משטרת ישראל

כותרותיהם הראשיות של רוב העיתונים מוקדשות זה היום הרביעי לנסיונו של השר לבטחון פנים, גלעד ארדן, להציב בראש משטרת ישראל קצין צה"ל במילואים, ניסיון שעורר בשבוע האחרון עדה של מתנגדים וטענות על רקורד עסקי מהתחום האפור שעלול, בעקבות בדיקה עכשווית, להכתימו בפלילים.

"המינוי נדחה: כהונת [ממלא-מקום המפכ"ל בנצי] סאו תוארך עד סיום הבדיקה בעניין הירש", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". "קרב המפכ"לות: מלחמת ההתשה", קוראת הכותרת הראשית של "מעריב". "מפכ"ל בהמתנה", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הממשיכה את מסע המיתוג של המפכ"ל המיועד, גל הירש, כברווז צולע.

"מקור משפטי בכיר טען אתמול כי אם יחליט וינשטיין להעמיק את החקירה כדי להגיע לתמונת האמת הנוגעת לעסקיו הבטחוניים של הירש, המועמד למפכ"לות יצטרך להגיע לחיקורי דין בגיאורגיה ואף לערב את האף.בי.איי", כותבים שלושת הכתבים החתומים על הידיעה המרכזית, מאיר תורג'מן, איתמר אייכנר וטובה צימוקי. ב"מעריב" מרחיב על הסוגיה יוסי מלמן.

"הגנרלים באו לשכנע את השר: בטל המינוי", קוראת כותרתה של ידיעה אחרת המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", שעליה חתום הכתב הצבאי יוסי יהושוע (בעמוד הבא נדפסת כתבה על "החבר'ה מהסיירת" ש"החליטו לא לשתוק" לנוכח הביקורת המוטחת בהירש).

ידיעה שלישית מוקדשת להפרכת טענה שהשמיע עורך-דינו של הירש. הפרקליט, שהתראיין בסוף-השבוע בגלי-צה"ל, ביקש לבדוק את האינטרסים של ראש אגף החקירות במשטרה, מני יצחקי, שלדבריו עשוי לעמוד מאחורי הצפת החשדות נגד הירש. כתבת המשפט טובה צימוקי מציינת כי לפי היועץ המשפטי לממשלה, המידע על הירש לא הגיע ממשטרת ישראל, כי אם מהרשות למניעת הלבנת הון.

בהמשך הידיעה המרכזית של "ידיעות אחרונות" נכתב כי "גורמים במשטרה קבלו על המצב הבעייתי בסגל הפיקוד הבכיר: כרגע חסרים מפקדים במחוז תל-אביב, במחוז חוף ובתפקיד הסמפכ"ל; אין מינוי קבוע לראש חטיבת דובר המשטרה; ומספר ניצבים נמצאים 'על מזוודות' וסופרים את הדקות לפרישתם. הדחייה משאירה את משטרת ישראל במצב של חוסר ודאות ותוקעת את סבב המינויים, כך שעשרות קצינים – עד לרמת מפקדי התחנות – תקועים ואינם מקודמים".

ב"ישראל היום" בוקעת הטרוניה הזאת היישר ממקלדתו של כתב המשטרה איציק סבן, החתום על טור פרשנות שעוסק כולו בטענה כי המצב הסטטי הנוכחי "אינו מצב בריא למשטרה, שממילא חשה ברע ושוטריה הפכו בעל-כורחם לאנשי השירות הכי מושמצים במדינה – ולא בצדק".

"מי שמצא עצמו כעת במצב בעייתי הוא מפקד המחוז הדרומי, ניצב יורם הלוי, שהשר ארדן הציע לו לכהן כסמפכ"ל של הירש", מציינים כתבי "ידיעות אחרונות" בהמשך הידיעה הראשית.

"גורמים בכירים בממשלה טענו אתמול כי ארדן מושקע במועמדות הירש עד צוואר, ומתנהג כאילו אם המינוי ייפול, לדבר יהיו השלכות על הקריירה הפוליטית שלו. לכן, לטענתם, הוא הפך את המינוי לעניין עקרוני", מציינים כתבי "ידיעות אחרונות" בחלק אחר של הכתבה. "מקורבי ארדן: הוא נערך לאפשרות של נסיגה ממינוי הירש", מדווחים מנגד יניב קובוביץ ועמוס הראל ב"הארץ".

