כאשר שואלים את האמן הנורבגי מורטן טראביק מה הניע אותו להגות את הרעיון המקאברי של תחרות יופי לקטועות רגל, הוא לא ממש מבין את השאלה. מבחינתו מדובר בדרך לגיטימית ואקטואלית להעלאת מודעות לבעיה שרווחת עדיין באזורים נרחבים בעולם, ושלא מושקעים די משאבים לפתרונה. וזאת, אף שכל מדינות העולם כמעט, למעט שבע, חתמו עוד בשנת 1997 על אמנה האוסרת שימוש במוקשים נגד אדם.
פרויקט "מלכת המוקשים" ("Miss Landmine") נסב על נשים שאיבדו רגל אחת (בלבד, לפחות בשלב זה) בעקבות דריכה על מוקש נגד אדם בסביבת מגוריהן, והופך אותן מקורבן לסמל יופי; מנשים אנונימיות במדינות עולם שלישי נשכחות, לכוכבות אינטרנט ותקשורת.
בשנת 2008 נסע טראביק לאנגולה, שם צילם עשר מועמדות בסגנון אופייני לתחרות מלכות יופי – עם השמלות, הכתרים, החיוכים והתפאורה – והעלה את הצילומים לאתר האינטרנט שהקים לצורך התחרות. עשרות אלפי מצביעים, כך לפי טראביק, הצביעו ובחרו את "מלכת המוקשים 2008" מאנגולה. הפרס: רגל תותבת איכותית מטיטניום, תוצרת נורבגיה, בהתאמה אישית לזוכה המאושרת, כמו גם פרסום רב ברחבי הרשת.
הצלחת הפרויקט דירבנה את טראביק להרחיב אותו. בשנת 2009 בחר בקמבודיה כיעד לתחרות הבאה ונסע לשם עם צוות הפקה גדול. 20 מועמדות נבחרו, אחת מכל מחוז. תחרות יופי גרנדיוזית אורגנה בפנום-פן, והזוכה המאושרת היתה אמורה לקבל אף היא רגל תותבת מטיטניום, כמו גם פרס כספי בשווי כ-1,000 דולר. המתמודדות האחרות היו אמורות לקבל, כך לפי טראביק, כ-300 דולר כל אחת. מוסדות מקומיים ומחוזיים בעשרים המחוזות של קמבודיה שיתפו פעולה עם הצוות של טראביק כדי לקדם את התחרות.
עם זאת, כאשר ההכנות הגיעו כמעט לסיומן, נודע לממשל המרכזי בקמבודיה על התחרות המתוכננת. הממשל מיהר להוציא צו שהורה על טראביק לעזוב את קמבודיה ואסר על קיום התחרות או על חזרה של טראביק לקמבודיה כדי להעניק פרסים. הנימוק: "פגיעה בכבודם של תושבי קמבודיה בכלל ומשתתפות התחרות בפרט".
הבעיות של טראביק לא נגמרו בממשל הקמבודי. בעוד הוא עצמו טוען שעיקר המימון לפרויקט הגיע מגופים מקומיים באנגולה, כמו גם ממוסדות ללא מטרת רווח כגון הקרן הנורבגית לאמנות ומשרד החוץ באוסלו, טוענים מבקריו באירופה, כמו גם גופי סיוע לנפגעי מוקשים, כי בכסף הרב שהושקע בהפקה אפשר היה לממן לכל המועמדות רגליים תותבות איכותיות כמו אלו שהובטחו לזוכות.
גם נגד טענתו כי עיקר מטרתו היא העלאת המודעות לבעיית המוקשים, ולא אמנות לשם אמנות או פרסום עצמי, מזכירים כי תערוכת הצילומים מהתחרות נודדת באירופה בשנתיים האחרונות ומכניסה למוזיאונים המציגים אותה, כמו גם לטראביק, לא מעט כסף.
התחרות, הצילומים וסגנון הריאליטי הכל-כך מוכר מתוכניות הטלוויזיה המשודרות בערוצי המערב בשנים האחרונות מעלים את השאלה, היכן בעצם עובר הגבול בין אמנות לניצול? האם הכל כשר בשם "העלאת המודעות", והאם טראביק עצמו, שמצהיר על טוהר כוונותיו, אינו מנצל את תמימותן ומצבן הקשה של הנשים הללו כדי להרוויח לעצמו פרסום וכסף?
מאז עלה הרעיון לתחרות הראשונה והתקבל המימון הראשוני, העניק טראביק ראיונות רבים לכלי תקשורת מקומיים ובינלאומיים. טראביק גם דואג לפרסום התחרות ברשתות חברתיות כגון פייסבוק, שם הוא מפציר בגולשים להצביע. הוקם גם אתר אינטרנט פרובוקטיבי, שהלוגו בדף הבית שלו מראה מלכת יופי עם רגל אחת מדדה אל עבר הצופה כשברקע שלט המזהיר ממוקשים ושמש הנראית כפיצוץ מוקש.
טראביק יצר גם מוצרי לוואי (מרצ'נדייז) לתחרות, שהכנסותיהם קודש למימון הפרסים למנצחת. גולת הכותרת היא תערוכת תצלומי ענק (5X3 מ') של המועמדות. התערוכה נודדת ברחבי העולם והופכת לשיחת היום בערים שאליהן היא מגיעה. אפילו בלוגר הרכילות הידוע פרז הילטון הקדיש לתחרות הראשונה פוסט.
