יש להודות על האמת: לקרוא בימים אלה את הכתבות באתר "העין השביעית" זה עניין מעט מדכא. יותר ויותר טקסטים מספרים על עיתונים בסכנת סגירה (שלא לדבר על עיתונים שכבר נסגרו), אתרי אינטרנט שמפטרים עיתונאים בהמוניהם ואמצעי תקשורת, בין אם מודפסת ובין אם אלקטרונית, שפולטים אל השוק עשרות רבות של עיתונאים ומפחיתים במשכורותיהם של אלה שנותרו במערכות.

על רקע ידיעות קשות אלו, מעניין לקרוא את התגובות לפוסט שפירסם עידו קינן ושעסק באחד העיתונאים המשתכרים במדינה, יאיר לפיד. הפוסט מצטט שני טקסטים. הראשון הוא טקסט של לפיד, שנשלח לעובדי "ידיעות אחרונות" כהודעת דואר אלקטרוני מתיבת הדואר של מחלקת משאבי אנוש של העיתון. בהודעה מספר לפיד את סיפורה של א', עובדת בקבוצת "ידיעות אחרונות", שאימצה ילד שהתגלה כחולה במחלה קשה. לפיד קורא לעמיתיו בעיתון לתרום ימי חופשה שיומרו לכסף שיינתן לאם, וכך לסייע במימון טיפול נסיוני שעשוי להציל את בנה, ועלותו 120 אלף שקל.

הטקסט של לפיד ארוך, וקינן צדק כשציין כי לא מדובר בפנייה קצרה וטכנית, כי אם בטור של ממש, ובו מנצל לפיד את כישורי הכתיבה שלו כדי לשכנע את קהל קוראיו בנחיצות התרומה. אלא שהעניין הוא הטקסט השני, של עיתונאי אחר מקבוצת "ידיעות אחרונות", שהעביר לקינן תגובה קצרה ונזעמת בה כתב:

"יאיר היקר,

תמצוץ לי אתה והשותפות הערכית שלך, צדקן מתנשא שכמוך. תוכל לבקש ממני תרומות אחרי שאני אקבל מיליון דולר על הופעה בקמפיין של בנק הפועלים.

שלך, עיתונאים שקיצצו להם את השכר".

יאיר לפיד בבית-המשפט המחוזי בירושלים, לפני מתן עדות במשפט הדיבה שמתנהל נגדו. 9 בסמפטמבר 2008 (צילום: מיכל פתאל)

יאיר לפיד בבית-המשפט המחוזי בירושלים, לפני מתן עדות במשפט הדיבה שמתנהל נגדו. 9 בסמפטמבר 2008 (צילום: מיכל פתאל)

התגובה הקצרה והאלימה של העיתונאי הזועם אל מול הטקסט הארוך הזועק לעזרה של לפיד הובילה לשלל תגובות בבלוג של קינן, כמה מהן של עיתונאים, ובהכללה ניתן לחלקן לשתיים: יש מי שמסתייג מתגובתו של העיתונאי הזועם, שהרי אחרי הכל מדובר בילד סובל, והאם מה שחשוב הוא כמה כסף מרוויח לפיד? יש מי שבעיניו מכתבו של לפיד נגוע בצביעות ומטשטש את העובדה שלפיד משתכר בשבוע מה שעיתונאים רבים משתכרים במשך חודשים ארוכים.

יכולות להיות סיבות רבות לכך שהשילוב של שני הטקסטים הוביל להתפרצות רגשות כה סוערת מצד המגיבים: סיפורו הטרגי של הילד המאומץ; כתיבתו המיוחדת של לפיד, שלא פעם מצליחה להוציא אנשים משלוותם. אולם לא בטוח שיהיה זה מופרך לטעון כי דווקא על רקע הידיעות על הפיטורים, הקיצוצים ושאר הקשיים שעימם מתמודדים אלפי עיתונאים בכלי התקשורת, הפך הטקסט של לפיד לכל-כך מרגיז.