הגז

כותרותיהם הראשיות של שני יומוני הבוקר הכלכליים, "כלכליסט" ו"דה-מרקר", מוקדשות למאגר גז שהתגלה בשטחה הימי של מצרים, תגלית העלולה להשפיע באופן מרחיק לכת על משק האנרגיה הישראלי. "תגלית הגז במצרים מעמידה בספק את המתווה הישראלי", מודיעה בפשטות הכותרת הראשית של "כלכליסט". גם ב"דה-מרקר" מכוונים זרקור להשלכות האפשריות של הגילוי על האינטרס העסקי של מונופול הגז, וגורסים בכותרת הראשית כי "תגלית הגז הענקית במצרים מערערת את תוכניות היצוא של בעלי [קידוחי הגז] תמר ולווייתן".

"חברת האנרגיה האיטלקית אני (Eni) דיווחה אתמול כי חשפה תגלית פוטנציאלית של גז טבעי בצפון מצרים, שאותה כינתה 'הגדולה אי-פעם במצרים ובים התיכון – ואולי אף אחת התגליות הגדולות מעולם", מדווח אבי בר-אלי בשער "דה-מרקר".

"התגלית עשויה לפגוע בסיכויי פיתוחו של מאגר הגז לווייתן – היות שזה אמור היה להישען על מצרים כלקוח עוגן לצורך מימון", מוסיף בר-אלי. "התגלית מעמידה בספק את האפשרות לייצוא גז מישראל למצרים, שהממשלה טענה כי יש בו צורך מיידי כשאישרה את מתווה הפשרה עם המונופול", מוסבר בכותרת המשנה.

"נתניהו ימנף את גילוי הגז המצרי לקידום המתווה", קובעת כותרתה של הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של "כלכליסט" (ליאור גוטמן ורן אברמסון). עורכי "ישראל היום", כפי שניתן היה לצפות מהם, יוצקים תוכן בהערכה המלומדת. "בישראל גוררים רגליים, במצרים – מגלים גז", מאשימה הכותרת הראשית של החינמון, שהוא הבוקר היומון הכללי היחיד שמקדיש לתגלית את כותרתו הראשית.

"התגלית מבליטה עד כמה היינו צריכים מתווה מהיר לפיתוח שדות הגז. כי הרי גז שנקנה משדה ישראלי יחזור ברובו אלינו באמצעות מסים, בניגוד למקרה המצרי", כותב העורך הכלכלי, חזי שטרנליכט, בטור פרשנות. "התגלית מראה שהמעכבים, האינטרסנטים והניאו-סוציאליסטים שוב פעלו נגד הקופה הציבורית", הוא טוען, ומוסיף: "חייבים לפתח את מאגרי הגז שלנו במהירות. זה רק יגביר את התחרות ויעשה טוב לכולם".

כרגיל אצל שטרנליכט, הטיעונים הם עלבון לאינטליגנציה של כל קורא שנחשף לעיתונות כלכלית שאינה מדור הכלכלה המצומק והמגויס של "ישראל היום". העורך הכלכלי, שתמך במתווה ששימר את מעמדו של המונופול הישראלי-אמריקאי, וממילא את יכולתו לגבות מחירים גבוהים, טוען כעת כי התחרות הצפויה מהמאגר המצרי החדש היא התפתחות מבורכת, שכן היא תוביל לירידה במחירי הגז ועל כן תייתר את הצורך ב"פיקוח המופרע שדורשים הניאו-סוציאליסטים".

באותה נשימה שבה הוא מונה את השלכותיו החיוביות של הגילוי, מקונן שטרנליכט על העיכובים שמנעו את אישור מתווה הגז שקידמו נתניהו ושטייניץ – וזאת אף שאם היה מתקבל לפני כמה שבועות או חודשים, ההסכם היה עלול לכפות על הציבור בישראל מחירי גז גבוהים בהרבה מאלו שיוכל המונופול לדרוש לנוכח תחרות בריאה מצד מאגר חדש וגדול מהסוג שהתגלה כעת. למשל, באמצעות חוזים מהסוג שעליהם חתמה שותפות תמר עם חברת החשמל.

כיצד מיישבים את הסתירה? שטרנליכט אינו כותב זאת, אבל לנתניהו ולמונופול יש אינטרס משותף: מחירי גז גבוהים משמעם תמלוגים ותקבולי מס גבוהים עבור ממשלת ישראל. ככל שמחיר הגז גבוה יותר, הממשלה מתעשרת. גז זול ממצרים הוא אולי בשורה טובה לציבור הישראלי, אך בשורה גרועה לממשלת ישראל ולשותפיה המונופוליסטיים.

פישמן

"היום שאחרי כלכלית: פישמן ממשיך בהסדרת חובותיו", מודיעה כותרת בולטת במוסף "השוק" של "כלכליסט". כלכלית היא חברת כלכלית-ירושלים, ופישמן הוא אליעזר פישמן, שאולץ על-ידי בנק לאומי למכור 40% ממניותיה כדי לנסות לכסות חוב עתק לבנק לאומי (שעל חלקו הבנק כבר ויתר). בנק אחר ששיעבד כמה מנכסיו של פישמן הוא בנק הפועלים, שלו חייב פישמן לפי הדיווח כ-1.2 מיליארד שקל. גופים נוספים שלהם הוא חב כספים רבים, מצוין בידיעה, הם בנק דיסקונט, בנק מזרחי-טפחות ובנק איגוד.

