תוצאות הבחירות האחרונות בישראל הניבו כמה הסברים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים לנצחונו המפליג של אריאל שרון ולהפסדו הצורב של השמאל, אך תפקודה וחלקה של התקשורת בהפסד הזה נפקד משום מה בדיון. מאחר שיש להניח כי עוד צפויים להתפרסם מחקרים בשאלה זו, ברצוני להציג במסגרת הזאת שתי הערות כלליות וטענה מפורטת יותר מלווה בדוגמאות.
הערה ראשונה: נצחונו הסוחף כל-כך של שרון - לפני שנתיים ועכשיו - רוקן למעשה מתוכן את אחת הטענות הפופולריות שנשמעו במדינת ישראל במשך רוב שנותיה, והיא "שמאלנותה" של העיתונות הישראלית. טענת ה"שמאלנות" קיבלה אחיזה מיתית ברחוב הישראלי גם לאחר מהפך 77', וגם לאחר הפסדיו של השמאל במציאות התיקו שנמשכה זמן רב במערכת הפוליטית. ממנה נגזרו הכינויים הרווחים במרחב הציבורי כמו "תשקורת", "תקשורת שמאלנית" ו"תקשורת עוינת".
תוצאת הלוואי של מרחב ציבורי עוין זה הוא ה"איזון" העיתונאי שהתקשורת נשמרת כל-כך להגן עליו. צרכני תקשורת סבורים בטעות כי איזון מעיד על מקצועיות, אך בהרבה מאוד מקרים האיזון דווקא מביא לתופעה הפוכה ומטה את הסיקור באופן מלאכותי. שתי מערכות הבחירות האחרונות מעידות כי אין זה עניין נקודתי בזירה התקשורתית הישראלית, וכי אין מדובר בתמיכה בשמאל או בימין אצלנו מעדיפה התקשורת את העוצמה השלטונית והקונפורמיות המחשבתית באשר היא. גישת ה"איזון" נחשבת כיום לארכאית בעולם המערבי ובוודאי שאינה מקובלת בהיקף כזה כפי שמצטייר מן העיתונות הישראלית.
הערה שנייה: לא מזמן התפרסמו תוצאות מחקר שנערך באוניברסיטת תל-אביב על-ידי ד"ר יורם פרי וד"ר יריב צפתי ("הארץ" 26.1.03), ומסקנותיו היו מאוד מפתיעות: רק 16 אחוז מן הישראלים מושפעים מאמצעי התקשורת בתהליך גיבוש העמדה האלקטורלית שלהם. שני הסברים מהותיים היו צריכים להתלוות לתוצאות: הנסקרים במחקרי דעת-קהל מסוג זה תמיד יגמדו בתשובותיהם את השפעתה של התקשורת על שיקוליהם האלקטורליים. אף אחד לא אוהב להודות כי התקשורת היא שהשפיעה על עיצוב עמדתו הפוליטית. בנוסף לכך אין דרך להעריך את השפעתה של התקשורת כמשתנה אחד מתוך כמה, במיוחד כשמדובר בהשפעה מתמשכת ומצטברת ברבדים של התת-מודע. אסור גם לנתק ממצאים כאלה מן ההתייחסות למוסד התקשורת בחברה הישראלית. מה שמאפיין את הציבור בארץ הוא טינה עמוקה, שלא לומר שנאה וחשדנות, למה שהתקשורת מייצגת: רק 20% רוחשים לה אמון לעומת 60% בדמוקרטיות ליברליות מערביות. זהו נתון שמציגה פרופ’ יעל ישי בחיבור מ-1998 על החברה האזרחית.
מחקר איכותני ולא כמותי, שיבחן את המסגור של כותרות העיתונים לכמה מן הסוגיות המרכזיות בחודשיים שלפני הבחירות, כמו גם בשנתיים וחצי האחרונות מאז פרצה אנתיפאדת אלאקצה, יוכיח ללא כל קושי כי לתקשורת היה תפקיד דרמטי בנצחונו של שרון. האופן שבו מסגרה התקשורת כמה פרשיות מרכזיות בסדר-היום הציבורי הכריע את המערכה לטובת העוצמה והכוחנות ששידר הממסד השלטוני המכהן, ושלל כל אפשרות לבחינתה של אלטרנטיבה.
אמנה כמה דוגמאות:
א. מרגע נצחונו בפריימריז (19.11.02) הוצג יו"ר האופוזיציה עמרם מצנע כמי שיפסיד בוודאות בבחירות לשרון. הדיון של התקשורת לא היה בשאלה אם מצנע הוא מועמד טוב - שזהו דיון הראוי להתנהל בכלי תקשורת במשטר דמוקרטי - אלא הוא נסוב סביב שיח "מרוץ הסוסים" שהשתלט לחלוטין על התקשורת ואשר מסגר מלכתחילה את התוצאה. התקשורת - כמו הציבור - ואין זה משנה מי קדם למי, קיבעה את שרון כמנהיג שאין לו תחליף.
כך היה גם המסגור העיתונאי לאקט הפרישה של מפלגת העבודה (31.10.02) מממשלת האחדות שהוביל להקדמת הבחירות. התקשורת הציגה מהלך זה כאינטרס אישי ציני גרידא וקיבלה במלואה את גרסת הליכוד כי זוהי בגידה של השותפה בממשלת האחדות לנוכח איום המלחמה עם עיראק ולנוכח התגברות הטרור הפלסטיני. המסגור התקשורתי כלל דיווח עיתונאי של קיתונות בוז ולעג להחלטת הפרישה. האם היה למהלך הזה סיכוי להיחרת אחרת בתודעת הציבור, חוץ מאשר לקבור את סיכוייה של העבודה עוד לפני שהחלו הבחירות? העיתונות שירתה במקרה הזה ללא בושה את סדר-היום המועדף של דוברי מפלגת השלטון.
