הגרעין האיראני

"הקיץ הזה הוא אחד המוזרים שידענו, קיץ מופרע", כותב נחום ברנע בפתח טורו השבועי בעיתון של המדינה, הנושא הבוקר את הכותרת ההיסטרית "על סף תהום". "דרמה מדינית גדולה מתרחשת בו, דרמה שעשויה להיות לה השפעה לא מבוטלת על חיינו, אבל היא מעסיקה רק את הנוגעים בדבר, קומץ פקידים, אנשי צבא, פוליטיקאים, עיתונאים. דיפלומטים משגרים מברקים מוצפנים לבירותיהם, בהם הם מודים שאין להם הסבר למה שקורה".

הדרמה שמתחוללת מתחת לפני השטח היא, אליבא דברנע, תמרוניו הדיפלומטיים והלא-דיפלומטיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששם לו למטרה לסכל את אשרור הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן.

"הסכם הגרעין עם איראן עורר חששות כבדים בישראל. כל העולם מבין את זה. השאלה היא איך מתמודדים בישראל עם החששות האלה", כותב ברנע. "מה מבקשת ישראל להשיג במלחמה שהיא מנהלת נגד ממשל אובמה; מה התוכנית שלה למקרה שהקונגרס ישלים עם הווטו הנשיאותי ויביא הלכה למעשה לאישור ההסכם; מה התוכנית שלה למקרה שהרוב בקונגרס יביס את הנשיא, ואמריקה תיאלץ לפרוש מההסכם; האם מישהו בירושלים, בתל-אביב, עושה את חשבון העלות/תועלת, האם מישהו חושב על היום שאחרי".

"לא, הוא אינו מסוגל להפסיק. עיוורון אחז אותו. חירשות צלילים תמיד היתה נחלתו, אבל עכשיו מתקהים כל חושיו. מדוע בנימין נתניהו אינו עוצר בסיבוב? מדוע אין הוא מסוגל לעשות מאזן של רווח והפסד, להכיר בחולשתה הנתונה של עמדתו, ולעבור לפרק הבא?", תוהה יואב קרני במוסף "G" של "גלובס".

"אין זו שאלה של טעותו או של צדקתו; זו שאלה של תבונה פוליטית ודיפלומטית. הסתת יהודי אמריקה נגד ממשלתם היא מעשה שאין ממנו חזרה. את שד 'הנאמנות הכפולה' של היהודים בארצות מושבם אסור לעורר", כותב קרני, שבהמשך הטור מכנה את ראש הממשלה "דון בנימינחוטה" ומשווה אותו לקפטן אחאב מהרומאן הקלאסי "מובי דיק".

"בנקודה הזאת במשבר אין לישראל קבינט, אין לה ממשלה, אין לה מערכת ביטחון, אין לה כנסת, אין לה תקשורת חופשית", כותב ברנע ב"המוסף לשבת". "הכל נקבע ומתנהל על-פי רצונו של אדם אחד, בנימין נתניהו. צה"ל הכין, כנדרש, חוות דעת מסודרות על ההסכם ומשמעותו. חוות הדעת האלה מאוזנות – הן מנתחות את מגרעות ההסכם לצד יתרונותיו. איש לא עיכב את חוות הדעת האלה בדרך למעלה. שרי הקבינט יודעים עליהן. הם יודעים גם מה חושב ראש אמ"ן ומה חושב הרמטכ"ל, ואם קיים פער בין המסקנות שלהם למסקנות של ראש הממשלה".

במדורו השבועי ב"מעריב" מתייחס גם יוסי מלמן להערכותיהם של הבטחוניסטים, דרך תגובה ביקורתית לטור שפירסם השבוע אמיר אורן ב"הארץ", ובו כתב כי "יש בקהילת המודיעין של ישראל כאלה הרואים 'חיוב רב' בהסכם הגרעין עם איראן" וביקר "את ראש אמ"ן, אלוף הרצי לוי, ואת ראש חטיבת המחקר, תא"ל אלי בן-מאיר, על שהם שותקים כמו 'דגים' ואינם מביעים את עמדתם" (כפי שמסכם זאת מלמן).

אורן, כך עולה מבין השורות בטורו של מלמן, לאו דווקא טועה – אלא מתבסס על דעת מיעוט שאינה מייצגת בהכרח את קהילת המודיעין. "האמת מורכבת יותר", כותב מלמן. "ראשי קהילת המודיעין ואנשי המחקר בארגוניהם מביעים ועוד איך את עמדתם, או את הערכת הארגון שבו הם עובדים. הם עושים זאת בפורומים שונים – בין השאר בישיבות קבינט ובדיונים בוועדות משנה של ועדת החוץ והביטחון – אך לרוב הערכותיהם אינן מתפרסמות בכלי התקשורת ואינן מגיעות לידיעת הציבור.

"אין כמעט מומחה או חוקר, זוטר או בכיר, המשרת באמ"ן, במוסד, במטה הכללי או באגפים השונים של צה"ל, במועצה לביטחון לאומי או במשרד לענייני מודיעין, שסבור כי ההסכם שהושג בין המעצמות לאיראן הוא חיובי. הציונים להסכם נעים בין 'גרוע' ל'לא טוב', ל'סביר' או ל'כזה שאפשר לחיות איתו'. אך אין התפעלות מההסכם, גם אם יש בו סעיפים חיוביים. ואכן יש בו כאלה".

שר האנרגיה של ארצות-הברית, פרופ' ארנסט מוניז (נחלת הכלל)

שר האנרגיה של ארצות-הברית, פרופ' ארנסט מוניז (נחלת הכלל)

כתבת השער של "ידיעות אחרונות" היא היום ראיון שערכה אורלי אזולאי, הכתבת בוושינגטון, עם ארנסט מוניז, שר האנרגיה של ארצות-הברית, "מומחה לגרעין ואחד מאבות ההסכם עם איראן". הכותרת בשער מדגישה גרסה מעודכנת של אחד המסרים שהפיץ ממשל אובמה לנוכח הביקורת של נתניהו על ההסכם, שלפיו נציגים מטעם ישראל ("מדענים ישראלים") עמדו בקשר עם צוות המשא-ומתן וסייעו בהשבחת ההסכם השנוי במחלוקת. על מהלכיו האחרונים של נתניהו אומר מוניז כי מדובר ב"התנהגות של הכשלה עצמית".