"מדובר במהלך שאם אכן יושלם, יהיה אחד המהלכים הנדירים בעשור האחרון ובכלל, שבו בנק גדול משתלט על נכס מהותי של טייקון (לשעבר) בסדר הגודל של פישמן, השולט גם בעיתון הכלכלי 'גלובס', במניות מיעוט בקבוצת 'ידיעות אחרונות', וכן בנכסים נוספים בתחום הקמעונות והאנרגיה", כותב מיכאל רוכוורגר בשער האחורי של "דה-מרקר".

כתבי "כלכליסט" החתומים על הידיעה בעניינו של פישמן, גולן חזני ואורן פרוינד, מונים את נכסיו (אחזקותיו בחברה המשלמת את משכורותיהם אינן מוזכרות), מעריכים כמה מחובותיו ניתן יהיה לכסות באמצעות מכירתם, וממצבים את מושא כתיבתם כאיש עסקים שנגמר לו הסוס. "אובדן השליטה בכלכלית מסמן את סוף הדרך של פישמן בשוק ההון כבעל שליטה בחברה ציבורית. פישמן, שידע לצאת ממשברים דוגמת משבר הלירה הטורקית ב-2006 והמשבר העולמי ב-2008, נכנע הפעם לרמת המינוף חסרת התקדים שלו בבנקים".

הטאבו הבנקאי

"איש העסקים מוטי זיסר פתח בשבוע שעבר במתקפה על בנק הפועלים", כתבה אתמול שרון שפורר בכתבת השער של "דה-מרקר". "זיסר שכר את שירותיהם של איש יחסי-ציבור ושל שני עורכי-דין, ואלה פנו למשטרה, לבנק ישראל ולדירקטוריון בנק הפועלים בדרישה שיפתחו בבדיקה של פרשת המין בחטיבה העסקית בבנק הפועלים – אותה פרשה שהבנק מנסה להשתיק זה שנתיים.

"זיסר טוען כי מנכ"ל הבנק, ציון קינן, לא טיפל בפרשה בזמן – אף שהובאה לידיעתו. בבנק הפועלים מסרבים להגיב לטענה זו. מהפרשה ממשיכות לעלות שאלות קשות, אף שהמניעים למתקפה של זיסר אינם נאצלים: הטייקון לשעבר, שלא עמד בהחזר הלוואת הענק שנטל מבנק הפועלים, מוּנע בעיקר מתאוות נקם. זיסר פועל נגד שני האנשים שבעיניו הביאו לקריסת עסקיו: קינן ושמעון גל, שהיה ראש החטיבה העסקית בבנק הפועלים – החטיבה שטיפלה בהלוואה לזיסר – ופרש מהבנק בעקבות מעורבותו בפרשת המין".

"חשוב לכתוב כאן: לא צה"ל, לא סקס, לא השואה. הטאבו האמיתי של התקשורת הישראלית הוא הבנקים", כתב כאן אתמול שוקי טאוסיג. "כל כלי תקשורת מצוי כל הזמן או לפחות חלק מהזמן במצב שבו הוא חב את המשך קיומו הפיננסי לבנק זה או אחר (ובבנק זה או אחר הכוונה היא בדרך כלל לפועלים או לאומי, השולטים בשוק הבנקאות בישראל). מובן שהבנקים משחקים אותו תפקיד ביחס לעסקים אחרים, ככל שלמו"לים יש כאלה – ולכל המו"לים חוץ מעמוס שוקן יש כאלה – מה שיוצר בלם כפול על סיקור הוגן שלהם".

"זוהי ההזדמנות של עיתונים שאינם 'דה-מרקר' לאחוז בקצות החוט שניתנו להם ולמשוך אותם במלוא העוצמה", כתב טאוסיג בהקשרם של זיסר ופרשת המין בבנק הפועלים. "אחרי הכל, הכוח שיש לבנקים על העיתונים יכול להפוך לאשליה בלבד; אם העיתונות תאמץ כולה או רובה קו הגון ותקיף בסיקור הבנקים הישראליים, בכיריהם של הבנקים והקונסיליירים השונים שלהם לא יצליחו בתמרוניהם נגד חופש העיתונות".

