הרוע האנושי

סמדר רייספלד מראיינת לכתבת השער של מוסף "הארץ" את חוקר המוח יצחק פריד, המתעניין בשאלה מה גורם לאנשים "לעבור טרנספורמציה ממצב נורמלי למצב של רוע חולני" ("אני מתייחס למה שקרה בשואה, כמובן, אבל לא רק לזה. התופעה הזאת חוזרת שוב ושוב בהיסטוריה. למשל בתחילת המאה שעברה, כשהטורקים טבחו בארמנים, בשנות ה-70, כשהחיילים של פול פוט רצחו את הקמבודים, ובשנות ה-90, בנסיונות הטיהור האתני בבוסניה וברואנדה, שם קצב ההרג היה גדול אפילו יותר מאשר בשואה"), ומציע כהסבר מודל ביולוגי בשם "סינדרום E".

לפי פריד, "המודל המסורתי, המיתולוגי אפילו, גורס שיש בתוכנו חיה רדומה. בדרך כלל היא מרוסנת על-ידי החלקים התרבותיים-האנושיים שלנו, אבל במצבים מסוימים היא משתחררת ופורצת החוצה. זה עולה בקנה אחד עם המודל הפרוידיאני של האיד היצרי, המבקש להשתחרר מהבקרה של הסופר-אגו, שמבטא את מערכת הערכים, החוקים החברתיים והנורמות המוסריות שהאדם הפנים. זה מתאים גם למודל הביולוגי, שלפיו המוח בנוי שכבות-שכבות. יש מה שנקרא 'המוח הזוחלי', זהו המוח הפרימיטיבי שירשנו מהזוחלים ושאחראי על התפקודים הבסיסיים שקשורים להישרדות: רעב, תוקפנות וכדומה; לצדו קיים המוח הרגשי, האמיגדלה, שאחראי על רגשות כמו פחד, כעס וגועל; מעליהם נמצאים החלקים המודרניים יותר של המוח, שהתפתחו מאוחר יותר באבולוציה.

"גולת הכותרת שלהם היא קליפת המוח, שהתפתחה רק אצל פרימטים, הקופים למיניהם, ובמיוחד אצל האדם. במונחים הביולוגיים האלה מקובל לחשוב שאצל אנשים שהפכו לרוצחים בדם קר המוח הפרימיטיבי השתלט על המוח המודרני. אני טוען שההפך הוא הנכון: שסינדרום E מתרחש דווקא כאשר המוח המודרני – קליפת המוח – משתלט ולא מציית יותר להוראות ולבקרה של המוח הפרימיטיבי. [...] הביטוי 'מתנהגים כמו חיות' שגוי ביסודו: הרי העניין הזה של הרג המוני קר בכלל לא קיים אצל חיות. אולי קצת אצל פרימטים מפותחים, קופי אדם, אבל אפילו שם זה לא מה שרואים אצל בני-אדם. זאת בפירוש לא תופעה חייתית.

"[...] אצל האדם התפתחו האונות הקדמיות בקליפת המוח, וכאשר הן נכנסות לעוררות יתר, ל'טורים גבוהים', הן מתעלמות מהמשוב הזה של המרכזים הנמוכים הבסיסיים, ועל-ידי כך מדוכאות תחושות הרתיעה האינסטינקטיביות שלנו. לכן בהתחלה האדם נרתע ומקיא, אבל בהמשך, כאשר לא מגיע משוב, הוא ממשיך לפעול בלי הפרעה. עוררות-היתר גם מדכאת את פעילותו של מה שמכונה 'המוח הרגשי', האמיגדלה, וכך נוצרת השטחה של הרגש".

"מה מביא את קליפת המוח לעוררות-יתר? אידיאולוגיה, נורמות חברתיות?", שואלת המראיינת. פריד משיב: "גם וגם".