עבור עיתונאים רבים לפיד מייצג את מה שהם לעולם לא יהיו: מפורסמים, יפים, מצליחים, רהוטים ובעיקר אמידים. לפיד מחזיק בטור היוקרתי הפותח את מוסף סוף השבוע הנקרא במדינה, הוא מנחה את מגזין חדשות סוף השבוע בערוץ הנצפה במדינה, הוא שימש פרזנטור של הבנק הגדול במדינה, והוא מקבל על עבודות אלו סכומי כסף שהרוב המוחלט של העיתונאים יכול רק לחלום עליהם.

האם ייתכן שהעיתונאים, שמרגישים כיצד הם משלמים על טעויותיהם של המוציאים לאור ובכמה מהמקרים נדרשים לקצץ בשכרם רק כדי שהמו"ל יוכל לשמור על מתח הרווחים שאליו הורגל עד כה, מפתחים תודעה מעמדית? האם באמצעות הודעת הדואר האלקטרוני של לפיד הם מסמנים אותו לא כמי ששותף לגורלם, אלא כמי ששייך לבעלי ההון, לאלה שמתחככים בארוחות בוקר עם שרי אריסון, לאלה שמתנאים בהיותם עיתונאים אך בעצם הקשר בינם ובין המרכיבים הסיזיפיים, המתישים, המתסכלים והלא ממש מתגמלים של המקצוע הוא מקרי לחלוטין?

האם הניסיון למסגר את לפיד כמי שאינו סובל ממכאובי המקצוע מתקשר בדרך כלשהי להתארגנויות שאיפיינו את השנתיים האחרונות, כמו זו של החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים, או המאבק המאורגן של ועד עובדי "הארץ" בהנהלת העיתון? האומנם עיתונאים מתחילים להרגיש מנוכרים (מושג מרקסיסטי קלאסי) לפרי עבודתם, לעצמם וגם לזולתם, היינו למי שאמורים להיות העמיתים שלהם?

אולי מדובר בניתוח מתאמץ מדי, מאולץ מדי, המזריק משמעות חברתית-פוליטית לוויכוח שכלל אינו קשור למצבם המעמדי של העיתונאים או לתודעה המשותפת שלהם (אם אכן מתפתחת כזו), אלא למצבו של ילד חולה והצורך הדחוף לסייע לו. ייתכן שאלה שבחרו להתנפל על לפיד הם אטומי לב שאינם מסוגלים לחמול על הילד ומעדיפים להיטפל ללפיד. ייתכן. באופן אישי אני מתקשה להאמין שהעיתונאים כקבוצה מתחילים להכיר באינטרסים המשותפים שלהם ובמצבם ההולך ומידרדר ותוך כדי מבקשים להוציא מגבולות המחנה את מי שנתפס בעיניהם כלא שייך אליהם; אך אם אכן זה מה שמתרחש, אולי עוד לא אבד הכלח על המקצוע ועל אלה שמתפרנסים ממנו.

הערה קצרה לסיום: אולי אפשר ליישב את מה שנתפס כסתירה בין לפיד ובין משכורתו בכך שנבדוק את הנחת היסוד שלפיה לפיד הוא "עיתונאי". באפריל שעבר כתב יואב יצחק על החלטתו של לפיד לחשוף מקור עיתונאי כחלק מכתב ההגנה שלו במשפט הדיבה שמנהל נגדו חננאל דיין (החייל שסירב ללחוץ את יד הרמטכ"ל, דן חלוץ, בטקס בבית הנשיא, ושלפיד כתב בגנותו באופן בוטה).

לפיד מסר תצהיר לבית-המשפט, ובו חשף כי מי שמסר לו מידע שעליו התבסס בטקסט שכתב הוא לא אחר מאשר האלוף אלעזר שטרן. "לגישתי, גם אם שטרן היה מסכים למסירת שמו, הרי שעיתונאי המכבד את עצמו היה נמנע מכך", כתב יצחק. לפני כשבועיים פסק בית-המשפט כי שטרן ישלם לדיין פיצוי בסכום של 31,500 שקל. שוחחתי עם עורך-הדין של חננאל דיין, יהל מרחבי, וזה אמר לי כי הופתע לגלות באיזו קלות מסר לפיד, העיתונאי, את המקור שלו. כתבתי ללפיד ושאלתי אם אכן חשף מקור בתצהיר משפטי או שמא העובדה ששטרן היה המקור שלו היתה ידועה ברבים עוד קודם לכן. עד כה לא קיבלתי כל תגובה ממר לפיד.