"גלובס", עיתון כלכלי שבעליו, אליעזר פישמן, חב סכומי עתק לבנקים, הצטרף אמש לסיקור הגלגול הנוכחי של הפרשה (במוצאי-שבת לא מתפרסם גיליון של "גלובס"). אף שהמסגור הכללי עוסק במצוקתו ונקמנותו של זיסר, איש עסקים פרטי ופושט רגל, ולא בשערורייה בצמרת הבנק המנהל חלק גדול מכספי הישראלים – ביומון הערב הכלכלי לא חוסכים מהקוראים את טענותיו של איש העסקים המגלומן בדבר התנהלות מושחתת של הנהלת הבנק. "לטענת זיסר, החלטת הבנק להעמיד את החוב שלו לפירעון מיידי בפברואר 2013 'נעשתה ממניע אישי ובחוסר תום לב משווע, ובין היתר לאור העובדה כי זיסר לא היה נכון 'להתקמבן' עם ציון קינן'", כותב חן מענית בכתבה הראשית, הזוכה להפניית שער בולטת ולכותרת "החארקירי של מוטי זיסר" – ששוב מפנה את תשומת הלב מהעניין הציבורי שבפרשה לפן הרכילותי שלה.

"זיסר מוסיף וטוען כי צמרת הפועלים הפלתה אותו לרעה ביחס לאנשי עסקים אחרים שנקלעו לחובות וטוען לחוסר תום לב באופן שבו התייחסו אליו הבנק וראשיו", מציין מענית, שבהמשך הכתבה חולק עם הקוראים ציטוט מהקלטה שבה עלה שמו של מו"ל עיתונו, אליעזר פישמן ("זה חלק מהאג'נדה שלהם, שמה שנקרא אנשי שלומנו, ולא אנשי שלומנו לעניין ולא לעניין, למה לנוחי (דנקנר), למה לפישמן (אליעזר) – לא תובעים אותם? הוא חייב להם מיליארדים לפי מה שכתוב בעיתון").

טור הפרשנות המוגש לקוראי "גלובס", שעליו חתומה כתבת המשפט אלה לוי-וינריב, נפרש על פני עמוד שלם ומוקדש, שוב, לזיסר במקום לבנק הפועלים. לוי-וינריב בוחרת לעסוק, על פני עמוד שלם, בפן זניח – העובדה שזיסר הקליט את בני שיחו (ולא, נאמר, לטענות ולמידע שנחשפו באמצעות ההקלטה). "לאן הגענו: מיליארדר במיל' – כאחרון המקליטים", סונטת הכותרת, שבאופן תמוה מייחסת לבעלי הון מעלות מוסריות יוצאות דופן.

"בכל פעם שנדמה לנו שהגענו לשיא חדש בחוסר האמון של הישראלי הממוצע בבוס שלו, בקולגה שלו, בבן-הזוג שלו, בחברים – עולה רף אי-האמון בעוד מדרגה ומוכיח כי בישראל, כמו בישראל, אף אחד כבר לא סומך על אף אחד", נכתב בפתח הטור. "טייקון שמקליט את הבנקאי שלו, זה שהיה בסוד מהלכיו העסקיים, סייע או בלם אותו מבחינה כלכלית, זה שהפך לחבר ודיבר איתו בחופשיות על ענייניו הפנימיים של הבנק – זה גבול שעד כה לא נפרץ. והנה, גם זה קרה", נכתב בהמשך.

"מה זה מאותת לעולם העסקי? מסר חד וברור: אין חברים כשמדובר בעסקים. אין חברים כשיש כסף על השולחן. קפיצת הדרך שנעשתה מאז שנחתמו הסכמים ג'נטלמניים בעולם העסקים בלחיצת-יד ועד להקלטת שיחות על-ידי טייקונים – היא אדירה". אם כן, סקופ: "אין חברים כשמדובר בעסקים".

מבחינת כתבת "גלובס", הפרשה ששבה ועלתה כעת אל סדר היום אינה בהכרח "פרשת המין" או "פרשת השחיתות", אלא "פרשת ההקלטות של זיסר". למונח "פרשת המין", המוזכר גם הוא בכתבה, הודבקה אצל לוי-וינריב (ובכותרת המשנה בכתבתו של מענית) המלה "לכאורה", אף שבעבר דיווח עליה "גלובס" ביתר החלטיות, ללא סייגים מסוג זה.

"מאיפה הכסף?", תוהה לוי-וינריב לקראת סוף הטור. "בכלי תקשורת שונים פורסם כי לאחרונה שכר זיסר את שירותי משרד הייעוץ התקשורתי של רונן צור לצורך ניהול הזירה התקשורתית בפרשת המין לכאורה בבנק הפועלים. במקביל הוא שכר את עו"ד יעקב בורובסקי, לשעבר בכיר במשטרה ובמשרד מבקר המדינה, ואת עו"ד רוני אלוני-סדובניק. [...] השירותים שלהם עולים כסף. הרבה כסף. ולזיסר הרי אין כסף. [...] זיסר פונה מביתו, נאבק בבקשה להכריז עליו פושט רגל, אך יש לו כסף לשלם לסוללה של יועצים? לכל הפחות, מוזר. ואם לא הוא משלם על סוללת היועצים, אז מי כן? מעניין, מי בעל ההון הנדיב שמממן את זיסר ומה האינטרס שלו?".