"מוניז הוא המרואיין הכי מחוזר בבירה האמריקאית", טוענת אזולאי, וכותבת כי עמלה על השגת הראיון הבלעדי במשך חודשיים. "הוא שולט בכל פרטי ההסכם כפי שרק מדען יכול, יש לו יכולת מופלאה להסביר פרטים טכניים גם לאנשים הרחוקים ממדע, והוא זה שישב בשבועות האחרונים תחת אש צולבת של ועדת הסנאט ובית-הנבחרים שחקרו אותו על כל תג בהסכם לפני ההצבעה המכרעת בחודש הבא", היא מוסיפה.

אם שאלה אזולאי את מוניז מי הם אותם "מדענים" ו"אנשי מקצוע" ישראלים שעימם התייעצו האמריקאים במהלך גיבוש ההסכם, ואם מדובר באנשים פרטיים או נציגי ממשל, תשובתו של השר אינה מוזכרת בכתבה (ונדי שרמן, חברת צוות המשא-ומתן האמריקאי, אמרה בחודש שעבר דברים דומים וגם נקבה בשמם של ישראלים שאינם מדענים – השר יובל שטייניץ ויוסי כהן, יועצו של נתניהו לענייני ביטחון לאומי).

"כאדריכל ההסכם הזה, אתה מצליח לישון טוב בלילה?", שואלת אזולאי, ומוניז משיב: "לא הייתי מגדיר עצמי כאדריכל, זאת היתה עבודה משותפת שלנו יחד עם נציגי המעצמות. אני ישן טוב מאוד בלילה, ואם אני לא ישן זה לא בגלל ההסכם עם איראן. זה הסכם טוב. בלי ההסכם הזה יש לאיראן כמויות גדולות של אורניום, ללא מעקב שלנו, בלי אחדות בינלאומית. כל זה עומד מול ההסכם שאולי יאפשר לאיראן בעוד 15 שנים להרחיב את תוכנית הגרעין שלה, אבל תחת המעקב שלנו, אנחנו נדע מה קורה שם".

"אין לך חלומות בלהה מהסוג של 'מה יקרה אם ברגע זה הם מרמים ומתקינים פצצה מתחת לאף של העולם?", חוקרת אזולאי. "לא. אין לי חלומות בלהה", עונה מוניז. "ההסכם הזה נותן לנו אמצעי בקרה חזקים ביותר. יש לי אמון עצום במודיעין האמריקאי, הישראלי, הבריטי וכו'. בבסיס ההסכם נמצאת היכולת שלנו לוודא שהאיראנים יעשו מה שהם הסכימו לעשות. ויש לנו בקרה. הסיכון של איראן להיתפס, אם תלך בכיוון הלא נכון, הוא מאוד גבוה. [...] לא מדובר כאן על הסכם של אמון. יש מערכת וידוא, בקרה ופיקוח שמאפשרת לנו לדעת מה הם עושים באופן הכי עמוק, באופן שלא היה כמותו מעולם".

הכותרות הראשיות של "הארץ" ו"ישראל היום" מוקדשות הבוקר ל"דוקטרינת איזנקוט", מסמך אסטרטגי שפירסם אתמול הרמטכ"ל. "במסמך ראשון מסוגו שוטח הרמטכ"ל בפני הציבור את תפיסתו", מוסבר בכותרת המשנה לתקציר של ניתוח מאת אמיר אורן. אחת המסקנות המרכזיות שלדבריו עולות מהמסמך היא פיחות במעמדה של איראן במפת האיומים. "איראן מוזכרת כתומכת בחיזבאללה ובחמאס, אך לא כאיום גרעיני", מוסבר לקוראי "הארץ".

ב"ידיעות אחרונות" לא מתרגשים מהפרסום (שלא ניתן להם בבלעדיות): המסמך של איזנקוט זוכה לידיעה בינונית בתחתית עמ' 2, בלי הפניית שער (ב"מעריב" מסתפקים בהפניית שער לטור הפרשנות הקצרצר של מלמן: "שום דבר שלא ידענו קודם"). "מי שכמעט נעדרת מהמסמך היא איראן. הרפובליקה האסלאמית מופיעה כדוגמה למדינת אויב מרוחקת, אולם פרט לכך מוזכרת רק פעם אחת – כמי שעומדת מאחורי חיזבאללה וחמאס", מפרשנת אדוה כהן.

"הגרעין האיראני, שבשיח המדיני מופיע כאיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל, נעדר מהמסמך – בין אם מפני שההתמודדות עימו מסווגת מדי למסמך פומבי ובין אם מפני שההסכם שנחתם בין איראן למעצמות נחשב למרחיק את הסכנה", היא כותבת. לפי אמיר אורן, לעומת זאת, החלקים שהושמטו מהמסמך מחמת סודיות אינם עוסקים באיראן, כי אם ב"מספרי האוגדות המתוכננות למתארים שונים; הזמן הנחוץ לגיוס, לפעולה ולניוד בין זירות" וב"אפיון מצרים".

יואב לימור, החתום על טור פרשנות שמתפרסם בכפולה הפותחת של "ישראל היום", מתייחס לאפשרות שהזכירה כהן ב"ידיעות אחרונות" והופך אותה לעובדה: לדבריו, ההתייחסות לאיראן הושמטה במתכוון מהגרסה שהופצה לעיתונאים ולציבור. כמו הכתבת הצבאית של החינמון, לילך שובל, גם לימור נמנע מלהתייחס לאפשרות שלפיה איראן שלאחר הסכם הגרעין אינה מאיימת על ישראל באותה מידה שאיימה עליה בעבר.