טראביק משתמש בכל אלה כדי לעודד מעורבות בקרב הצופים/גולשים/קוראים וקורא להם להשתתף ולבחור ב"מלכה" באמצעות הצבעה באתר האינטרנט ויצירת "חווית צופה משתתף" בדומה לתוכניות הריאליטי בסגנון "כוכב נולד". לכך מתווסף מעקב אחר חייהן וקשייהן של המועמדות כנפגעות מוקשים, בסגנון המזכיר אף הוא תוכניות ריאליטי.
התערוכה מעוררת רגשות עזים בקרב קהילות שונות. מריה ג'ונסון, יו"ר ארגון הנכים בשבדיה, אמרה בראיון לערוץ הטלוויזיה השבדיSVT כי היא רואה בתחרות ניצול ציני של נכותן של הנשים וכי ההצעה להעניק לאחת מהן פרוטזה כפרס דומה לרעיון לקיים תחרות יופי בהאיטי מוכת הרעש ולהעניק לזוכה אוהל מפואר, או לקיים תחרות יופי באתיופיה ולהעניק כפרס ראשון סל מלא מזון. ארגוני סיוע לנפגעי מוקשים, שאליהם פנה טראביק בבקשה לסיוע בתחרות, דחו אותו כולם בטענה כי הוא מנסה ליצור "קרקס אימים" אופורטוניסטי ולא באמת לעזור לנזקקים.
קאק גלבראו, נשיא האגודה לזכויות אדם בפנום-פן, שמתמקדת בעזרה לנפגעי מוקשים, אמר כי "חשוב ליצור מודעות, אך לדעתי הוא פשוט מנצל את הקורבנות. הן עדיין מרגישות פגועות ממה שקרה להן, והנה הוא בא ומעמיד אותן במצב בלתי אפשרי שכזה". מנגד נטען כי עד שטראביק הגיע והתחיל לטפל בנושא בצורה זו, איש לא הצליח, גם לא התר מיילס והנסיכה דיאנה, שנחשבות לפעילות הבולטות ביותר בתחום מאז ומעולם, להסב את תשומת הלב הציבורית לבעיה.
טראביק, כאמור, אינו מתרגש מהביקורת על המיזם וממשיך לקדם אותו. מיס קמבודיה נבחרה על-ידי יותר מ-20 אלף מצביעים דרך האינטרנט בהצבעה שנסגרה ב-3.12.09, יום הנכים הבינלאומי של האו"ם. הזוכה המאושרת, סטודנטית בת 18 בשם דוס סופהיפ, לא תיהנה כנראה מהפרסים שהובטחו לה, אך תמונתה מתנוססת בראש התערוכה הנודדת, שהגיעה השבוע לשטוקהולם ומוצגת, באופן אירוני משהו, במוזיאון הצבא של שבדיה.
תוכניותיו של טראביק לעתיד מוכיחות שהוא משוכנע בצדקתו. הוא אינו מתכנן תחרות "מלכת המוקשים 2010", אך בשנת 2011 הוא מתכוון לנסוע לקולומביה ולערוך שם תחרות נוספת, בתקציב גדול עוד יותר מאשר בתחרויות הקודמות.
כאשר ז'אנר הריאליטי הופך למוקצן יותר ויותר, מתוכניות שעוסקות בפענוח רצח על-ידי קבוצות חובבים, דרך התמקדות ביצירה והריסה של מערכות יחסים רומנטיות בין זרים ועד הפיכת מוות ממחלה סופנית לתוכנית ריאליטי, אפשר לתהות אם צורת הבידור הזו מחקה את הקווים בין מציאות לדרמה מבוימת, בין טרגדיה אמיתית למדומה, ואת היכולת של הצופים/גולשים להתייחס לתוכן שאינו מוקצן ופרובוקטיבי.
סגנון הריאליטי, שהחל במתכונתו הנוכחית לפני כשני עשורים, חילחל במשך הזמן מתוכניות ייעודיות בערוצי בידור אל פחות או יותר כל אמצעי תקשורת, מעיתונות הכתובה בסגנון מוקצן ועד לאופן שבו עורכים כתבות חדשותיות בערוצי הטלוויזיה.
המיזם של טראביק מראה כי בעוד כלי תקשורת מסורתיים, כערוצי טלוויזיה ועיתונות, מדווחים בצורה עניינית על התחרות, דווקא בקרב גולשי הבלוגים, המצייצים בטוויטר והמגיבים לכתבות ברשת לאלה מתפתחים דיונים על הנושא ועל הגבול שבין מציצנות לאמנות. התגובות הללו, ברובן, משקפות הבנה לכך שטראביק מנסה להגיע לקהל באמצעות יצירת מעין "תוכנית ריאליטי", והמגיבים רואים בה חדשנות מרעננת להצפת נושא שאין דנים בו. כך שנראה כי אפשר לצפות ש"מלכת המוקשים" לשנת 2011 תככב בסדרת ריאליטי על חייה, ואילו על המועמדות יהיה להפגין כישורי הישרדות כדי לשבות את לב הצופים ולזכות ב-SMS המיוחל.