יש מקום לספקולציות כמו זו שבה בוחרת לוי-וינריב לחתום את מאמרה המוזר, שבו עיתונאית מותחת ביקורת על מי שמקליטים את בני-שיחם – כמו שיש מקום גם למאמר עצמו. הבעיה היא שהוא תופס את המקום של הרחבה פרשנית של הנושא המרכזי עצמו, שמוגש לקוראים רק בציטוט מפיו של האדם המפוקפק שהוציא אותו לאור.

מובן מדוע עורכיו של עיתון שבעליו שרוי במשבר תזרימי אקוטי לא ירצו לנבור באפשרות שענק פיננסי כבנק הפועלים נגוע בסיאוב, וייזהרו מלפרסם עובדות ופרשנויות העשויות לחזק את הרושם הזה. אלא שכפי שיודעים ב"גלובס", כתיבה עיתונאית אינה מסתכמת רק בדיווח וניתוח. הנה, למשל, כמה שורות שעורכי "גלובס" היו יכולים להדפיס בגיליון האחרון לו חשקה נפשם לאתגר את הבנק הגדול, שהוא אחד מנושיו המרכזיים של בעל הבית:

• מדוע החליט הבנק להעניק קידום לצלע הנשית בפרשת המין, ולמנותה לתפקיד בכיר זמן קצר לאחר פרוץ הפרשה? האם כך רכשו את שתיקתה?
• מדוע מנכ"ל הבנק, ציון קינן, נמנע מלהעביר את הטיפול בפרשה בעלת פוטנציאל פלילי לידי המשטרה? האם הוא מעורב בה באופן כלשהו? האם יש לו מה להסתיר?
• האם הבנק אכן נוהג איפה ואיפה בנתינת אשראי עסקי של מיליארדים לטייקונים ומעדיף אותם זה על פני זה כשהם מבוששים להחזיר אותו, וזאת בגלל מניעים זרים?
• מדוע הבנק מסרב באופן סדרתי להתייחס לטענות, ואינו משיב לשאילתות עיתונאיות בנושא? האם משמעות הדבר היא שיש דברים בגו?
• לבנק הפועלים יש כסף. הרבה כסף. מדוע לא הקצה קצת מהכסף הזה כדי לתבוע את אלה הטוענים כי פרשת המין חשפה התנהלות מושחתת ומסואבת של בכירי הבנק?

אל מול הטיפול שמעניק "גלובס" לסוגיה ראוי לציין את כפפות המשי שבהן מטפלים עורכי "כלכליסט" בבנק הפועלים. ביומון הכלכלי של קבוצת "ידיעות אחרונות", המתגאה בהיותו הנפוץ בישראל (לפי סקר חשיפה), נמנעו אתמול מלסקר את הפרשה החשובה והמעניינת. ידיעה בינונית המתפרסמת הבוקר בעיתון אינה זוכה להפניית שער או לטור פרשנות, ונדחקת לעמ' 15.

המסגור של "כלכליסט" מאתרג: המידע על פרשת המין מוצנע בתוככי הטקסט, וטענותיו של זיסר בנוגע להתנהלות מושחתת מובאות בתמצות המעקר את עוקצן, באופן שאינו מאפשר לקוראים להבין על מה הן מתבססות (מי שיחפש הרחבה בנוגע לגלגול הנוכחי של הפרשה באתר האינטרנט של העיתון יעלה חרס בידו). ב"ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", שלו מסורת של שיתופי פעולה מסחריים עם בנק הפועלים, לא מתפרסם כל דיווח בנושא. יש דברים שעליהם לא מדברים.

מדד הבנק

בעיתונים "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "כלכליסט" ו"מעריב" מתפרסמות היום ידיעות יחצנות על אירוע פילנתרופי של בנק הפועלים שיתקיים בעוד כמה ימים. ב"הארץ", "דה-מרקר" ו"גלובס" נמנעים.

מירי רגב

כל העיתונים מפרסמים ידיעות המשך לחשיפה ששודרה אתמול במהדורת החדשות של ערוץ 10, ולפיה שרת התרבות והספורט מירי רגב ניסתה לטייח העברה כספית לא תקינה למשרד הפרסום יהושע-TBWA. "השרה רגב, המקורב והמיליונים", חוגגת כותרת בולטת המתפרסמת בשער "ידיעות אחרונות". "הקלטת של רגב", מפתה כותרת המתפרסמת בשער "מעריב", המוקדשת גם היא לתחקיר, שאותו ערך הכתב ספי עובדיה.