הגרעין האיראני ("ישראל היום")

הפריזמה שדרכה עוסקים הבוקר ב"ישראל היום" בגרעין האיראני היא, כרגיל, הפריזמה התעמולתית. כמיטב המסורת של "ישראל היום", לא רק שהעיסוק בנושא שעל סדר היום נתפר כך שישרת את הקמפיין הנוכחי של בנימין נתניהו – גם העובדות המובאות בו עוותו כך שיעלו בקנה אחד עם צרכיו.

הידיעה המרכזית בעמ' 5 של החינמון, של ארז לין וסוכנויות הידיעות, נושאת את הכותרת הבאה: "בכירים יהודים לאובאמה: די למוטיבים גזעניים נגדנו". מקריאה בידיעה עצמה מתברר כי אין מדובר במנהיגים של הקהילה היהודית בארצות-הברית, וכי ב"ישראל היום" החליטו להעלות בדרגה את העיתונאים במגזין "Tablet". אל להם לאותם עיתונאים להתבשם יתר על המידה מתוארם החדש, שכן יש להניח שהוא יישלל מהם בפעם הבאה שיביעו עמדה שאינה עולה בקנה אחד עם זו של לשכת ראש הממשלה הישראלי.

הגרעין העיראקי

בהמשך טורו ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", נדרש נחום ברנע להופעה של נתניהו בפני נבחרי ציבור אמריקאים לפני 13 שנה, בתקופה שבה לא כיהן בתפקיד רשמי כלשהו. "חברי הקונגרס התלבטו באותם ימים בשאלה אם לתמוך בפלישה אמריקאית לעיראק של סדאם חוסיין או להתנגד לה. בלב הוויכוח עמדה שאלת הגרעין: האם איראן של סדאם מפתחת נשק להשמדה המונית", כותב ברנע.

"נתניהו ביקש לצרף את כל כובד משקלו, ומשקלה של מדינתו, לקמפיין של הרפובליקנים, תומכי הפלישה. הוא דיבר בישיבה כשמאחוריו מלחש האזרח המודאג רון דרמר, היום שגריר ישראל בוושינגטון. [...] להלן מבחר ציטוטים. 'אין שאלה כלשהי, אין כל ספק, שסדאם מעוניין, עובד ומקדם פיתוח של נשק גרעיני', קבע נתניהו. 'אין כל ספק שכאשר יהיה לו נשק גרעיני, הוא ישתמש בו. כאשר יהיה לו נשק גרעיני – לרשת הטרור העולמית יהיה נשק גרעיני'", הוא כותב, ומוסיף ציטוטים נוספים, כולל אלו שבהם הסביר נתניהו כיצד פלישה אמריקאית לעיראק תסייע בהחלשת איראן.

"ועכשיו לעובדות, כפי שהן ידועות היום: לסדאם לא היה נשק גרעיני, גם לא נשק בדרך. לא היה לו חלק בפיגועי 11 בספטמבר – הטרור שלו היה בעיקר פנימי; הפלישה, שיצאה לדרך במארס 2003, נמשכה תשע שנים והותירה מאחוריה 100 אלף חללים עיראקים ו-4,800 חללים בכוחות הקואליציה, רובם אמריקאים; היא פוררה את עיראק והכפיפה חלקים ממנה לאיראנים, חיזקה את משטר האייתוללות במקום להפיל אותו, הקלה על איראן לקדם את פרויקט הגרעין שלה והזרימה לאזור רבבות טרוריסטים שלוחמים בשירות ארגונים מטורפים כמו דאע"ש ואל-קאעידה".

שחיתות בטחונית

"לרגל כניסתה לתוקף של אמנה בינלאומית נגד מתן שוחד לעובדי ציבור זרים פירסם לאחרונה [ארגון] OECD דו"ח מיוחד על ישראל. המסקנה העולה ממנו היא שאין לה רצון אמיתי לנהל חקירות בתחום הרגיש של ייצוא נשק ושל ציוד בטחוני" (כותרת המשנה לטורו של יוסי מלמן, "מעריב". בדו"ח המלא, שפורסם בחודש יוני, ניתן לעיין כאן).

מורשת דנקנר

טורו השבועי של גיא רולניק ב"דה-מרקר", התופס היום שתי כפולות עמודים, מוקדש להחלטתו של השופט עופר גרוסקופף בעניין התביעה הנגזרת שהוגשה בעקבות מכירת "מעריב" לחברת האחזקות שבה שלט עד לא מזמן נוחי דנקנר.

נוחי דנקנר בבית המשפט בתל-אביב, 6.7.13. מאחור: יועצו ועורך "מעריב" לשעבר, ניר חפץ (צילום: פלאש 90)

נוחי דנקנר בבית-המשפט בתל-אביב, לפני כשנתיים. מאחור: יועצו ועורך "מעריב" לשעבר, ניר חפץ (צילום: פלאש 90)

"השבוע נרשמה נקודת ציון משמעותית, יש לקוות שלא אחרונה, בהתעוררות העולם המשפטי האדיש, המאובן והשמרני בדרך כלל, מול התהליכים ההרסניים שמתרחשים במדינה, שבהם אנשי עסקים חסרי מעצורים מקבלים לידיהם שליטה בעשרות ומאות מיליארדי שקלים מכספי ציבור והם מאלפים את הפוליטיקה, הרגולציה והעיתונות, לעתים בתיאום ובעצה אחת עם חבריהם למועדון", כותב רולניק, ומצטט באריכות מתוך ההחלטה.

"זה המקום להסביר למי שלא מכיר את ההקשר הרחב של הדברים מה מרמז גרוסקופף, מדוע באמת החליט דנקנר לרכוש את השליטה ב'מעריב' ומדוע לא נמצא שום דירקטור שצעק שהמלך הוא עירום ‒ כלומר שהמלך של המגזר העסקי מוביל תהלוכה שמאיימת לדרוס את הדמוקרטיה", הוא כותב בהמשך, ומסכם עבור קוראיו את סיפור המעשה.