ב. בהחלטה של השופט מישאל חשין להפסיק את שידור מסיבת העיתונאים, שבה אמור היה ראש הממשלה להשיב להאשמות בפרשת ההלוואה בסך מיליון וחצי דולר מאיש העסקים סיריל קרן (9.01.2003) מוסגר שרון כאנדרדוג. כותרת "ידיעות אחרונות" בבוקר שלמחרת הפסקת השידור היתה, "שרון הושתק בשידור חי". זוהי כותרת שמספרת סיפור מגמתי לטובתו של שרון בעיתון של המדינה, שמופץ ביום שישי בתפוצת שיא שאין דומה לה. זוהי כותרת שמעצבת תודעה וקובעת סדר-יום הרבה יותר מכל מאמר פובליציסטי נוקב, או מבוקסה (בלשון העורכים) שבה מפורטות כל השאלות שעליהן לא השיב שרון. מי שמנסח כותרת כזאת יודע זאת בוודאות. זה לא ניסוח מקרי, זו החלטה במחשבה תחילה, בימים שלכל מלה בכותרת ראשית משמעות עצומה לפני ההליכה לקלפי. מה הפלא שמאותו הרגע הליכוד התחזק יותר ויותר בסקרים. הרי שרון מוסגר כקורבן שנרדף על-ידי חשיפות התקשורת, השמאל, המשטרה והפרקליטות, ולא כראש ממשלה שהפר בצורה בוטה ונטולת עכבות פוליטיות את החוק. מסגור דומה להחלטה של חשין ניתן גם במסגרת שידורי הערוץ המסחרי, הערוץ השני.
ג. כך גם בפרשת הדלפת מסמך חיקור הדין בידי עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ', הפרקליטה אשר ליוותה את חקירת ההלוואה מטעם פרקליטות המדינה. העיתונות מסגרה את הפרשה בשני אופנים שהועילו לשרון. היא עסקה בתיאור ההדלפה ובסיפורה האישי של המדליפה, ובחקירתו במשטרה של העיתונאי ברוך קרא. כל אלה עניינים שוליים לעניין העקרוני עצמו. סיפור פרשת ההדלפה מוסגר כסיפור תקשורתי במקום שימוסגר כסיפור פוליטי, בדומה למסגור של העיתונות האמריקאית את פרשת קלינטון ומוניקה לוינסקי. שם היה דגש על המציצנות האינטימית, אצלנו הושם הדגש על דרכי העבודה של העיתונאים שמעתה חופש הפעולה שלהם ייפגע והם יהיו צפויים במשטר דמוקרטי תקין להיחקר תחת אזהרה. הגל התקשורתי הזה של עיסוק עצמי ונרקיסיסטי גרם לציבור לחזק מחדש את סלידתו מן העיתונות ואת תחושת חוסר האמון בה, ולתמוך יותר ויותר בראש הממשלה. יש לומר זאת בפירוש: לא קרה לשרון שום נס שבעקבותיו הפך לאנדרדוג התקשורת היא שעזרה לו בכך ושיתפה עמו פעולה. מסגור עיתונאי שונה היה משרת טוב יותר את ההליך הדמוקרטי בישראל בבחירות 2003, גם אם לא היה משנה את התוצאה.
ד. "הקול הבטחוני" שבו נשבתה התקשורת מאז פרצה אנתיפאדת אלאקצה משרת, כמובן, היטב את מטרותיו הפוליטיות של שרון. ניתן להיתמם ולומר כי הציבור הוא שבחר להתמקד בסדר-היום הזה, ולא בסדר-היום החברתי-כלכלי שגם לו הקצתה התקשורת מקום בדיווחיה. אך מי ש"עוזר לו" לבחור בסדר-היום הזה היא ההעדפה שנותנת התקשורת לכל מה שקשור בצד הבטחוני צבאי של ההווי הישראלי. כאשר התקשורת משקפת במדויק את סדר-היום המועדף של שרון - המסתייע בהצבת אלופים לצדו במסיבת עיתונאים ובביקור בפיקוד העורף כדי להתחמק מאחריות להעדר הישגים - אין כל סיכוי שהציבור יוכל לעשות את הקשר בין הסדר שלום לבין שיפור מצבו החברתי-כלכלי.
ה. המסגור התקשורתי שלפיו "אין עם מי לדבר" ו"נחשף פרצופו האמיתי של ערפאת" הוא הנרטיב השולט מזה שנתיים וחצי בתקשורת - מרצון ולא מכפייה. הוא זה שסייע לאהוד ברק "להתנקות" מכישלון שלטוני צורב והוא גם הנרטיב השלטוני הנוח ביותר לשרון. אין פה עניין של שמאל או ימין. יש פה התיישרות של התקשורת עם קו ממסדי ויש פה כישלון של התקשורת להציב בפני הציבור מידע על אלטרנטיבה רעיונית, או אופציה לחלופה שלטונית. במציאות תקשורתית כנועה ו"מאוזנת" כזו איזה סיכוי כבר יכול היה להיות חוץ מלראש הממשלה המכהן, שרון?
אורית גלילי-צוקר היא ד"ר למדע המדינה ומרצה לפוליטיקה ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן
גיליון 43, מרץ 2003