ב"ישראל היום", שופרו של ראש מפלגתה של רגב, מתפרסמת הידיעה הקצרה והלקונית ביותר (שלמה צזנה). בכותרתה שובץ פריט מידע עובדתי מתוך התחקיר, ולפיו הקצאת הכספים למשרד הפרסום התבצעה ללא מכרז. אף שאיש לא עירער על נכונותו של פרט זה, ב"ישראל היום" ארזו אותו כטענה הדורשת הוכחה: "דיווח: מירי רגב ומשרד התרבות העבירו מיליוני ש' למשרד פרסום – ללא מכרז". תמלול תוכנן של ההקלטות שנחשפו בתחקיר נחסך מהקוראים.

חופש הביטוי

אלמוג בן-זכרי, הכתב החדש של "הארץ" באזור הדרום, מדווח בעמודי החדשות של העיתון על מחאה ציבורית שהתעוררה בעיר אשקלון בעקבות ההחלטה למנות את אביטל בנשלום, אשת חינוך שתמכה בסרבנות מטעמים פוליטיים, לתפקיד מנהלת בית-הספר לאמנויות בעיר. "אנחנו מכבדים את כל הדעות, יש לנו מורים ומנהלים מכל הקשת וממגוון הדעות", מצוטט בידיעה ראש העיר איתמר שמעוני, המתנגד למינוי, וטוען כי "גם אם מנהלת היתה קוראת לסירוב פקודה של פינוי התנחלויות, אין לה מקום אצלנו".

ראש עירייה אחר, ישראל זינגר מרמת-גן, מצוטט בידיעה אחרת העוסקת ב"קריאות לפטר מורה תיכון" ש"תועד עם המפגינים בנבי סאלח". לפי דיווחם של אילן ליאור וירדן סקופ, הקריאות לפיטוריו של המורה הן חלק מקמפיין מאורגן שמוביל שמאי גליק, פעיל רשת שכתבת פרופיל על אודותיו הגדירה אותו לא מזמן כ"צנזור התרבותי החדש". "אם הנתונים שהוצגו בתקשורת נכונים, אין לאדם שפגע בחיילי צה"ל שום מקום בחינוך ילדי העיר", מצוטט זינגר בידיעה.

הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, גורסת האמרה השחוקה. במקרה הזה, היא גם נכונה: אחד משני ראשי הערים הקולניים הסתבך בשנה האחרונה בפרשת שוחד שעודה נחקרת, ואילו עמיתו שילם כחצי מיליון שקל כדי להשתיק עובדת שטענה כי הטריד אותה מינית.

זוכה והורשע

"סגן ראש עיריית רחובות לשעבר, חיים אברהם, זוכה מעבירת שוחד" (עורכי "ידיעות אחרונות" מדווחים על הרשעתו של איש ציבור בהפרת אמונים, ומעניקים לו את הטיפול המיוחד שניתן לאולמרט באחד ממשפטי השחיתות שלו; "ממון").

שקיפות

"משרד האוצר משיק מערכת דיגיטלית להנגשת התקציב", מדווח ב"כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי, המקדיש חלק ניכר מרשימתו להסברים בנוגע לכוחן של מחאה ציבורית ועיתונות ביקורתית. "מה גרם לאגף התקציבים לשנות כיוון? זה התחיל בכך שלאגף נכנס ממונה חדש על התקציבים, אמיר לוי, שהביא איתו גישה שונה משל קודמיו. זה המשיך בכך שאגף התקציבים נחלש בשנים האחרונות, בעיקר מול משרד ראש הממשלה, וחיפש דרכים יצירתיות לבסס מחדש את כוחו", הוא כותב.

"ולבסוף, הזרז לשינוי הגישה היה רוח המחאה החברתית של 2011, שהצמיחה אחריה ארגונים כמו הסדנא לידע ציבורי, שאחד הפרויקטים המרכזיים שלה היה 'התקציב הפתוח' – כלי אינטרנטי שלקח את נתוני התקציב והנגיש אותם לציבור הרחב, כמו גם פרויקטים עיתונאיים דוגמת אלה שהופיעו ב'כלכליסט' בשנתיים האחרונות, שפירקו את תקציב המדינה והנגישו אותו בצורה נוחה יותר. הוסיפו על כך את המאבק הקולני והעיקש של חברת-הכנסת סתיו שפיר בוועדת הכספים בשנתיים האחרונות סביב ההעברות התקציביות, שהגיע עד בג"ץ, וקיבלתם את כל הנסיבות הדרושות לשינוי.