"דנקנר שלט במועד הרכישה של 'מעריב' (2011) בפירמידת החברות הקרויה אי.די.בי, שבין נכסיה אפשר למנות את מפלצת הביטוח כלל-ביטוח, חברת הסלולר סלקום, חברת הקמעונות שופרסל, מונופול המלט נשר ועוד עשרות חברות ענק במשק. בשיא שלטה הפירמידה של דנקנר ביותר מ-180 מיליארד שקל של כסף ציבורי. כסף שלכם. החלק של דנקנר בפירמידה היה אפסי, רובו ממונף, והוא נהפך במהירות אדירה לשלילי לאחר המחאה החברתית (נוחי דנקנר חייב כיום יותר מ-500 מיליון שקל לבנקים, סכום שלא יוכל לפרוע לעולם, אך הוא ממשיך לחיות ברמת חיים של האלפיון העליון).

"לנוחי היה עוד נכס: בן דוד בשם דני, שכיהן כיו"ר בנק הפועלים. מצבו הכספי האישי היה כנראה גרוע במיוחד באותן שנים. שני בני הדודים שמרו על חזות עצמאית, כאילו הם רק במקרה בני דודים, אבל כאשר נוחי נעצר ויומנו הפרטי נלקח ממנו בחקירה פלילית על הרצת מניות, נמצא בו רישום מדהים שלפיו הוא העמיד לבן דודו דני, יו"ר הבנק, הלוואה פרטית של 59 מיליון שקל (עד היום לא סיפק בנק ישראל, שאמור לפקח על הבנקים, שום הסבר לגילוי ההלוואה הזאת).

"[...] ההלוואה הפרטית שנתן נוחי לדני היתה החלק הקטן והסמוי במערכת היחסים של השניים: נוחי שלט בפירמידת החברות הענקית בין השאר הודות להלוואות בהיקף של 10 מיליארד שקל שקיבל מבנק הפועלים, וכללה גם הלוואה של 150 מיליון שקל שקיבלה מבנק הפועלים חברה פרטית של דנקנר בשם טומהוק.

"[...] 'מעריב' היה תחביב משותף של בני הדודים: הבנק בראשות דני העמיד ל'מעריב' הלוואות גדולות, שהחזיקו אותו בחיים (דו"ח חקירה פנימי של בנק ישראל קבע שניתנו ללא היגיון כלכלי); והקונצרן בראשות נוחי חילץ את העיתון מפשיטת רגל והזרים לו מאות מיליוני שקלים ברכישת מניות ומימון הפסדים".

"דה-מרקר", מתוך טורו של גיא רולניק, 14.8.15

"דה-מרקר", מתוך טורו של גיא רולניק, 14.8.15

"כפי שגרוסקופף חשד", כותב רולניק בהמשך הטור, "רכישת 'מעריב' במארס 2011 באמצעות הכסף הציבורי לא נועדה להגדיל את רווחי דיסקונט-השקעות או להביא לסלקום את הגותם של הפובליציסטים של 'מעריב', שאת התוכן שלהם היו מנויי חברת הסלולר יכולים לקבל בחינם. היא נועדה להגדיל עוד יותר את היכולת של הדנקנרים להרתיע ולהפחיד את כל מי שחשב לקרוא תיגר על התנהלותם המושחתת והריכוזית, על מבנה המשק הריכוזי או על החברות המונופוליסטיות שלהם.

"האם 'מעריב' היה התחביב המשותף היחיד של בני הדודים נוחי ודני? לא בטוח, אבל רוב הרגולטורים, הפוליטיקאים והעיתונאים נמנעו מלשאול את השאלות האלה באותו מועד. [...] שני בני הדודים שלטו יחד בכמעט חצי טריליון שקלים של כספי ציבור באותן שנים. חצי טריליון הם 500 מיליארד שקל. אם אדם מסוגל לשרוף כל דקה שטר כסף של 100 שקל ‒ אזי לשרוף חצי טריליון שקל ייקח לו 9,300 שנה.

"זה הרבה כסף. אילו מוסדות בדמוקרטיה יכולים לעמוד מול חצי טריליון שקל שנשלטים בידי איש אחד ובן-דודו? שרים בממשלה? ח"כים? מפלגות? עיתונים? משרדי עורכי-הדין הגדולים? רואי-החשבון הגדולים? מעריכי שווי? כלכלנים? אנשי אקדמיה? זאת כנראה אחת השאלות הכי חשובות שהאליטה האינטלקטואלית, הרגולציה, האקדמיה והעיתונות בישראל היו יכולות לשאול את עצמן בשנים האחרונות. אבל הן מבכרות שלא לעשות זאת".

שער "ישראל היום" (פרט), היום

שער "ישראל היום" (פרט), היום

מלבד אזכור קצר במדורו של מרדכי גילת ב"ישראל היום", באף עיתון שאינו "דה-מרקר" לא מתפרסמת היום פרשנות להחלטה הדרמטית של השופט גרוסקופף מלפני כמה ימים, ואין זכר לניתוח כלשהו של התנהלותם של דנקנר והכפופים לו, לא כל שכן של הזירה העסקית והרגולטורית שאיפשרה התנהלות מסוג זה. מי שיתאמץ לחפש מידע על "מעריב" ייאלץ להסתפק בסיקור רגשני על הריסתו של גשר קטן ומפויח במרכז תל-אביב.

פוליטיקה

"שר החינוך לשעבר ח"כ שי פירון נסע לסדנת ויפאסנה ושתיקה בהודו כדי להחליט על המשך דרכו" (כותרת בעמוד השער, "ידיעות אחרונות").

