך משום פתרון קסמים למצוקותיה של הדמוקרטיה הישראלית: אך יהיה בכך כדי לשקם משמעותית את מעמד הכנסת והמבנה הפוליטי בישראל.
שלמה אבינרי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
גיליון 42, ינואר 2003