"[...] ציבור מעורב יוכל לדרוש שיח מקיף יותר על סדרי העדיפויות, ולהבין למה כל-כך הרבה כסף מושקע בתקציב הביטחון לעומת תקציב פיתוח התחבורה הציבורית (56 מיליארד שקל לעומת 5 מיליארד שקל), ומי נהנה מהטבות המס ולמה. כשם שהציבור היה הכלי היעיל ביותר להעברת רפורמות כמו רפורמת הסלולר של משה כחלון כשהיה שר התקשורת, כך הציבור יוכל לשמש גורם בולם לתוכניות שנשמעות טוב אבל בפועל מבוססות על אוויר.

"כדי להגיע למידה כזו של מעורבות ציבורית, אגף תקציבים נדרש לא רק להקים מערכת דיגיטלית, אלא לשנות את אורחותיו, לזנוח את התחמנויות ואת הסגירות מול הפוליטיקאים בחדרים סגורים מחוץ לדיוני הוועדה, כי הסגירות האלה מדירות את הציבור והופכות את הדיון הציבורי בחדרי הוועדה לחסרי משמעות.

"הוא צריך לקבל על עצמו נורמות מחמירות של שקיפות ותיעוד (בכל דו"ח שני של מבקר המדינה הוא חוזר על כך שאגף תקציבים לא מקיים פרוטוקול לישיבותיו, למשל), בשביל שהציבור באמת יוכל להבין מה הולך שם בתוך הכסף שלו. וגם אז, כדי להגיע למידה כזו של מעורבות ציבורית נחוץ גם דור חדש של פוליטיקאים, כזה שלא מוכר לציבור חלומות מתוקים בעטיפת צלופן. דרוש לכך עוד זמן, אבל זה אפשרי. השינוי בשיח הציבורי אחרי 2011 מאפשר את תחילת השינוי הזה".

מן הרשת

ענייני תקשורת

נתניהו יאסדר (רשות השידור). כל העיתונים מקדישים מקום לסיקור הדיון הטעון שהתקיים אתמול בעניין המשבר ברשות השידור. "בוטלו פיטורי בזק של כ-500 עובדים ברשות השידור", מודיעה כותרת ב"כלכליסט". "ההסתדרות לחצה, משרד האוצר נעלם, כונס הנכסים הרשמי הסתייג והמדינה נאלצה לסגת אתמול מהכוונה לבצע פיטורי התייעלות מיידיים ברשות השידור", כותב אופיר דור.

"עובדי רשות השידור יכולים לשחרר אנחת רווחה, אבל רק בינתיים", נכתב בדיווח המתפרסם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", שעליו חתומים ארבעה כתבים. "ח"כ אראל מרגלית: 'נתניהו מנסה להשתלט על השידור הציבורי'", נכתב בכותרת המשנה, המתייחסת לעתירה שהגיש אתמול חבר-הכנסת בשיתוף עם עמותת "הצלחה".

ועדה פרלמנטרית מיוחדת בראשות ח"כ צחי הנגבי, שדנה אתמול בסוגיה, החליטה לדחות את הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש ל-31.3.16 – הצעה שתעלה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית מחרתיים. "אין כל סיכוי שב-31 במרץ 2016 יהיה ניתן להקים תאגיד חדש אמיתי", כותב ב"דה-מרקר" נתי טוקר, המתריע מפני "הבזבזנות והזריקה לפח של מאות מיליוני שקלים בשנה".

"הפתרון, בסופו של דבר, מצריך פקידות מקצועית חזקה ודרג פוליטי אמיץ, שיקבל את ההחלטה הדרמטית לסגור את רשות השידור ‒ למעט פעילות יעילה של תחנות הרדיו של קול-ישראל ופעילות מצומצמת של חדשות ערוץ 1 בטלוויזיה בדמות מהדורת חדשות קצרה שתשמור על הגחלת", הוא כותב. "ורק אז להתחיל במהלך ארוך טווח, ולגייס אנשי מקצוע שיקימו את התאגיד הציבורי האמיתי והעצמאי שמגיע לאזרחי ישראל".

"הוועדה דנה גם בשאלה מדוע טרם מינה ראש הממשלה ושר התקשורת, בנימין נתניהו, את חברי מועצת השידור הציבורי", כותב טוקר בכתבה המסכמת את אירועי האתמול. ועדת האיתור, הוא מזכיר בהמשך, "בחרה כבר לפני שלושה חודשים את 12 חברי המועצה, שבראשם גיל עומר. אלא שעד כה נתניהו טרם חתם על המינוי – סירוב שנטען כי הוא נובע מטעמים פוליטיים". לטענת מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, מינוי חברי המועצה יתבצע לאחר ההצבעה על החוק החדש.