איזון

סגן עורך "גלובס", אלי ציפורי, מקדיש את החלק המסכם של חלקו השני של טורו השבועי לנתונים חלקיים שנחשפו השבוע בעיתון בנוגע לתמהיל המרואיינים בקול-ישראל (הנתונים שפורסמו ב"גלובס" בנוגע למרואייני ערוץ 1 התבררו זמן לא רב לאחר פרסום הידיעה כבלתי מייצגים).

"התוצאות הן חמורות: הרצוג, יחימוביץ' וגלאון נמצאים בראש הרשימה בהפרש גדול. יחימוביץ' וגלאון הן שתיים מהמתנגדות הבולטות ביותר למתווה הגז (במיוחד יחימוביץ') והשאלות העקרוניות חייבת להיות על השולחן, אף שהן לא נעימות לרשת ב'", כותב ציפורי בנוגע לתחנת הרדיו הציבורית.

"ראשית, ההעדפה לתת חופש ביטוי בצורה מוגזמת לאחד היא חניקה עקיפה של חופש הביטוי של האחר, וזה דבר שהוא אנטי-דמוקרטי בעליל, במיוחד כשמדובר במשאב ציבורי ולא פרטי, ובמיוחד כשהמלה דמוקרטיה תקועה בגרונם של כל אלה האחראים על אותו משאב ציבורי ומחזיקים בשאלטר (מיקרופונים).

"לכן, העובדה שנעשה שימוש במשאב ציבורי בצורה כה לא מאוזנת וכה חריגה מעלה את החשש שאלו ששולטים על המשאב הציבורי, גם אם חלקם, מנצלים את כוחם לרעה בדיוק כמו כל מונופול ציבורי אחר: הם מפקיעים את המשאב הציבורי, הופכים חלק מתוכניות הרדיו לתוכניות אירוח של מועדון החברים שלהם, בין אם הם פוליטיקאים ובין אם הם עיתונאים, שחושבים בדיוק כמוהם ‒ ומעניקים להם שעות על גבי שעות של שידורים בלי לעמת אותם עם שאלות מטרידות".

אלי ציפורי בטקס פרסי ביקורת התקשורת, 16.2.14 (צילום: האגודה לזכות הציבור לדעת)

אלי ציפורי בטקס פרסי ביקורת התקשורת, 16.2.14 (צילום: האגודה לזכות הציבור לדעת)

הגישה של ציפורי היא חרב פיפיות. תדר רדיו הוא אמנם משאב ציבורי, אך הוא אינו דומה למכרה אשלג או קידוח גז. מי שמחלק את זמן האוויר בשידורים החדשותיים של רשת ב', כמו מי שמחלק את פריסת העמודים ב"גלובס", הוא צוות של עורכים שלא רק רשאים אלא גם מחויבים להפעיל שיקול דעת אישי בבואם להכריע מיהו מרואיין ראוי וכמה זמן יש להקציב לו להשמעת דבריו. אם הם סבורים שדעתו של מישהו שגויה או בלתי רלבנטית, הם רשאים לא להבליט אותה ובמקרים מסוימים גם להתעלם ממנה.

במקרה של רשת ב', העורכים הללו אינם צופים על העולם דרך אותם משקפיים המורכבים על חוטמו של ציפורי, וניכר שהדבר מציק לו. על כן, מובן מדוע הוא מקדיש זמן לעיסוק בסוגיה. ואולם, אם ירחיב לרגע סגן עורך "גלובס" את הפריזמה הצרה שלו ויחיל גם על עצמו את העקרונות שהוא מבקש להחיל על רשת ב', ייווכח שמשמעות הדבר היא שגם הוא, בעל הדעות הנחרצות בנושאים מסוימים – ייאלץ לתת ביטוי נרחב בטוריו גם לדעותיהם של מי שחושבים הפוך ממנו.

קו דק מפריד בין הדרישה לחייב עורכים להציג מגוון "מאוזן" (הגלגול העכשווי של הדרישה הוותיקה ל"אובייקטיביות") של דעות ועמדות לבין הניסיון לכפות עליהם לאפסן את שיקול הדעת המקצועי שלהם. כשלוקחים מהעיתונות את מרחב שיקול הדעת הזה, היא הופכת ללא יותר מלוח מודעות: זה טוען ככה, ההוא טוען אחרת. מי צודק? ישפוט הקורא בכוחות עצמו.

ככל שנושאי הסיקור יותר מורכבים ורבי פרטים ‒ והמקרה של פולמוס הגז הוא דוגמה מובהקת ‒ מתחזק הצורך במתווכים בעלי אג'נדה, שלא רק יציגו את העובדות (ככל שאפשר להסכים עליהן) אלא גם יסבירו מה משמעותן, ויצביעו על מה שכל אחד מהצדדים מנסה להסתיר ולטשטש.

ציפורי, שטורו השבועי מבוסס בדרך כלל על הצגה של נתונים מפורטים ופירושם, יודע זאת. כשהוא מבקש מאחרים לנהוג אחרת ולהפריד בכוח את המידע מהפרשנות, הוא מבקש מהם לאמץ מגבלות שלעולם לא יחיל על עצמו. דברי הביקורת שלו מעידים, במקרה הטוב, על צביעוּת.

ללא פרטים

"בלי להיכנס לפרטי המתווה המקורי שנטחנו בתקשורת" (יהודה שרוני מנמק מדוע מתווה הגז הוא "הסדר שטוב לכולנו", "מעריב").

לקח

"למדתי את הלקח הכי חשוב שלי בעיתונות עוד כשהייתי עיתונאי מתחיל שמקבל 40 דולר לכתבה", אומר יוצר הטלוויזיה (והעיתונאי לשעבר) דייוויד סיימון בכתבה מאת יוני כהן-אידוב, המתפרסמת ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לרגל השקת המיני-סדרה החדשה שלו, "דרוש גיבור" ("Show Me a Hero"), שתשודר החל ממחרתיים.

"חשפתי שמאמן כדורסל בכיר בקולג' בבולטימור איים על קורבן תקיפה מינית שלא תתלונן נגד שחקנים שלו. תפסתי אותו על חם, ובעקבות הפרסום נפתחה חקירה עצומה, שנמשכה שנה שלמה, שמצאה שהוא אשם ללא כל צל של ספק. מה קרה בסוף? המכללה נתנה לו הארכת חוזה של חמש שנים ויותר כסף מכוכב NBA. לא האמנתי למראה עיני, אבל אז התבגרתי. כל הרעיון הזה של 'אני אכתוב משהו והעולם יהיה מקום טוב יותר' – כבר לא עושה לי את זה. אני אכתוב הכי טוב שאני יכול ואצמד לאמת כמיטב יכולתי, ומה שהעולם יעשה עם זה – זו לא העבודה שלי".

"ומה דעתך על העיתונות כיום? עדיין עבודת קודש?", נשאל סיימון.

"תראה, זו בעיה", הוא משיב. "התקשורת הלאומית מאפילה על התקשורת המקומית, והופכת אותה ללא רלבנטית. אנחנו עדיין מסקרים את הבית-הלבן ומגיעים למקומות שבהם מתרחש אירוע קיצוני כלשהו, אבל פעם היו עיתונים ששילמו לכתבים משכורת ראויה, שאפשר לחיות ממנה ולהקים משפחה, כדי ללכת כל יום לאותו מקום ולדבר עם אנשים, לברר מה קורה.

"היו כתבים שעבדו בלהשיג מקורות במשטרה, והחזיקו שנים באותה משרה כדי לבסס את הקשרים וללמוד את החומר לעומק. אין לך מושג כמה שיט הייתי צריך ללמוד ולכתוב על משטרת בולטימור עד שקיבלתי את הקידום הראשון שלי. היום כבר לא מתעסקים בזה כל-כך, בטח לא באותה רצינות.

"אנשים מתייחסים לבלוגים כאל 'העיתונות החדשה', אבל אם מישהו חושב שאלף בלוגרים שיכתבו אלף פוסטים שונים על המשטרה יצליחו לחולל שינוי כלשהו מבלי שיש להם מקור אמיתי, מבלי לחקור את הסיפור לאורך זמן – הוא חי באשליות. אני לא מאמין ב'שעת החובבים' הזאת. אני מאמין בעיתונות כמקצוע אמיתי ומכובד, שעושים ברצינות ומתוך תשוקה".

ביות

"איך הפכו הזאבים לכלבים נאמנים? מה גרם לחתול לוותר על טריפת ציפורים ולעבור לצוד עכברים? ולמה פרי בר אימתניים הסכימו להפוך לפרות החייכניות ומניבות החלב שלנו?", תוהה כותרת המשנה של כתבת השער של המוסף "דיוקן" מבית "מקור ראשון" ‒ ראיון שערך יואב שורק עם ד"ר ירון דקל, ש"מלקט די.אן.איי של ג'ירפות מהספארי ושל שועלים דרוסים בגולן כדי שנוכל להבין את הגנטיקה של הביות, באיחור של אלפי שנים".

"המסקנה: הסיפור דומה יותר לתיאוריות של אריסטו ולעלילות של קיפלינג מאשר למה שנכתב באנציקלופדיה", מוסיפה כותרת המשנה. ד"ר דקל עצמו מרחיב: "כמו שהעצמות שזרק הצייד משכו את הכלב, השדות של החקלאי משכו את היעלים וכבשי הבר. חלקם הפכו לעזים ולכבשים שלנו, ובהמשך הגיעו שוורי הבר וחזירי הבר שהפכו לפרות ולחזירים. זה לא מקרה שהביות של כל המינים הללו התרחש דווקא אחרי המהפכה החקלאית: לפני כן לא היתה להם סיבה להתקרב לבני-האדם".

גלגולו של גינוי

"העירו אותי ב-06:30 בבוקר מגל"צ. המפיקות מגל"צ הן תמיד חוצפניות. אמרו לי, היה פיגוע וילד פלסטיני נשרף. בדרך כלל אני ישר סוגר את הטלפון כי שש וחצי בבוקר, ואני לא קם בשעות האלה ‒ גם לתוכניות בוקר אני לא הולך בגלל זה ‒ אבל תינוק שנשרף זה קטסטרופה", אומר ח"כ ינון מגל לחן שליטא, שמראיינת אותו למוסף "G" של "גלובס".

"אמרתי ‒ או.קיי, אני אעלה לשידור. המראיין אמר שזה קרה בכפר דומא. מישהו יודע איפה זה דומא? גם אלה שמכירים את השטח לא יודעים. אני, שהייתי כתב שטחים, הכרתי את השטח. אמרתי שם משהו שאחר-כך גם צייצתי בטוויטר: 'הכפר דומא נמצא סמוך למקום הרצח של מלאכי רוזנפלד הי"ד, אתמול הסתיימו השלושים. אני מניח שהרצח הנתעב בא כנקמה. לא זו דרכנו'. אמרתי את זה ועשו בי לינץ'. הפכו אותי לרוצח".

"אולי בגלל שכשאתה מוסיף 'השם ייקום דמו' אתה גם מעודד נקמות כאלה", אומרת לו שליטא.

"אבל אני גם אומר 'הרצח הנתעב'", משיב מגל.

"אתה אומר דבר והיפוכו", אומרת שליטא. "מצד אחד מגנה ומצד שני משתמש בביטוי שיכול להיתפס גם כמעודד נקמה. ברור שכאן אמרת את הדברים בדיעבד. אבל תכלס, זה גלגול עיניים שדי אופייני למחנה שלך".

"גם על שירה, איך קוראים לה... בנקי, צייצתי 'השם ייקום דמה'", משיב מגל, וכתבת "גלובס" מוסיפה: "כאן מתערב איתמר פליישמן, דוברו של מגל: 'כשאומרים השם ייקום דמו זה אומר שהשם ייקום את דמו, לא אנחנו'".