ב"ישראל היום", כלי השרת התקשורתי של נתניהו, מקדישים להתפתחויות בנושא רשות השידור ידיעה בת כ-70 מלה שעליה חתומים לא פחות מחמישה כתבים.

מהאופן שבו נארזה הידיעה עולה כי עורכי "ישראל היום" עשו מאמץ מיוחד להרחיק מהסוגיה את דמותו של ראש הממשלה ושר התקשורת, שכלל אינו מוזכר בדיווח. "השר אקוניס", נכתב מתחת לתמונה שטרחו לשבץ בידיעה. פריט המידע הבולט בידיעה הוא ביטול הפיטורים המיידיים. דברי הביקורת על נתניהו – אלו שנאמרו בדיון ואלו שנכללו בעתירה – נעדרים לגמרי.

"בתוך כך", מדווח לי-אור אברבך בכתבת השער של מוסף "הערב" של "גלובס", "חיים פרייליכמן, מנכ"ל בנק איגוד לשעבר, הודיע על התפטרותו מוועדת האיתור של רשות השידור. המהלך של פרייליכמן עשוי להביא לעיכוב משמעותי במינוי המועצה המפקחת ברשות השידור. על-פי החוק כיום, על המועצה שכבר נבחרה להיות מוגשת כגוף אחד לשר הממונה על רשות השידור, ועליו למנות אותם כמקשה אחת".

נתניהו יאסדר (הרשות השנייה). "נתניהו אישר: תורחב משרת יו"רית מועצת הרשות השנייה", מודיעה כותרת של דיווח אחר מאת אברבך, הנדפסת מעל תצלומיהם של אווה מדז'יבוז' (היו"ר) ובנימין נתניהו (ראש הממשלה). לפי הדיווח, מדז'יבוז' תשתכר כ-30 אלף שקל בחודש עד שימונה מנכ"ל קבוע לרשות השנייה.

רייטינג. "הפיפל-מיטר החדש: הושלמה הרחבת פאנל מדידת הרייטינג ל-700 משקי בית", מדווח אברבך בידיעה אחרת. "בינתיים קמו לוועדה למדרוג מתחרים במכירת הנתונים, מכיוון הטלוויזיה הרב-ערוצית. חברות הכבלים והלוויין החלו להציע את נתוני המנויים שלהם למכירה במחירים זולים יותר".

זוטות. פינת הקריקטורות מבית-היוצר של מאיירי ה"ניו-יורקר", שהתפרסמה מדי יום במוסף "גלריה" של "הארץ", הוחלפה בפינה יומית שבה נדפסים תצלומים דלי הקשר מהעולם, בדומה למדורי "מסביב לעולם" שבעיתוני הטבלואיד. אתמול כיכב בה "סוחר בתערוכה הבינלאומית לשטיחים באריגת יד שמתקיימת בטהרן", ואילו היום מככב בה "שחיין בתלבושת אלביס פרסלי" ש"משתתף באליפות העולם בשחייה במי בצה עם שנורקל".

הכחשת נכבה. במדור המאמרים האחורי של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת פרופ' דניאל בלטמן, הכותב בגנות הקמפיין שמנהלת תנועת אם-תרצו נגד הספר "השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית" ונגד המו"לים, מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ-המאוחד. בין היתר נדרש בלטמן לביקורת העיתונאית שנמתחה על ההשוואה בין שני המאורעות ההיסטוריים, ומכנה את הפובליציסט בן-דרור ימיני "ראש וראשון למכחישי הנכבה ומקדש הזיכרון הכסנופובי של השואה".

צנזורה. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" מתפרסמות ידיעות תצלום קצרצרות על טקס החלפת הצנזורית הצבאית הראשית. "אלוף-משנה אריאלה בן-אברהם (שנייה מימין) מונתה אתמול לצנזורית הצבאית הראשית במקומה של תת-אלוף סימה וואקנין-גיל (מימין), הפורשת מצה"ל לאחר 10 שנים בתפקיד", כותבת לילך שובל ב"ישראל היום", העיתון שעורכו הראשי היה בעברו צנזור צבאי.

"אי-אפשר היום לשלוט על המידע", מצטט יוסי יהושוע את משה יעלון, ומציין כי שר הביטחון הנוכחי של מדינת ישראל התייחס בביטול לטענות על יד רכה מדי של הצנזורה הצבאית בעקבות פרסום הקלטות ברק, קודמו בתפקיד. אתמול פורסם באתר זה ראיון רחב יריעה עם הצנזורית היוצאת, שבו פירטה מה עומד מאחורי התפיסה המקצועית שתימצת השר בהודעתו לתקשורת.