"אין מספיק מטורפים שרואים את עצמם כשליחי השם לצורך עניין זה?", מקשה שליטא.

"אז מה, ינון אחראי על כל הפסיכופתים?", משיב פליישמן.

ח"כ ינון מגל בעצרת המחאה נגד הדקירה במצעד הגאווה. תל-אביב, 1.8.15 (צילום: תומר נויברג)

ח"כ ינון מגל בעצרת המחאה נגד הדקירה במצעד הגאווה. תל-אביב, 1.8.15 (צילום: תומר נויברג)

הסתה

אבי סגל, בעל טור במוסף "אתנחתא" של החינמון החרד"לי "בשבע", מקדיש את חלק הארי של מדורו השבועי להסתה, ובעיקר לריטואל ההזדעזעות ממנה, הנפוץ באחרונה. לדבריו, מדובר בצביעות המאפיינת את מחנה השמאל ומחנה הימין גם יחד. "האמת היא שיש הסתה שמולידה רצח: הסתה של הממסד, קריאה כוללת של מנהיגים לנתיניהם למלא את הרחובות בדם ואש, תעמולה אנטישמית גבלסית. בקיצור ‒ המיינסטרים הפלשתיני", הוא כותב.

"אין שום דבר שדומה לזה בחברה הישראלית. קריאות שנאה אקראיות ומקומיות לא מובילות לאלימות. שלטים, סטטוסים, סרטונים, התבטאויות בהמיות ואפילו גזענות לשמה לא מזכירים שום ימים אפלים. אם ביטויי שנאה היו מובילים לרצח, היו כאן הרבה יותר פיגועים ופשעי שנאה יהודיים, והקורבנות העיקריים היו כנראה החרדים".

"הגיע הזמן לומר בקול צלול: שיח ההסתה אינו אלא שיח הסטה", כותב סגל בהמשך הטור. "במקום להיאבק יחד באלימות ובבריונות של חלקים בתוכנו, אנחנו מבזבזים את האנרגיות על התנגחות הדדית ודה-לגיטימציה של גושים פוליטיים שלמים, שלא לומר רוב העם.

"הגיע הזמן לדרוש להעיף מספר החוקים את רוב סעיפי ההסתה. מבחינתי אפשר להשאיר איסור על קריאות מפורשות לרצח ולאלימות, ואני עוד לארג'. ביטויי שנאה, קללות, השוואת אנשים לסרטן ואפילו גילויי שמחה פרובוקטיביים על מעשי אלימות חייבים להיות מוקעים ברמה האזרחית, אבל בלי התייחסות בחוק הפלילי. מי שחופש הביטוי יקר לו, צריך לדעת להתמודד גם עם המבחילות שבאמירות".

עמנואל שילה, עורך "בשבע"

עמנואל שילה, עורך "בשבע"

בעמוד השער של אותו עיתון מתפרסמת הפניה למאמר מאת דורון ניר-צבי, המשתמש בבימה שניתנה לו כדי לקבוע כי "ערביי יהודה ושומרון הם הנאצים של דורנו" וכי "ביום שנהיה מעט חלשים, הם ילבישו את כולנו בחלוקים כתומים ויעשו בכולנו מעשה דאע"ש". הטענה כי יהודים הם שהציתו את בית משפחת דוואבשה בכפר דומא, הוא כותב עוד, עדיין נתונה ב"סימן שאלה גדול", אבל גם אם יתברר שיהודים אכן ביצעוה, "אין שום מקום להתנצלות של יהודי כלשהו".

עוד טוען ניר-צבי כי בקרב הפלסטינים אין שום מקבילה למחנה השמאל הישראלי, וכי "לא נמצא ערבי אחד שיבוא לנחם משפחה שכולה של יהודים". כל הפלסטינים תושבי הגדה המערבית, הוא קובע, הם "אויבי היהודים", ומי שצייד אותם בנשק הוא "השמאל הישראלי", אותו שמאל ש"ירה למוות בלוחמי אצ"ל שקפצו מהאלטלנה" ושידיו מגואלות גם בדמם של "מאות יהודים שנרצחו בידי כנופיות הטרור".

לדורון ניר-צבי יש זכות לחבר ולהפיץ מכתם שטנה רדוד ורצוף פרכות מהסוג שהוא מפרסם בסוף-השבוע הזה בעיתון המגזרי. כפי שכתב אבי סגל, חופש הביטוי צריך להיות איתן מספיק כדי לסבול גם אמירות מהסוג הזה. ואולם, לצד זכותו של הכותב להביע דעות מהסוג הזה, ישנה גם זכותם של עורכי ובעלי העיתון להימנע מפרסומן. במקרה הזה הם בחרו לוותר על הזכות הזאת, והמחישו כי מבחינת תפיסת עולמם ‒ יש דברים בגו.

מדינה ללא ערבים

"דיסקין הוא חלק מקבוצה שלא מבינה איך 'גנבו לה את המדינה'. [...] הקבוצה שלו מונה היום כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה. יתר 80 האחוזים מגדירים את עצמם בין מסורתיים לחרדים, והציונות הדתית נמצאת בתווך" (ציפי חוטובלי, סגנית שר החוץ, "מקור ראשון". המראיין, אריאל שנבל, אינו מעלה את התהייה המתבקשת: לאן נעלמה כחמישית מאוכלוסיית המדינה שאינה נמנית עם המגזר של דיסקין, ואינה "מסורתית", "חרדית" או "ציונית דתית").

סמנטיקה (1)

עורך השערים של "ישראל היום" עושה היום פעמיים מאמץ מיוחד להבדיל בין "מיליוני הפליטים והמהגרים המתדפקים על דלתות המערב" (כלומר, אירופה) ובין הפליטים והמהגרים המתדפקים על דלתות ישראל, שהם "מסתננים".

סמנטיקה (2)

דרור פויר מקדיש את טורו השבועי למתיחה של קו ישיר בין מעצרים מינהליים להזנה בכפייה. "אני מת, פשוט מת, על השם שנתנה המדינה לחוק הזנה בכפייה: 'החוק למניעת נזקי שביתת רעב'. גדול, לא? מכבסת המלים בשיא תפארתה ‒ היא תוריד כל כתם ותלבין גם עינוי. זו בכלל לא הזנה והיא בטח לא בכפייה, כל מה שאנחנו עושים זה רק לנסות למנוע נזקים שהאנשים האלה מנסים, בחוסר המודעות שלהם, לגרום לעצמם", כותב פויר.

"וגם זה קשור קשר בל יינתק למעצרים המינהליים. ראו את הקסם: חוק 'סמכויות שעת חירום' מאפשר את תקנת המעצרים המינהליים, אבל רק בשעת חירום. אלא שמצב החירום בישראל מעולם לא בוטל, ולכן תמיד אפשר לקחת את מי שרוצים למעצר מינהלי. נפלא. עכשיו צריך רק לשנות את השם 'תקנת מעצר מינהלי', שם עם צליל מעט קר ואכזרי, למשהו כמו 'תקנה להגנה מפגעי קרינת השמש בגבעות יהודה ושומרון', והכל יהיה הרבה יותר פשוט ונעים".

סמנטיקה (3)

"המתנחלים הם לא לאומניים אלא 'להומניים' ‒ לאומיים, אוהבי הלאום והדגל, והומניים" (אמילי עמרוסי מתנסה בחידושי לשון, "ישראל היום").

עושים לביתם

אחרי שהפסידה את חוזי הקיץ השמנים עם משרד החינוך וקוקה-קולה, ובתום הקמפיין התקופתי האחרון (עד כה) עם בנק הפועלים, נראה שבמחלקת הפרסום הסמוי של "ידיעות אחרונות" החליטו לא לברור לקוחות.

היום מתפרסמת בקונטרס החדשות של העיתון ידיעה שיווקית לתחרות ספורט לבני הגיל השלישי שתיערך בחודש הבא בתל-אביב. "אתם שוחים יותר מהר מכולם? עוקפים את כולם בריצה? מרימים משקולות כמו נוצה?", מכריז טיזר כבד פה ודמוי מודעה המשולב בדיווח השיווקי, "רוצים להירשם?". אחד ממנהלי הגוף המארגן את האירוע, מגדלי-הים-התיכון, חוזר על מסרי המודעה בציטוט החותם את הידיעה, שעליה חתום הכתב והעורך דני ספקטור.

במוסף השבועי של "מעריב" מדגימה גם הכתבת הפוליטית דנה סומברג כיצד פרסום סמוי לא רק מפקיע את שיקול הדעת של המערכת ומכפיף אותו לצורכיהם השיווקיים של גופים חיצוניים, אלא גם מוביל לפרסומו של תוכן דלוח על-פי כל קנה מידה, שאינו משרת את הקוראים בשום אופן. המדור הפרסומי השבועי של סומברג, שמתפרסם תחת הכותרת "הוותיקים החדשים", מוקדש היום לחשיפה של תופעה חדשה: פנסיונרים, מתברר, נוהגים לטייל בעולם.

ענייני תקשורת

תיקון. "בראיון עימי מיום 24.12.14 שפורסם במגזין 'ליברל' הובאו דברים בקשר ל'מסמך הרפז'", כותב בן כספית בתחתית טורו השבועי ב"מעריב", תחת הכותרת "תיקון והבהרה בעניין יוני קורן". "בהקשר זה ברצוני להבהיר במפורש כי לא נאמר על-ידי בכל זמן שהוא שמסמך זה נכתב או נערך על-ידי יוני קורן, וכי אין בידי כל ראיה שהמסמך היה במחשבו או הוצא ממנו. ככל שניתן היה להבין זאת מדברי, הרי שלא לכך היתה הכוונה ואם מר קורן נפגע מהאמור, אני מצר על כך".

ההתנצלות של כספית היא ככל הנראה תוצר של פשרה שהתקבלה בעקבות תביעה שהגיש נגדו קורן, שיכול לרשום לזכותו כעת שתי התנצלויות פומביות פרי עטו של הכתב והפרשן הבכיר של "מעריב".

ללא תיקון. ביום שלישי השבוע התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כותרת שער בולטת על חנוכתו של "סורק MRI ראשון לתושבי הצפון", אף שכפי שהעיר אביב הורביץ בטור "מי נגד מי", באזור הצפון קיימים זה מכבר כמה וכמה מכשירים מסוג זה. בעיתון, שאינו נוהג להרבות בתיקונים של מידע שגוי המתפרסם בו, לא טרחו מאז לעדכן את הקוראים כי מדובר בכותרת כוזבת.

אחד משני הכתבים שהיו חתומים על הידיעה, רותם אליזרע, עשה מעשה ונטל אחריות על השגיאה בחשבון הטוויטר שלו, קבל עם ו-89 עוקבים. מאות אלפי קוראי "ידיעות אחרונות" יסתדרו גם הפעם בלי הסבר.

ללא מחאה. אם לשפוט לפי מדור המכתבים למערכת של "7 ימים", קוראי המוסף לא חשו מורת רוח כלשהי מההחלטה המערכתית להקדיש את כתבת השער של השבוע שעבר לראיון רהביליטציה עם מטרידן מורשע שאולץ לפרוש מהצבא בגין מעשיו, שבוע לאחר כתבת שער שהוקדשה לסרסורית ומנהלת של בתי-זונות העומדת למשפט (שהניבה מכתב אחד בלבד שנמצא ראוי להתפרסם במדור המכתבים).

בעוד כשבועיים, לקראת גליונות החגים, ימלאו שש שנים לפתיחת שלב העדויות במשפט קצב. אפשר רק לשער כיצד נראה שער החלומות שעורך המוסף, גדי בלום, היה מעוניין להגיש לקוראיו לרגל ראש השנה: "משה קצב מדבר לראשונה מהכלא: 'גם אני קורבן'".