משחק הגינויים

"שני חיילים נפצעו קשה בפיגוע דריסה ליד שילה, המחבל נלכד", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "המפקד נדרס וירה במחבל", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "שני חיילים נפצעו קשה בפיגוע דריסה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "המ"מ שנדרס: הבנתי שזה פיגוע – ויריתי", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". הכותרת הראשית של "מעריב" מדווחת על "כוננות שיא ביהודה ושומרון".

תופעת הטרור היהודי שעלה לכותרות השבוע נדחקת מהכותרות הראשיות היום בשל הפיגוע הפלסטיני, אבל שולטת בעמודים הפנימיים – שבמוספים השבועיים היו מוכנים לפני יום, יומיים ואפילו יותר. כרגיל בכיסוי שגרת הטרור, הסיבה מקרית: סכין (של אדם דתי) שנשלפה במצעד הגאווה לא החטיאה והביאה לקורבנות בנפש, בקבוק תבערה (של פעילי ימין) הביא לא רק לפגיעה ברכוש, אלא למוות של תינוק. מבחינת ההיגיון העיתונאי, להצטברות של סכינים שהחטיאו במקצת את הלב או בקבוקי תבערה שהושלכו על בתים שיושביהם הצליחו להיחלץ מהם אין כל קיום.

כך או כך, הסכין פגעה והבקבוק לא פיספס, והמוספים מפרפרים בין טווח האפשרויות הפובליציסטיות שהציבוריות והנורמות הישראליות מאפשרות, בין תחושות הדחייה והזוועה, השייכות הקהילתית, יצר ההתנצחות והחובה שלא לצאת פראייר.

טור של הרב יואל בן-נון נבחר להוביל את הפרויקט "פיגועים מתוצרת בית: הגינויים, ההכללה וחשבון הנפש" ב"מקור ראשון". "מועצת-יש"ע צריכה להעמיד להכרעה דמוקרטית את ההשקפה הקנאית, ולדרוש מהקנאים להסתלק אם לא יקבלו את ההכרעה", מסכמת אותו כותרת המשנה. "נוח לנו לראות ברוצחים היהודים עשבים שוטים, אבל מדובר בגידולי פרא של מחלה כללית: העדר מחויבות מלאה לתפיסת עולם הומניסטית", נכתב בכותרת לטורו של ידידיה שטרן בפתח מוסף "יומן". "כהנא טעה" היא הכותרת החזקה של "דיוקן", מוסף "מקור ראשון", והיא מפנה לראיון עם יהודה עציון, מי שהיה שותפו של עורך העיתון, חגי סגל, לארגון הטרור היהודי שנודע בשם "המחתרת היהודית".

"הם חושבים שמספיק שאדם יהיה ערבי כדי שיהיה בן מוות. זה נורא ואיום"; "הנערים של היום אולי משתמשים בנו כמודל. אני לא מתנער מהאשמה הזאת"; "את הרוצח הייתי מסגיר למשטרה, מגיע לו מאסר עולם" – אלה הציטוטים שנבחרו לעמוד השער. את עציון מראיינת ריקי רט. היה מעניין יותר אם המראיין היה סגל. בטורו הקבוע הפותח את המוסף "יומן" הוא כותב בהקשר של רצח הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה כי "האנשים הסובלניים באמת נוטים לשתוק", ומנצל את הטור כדי להאשים את "השמאל" בכך שהוא מנצל את הרציחות האחרונות "לצורך הכנעת הימין" וכדי "להשליט השקפת מיעוט". על המחתרת היהודית סגל אינו כותב.

"את מה שקרה בכפר דומא הפלשתינאי אי-אפשר לתאר במלים", כותב דוד אברמוביץ' בטור הפותח את "כל השבוע", המוסף השבועי של "הפלס". "זה חורה, זה מבחיל, זה הרבה מעל ומעבר לכל סופרלטיב שלא נמצא כדי לתאר את עוצמת הזעם. זה לא רק עניין של גינוי, גינוי היא רק מלה, לא מעבר. זה לא עניין של התנערות, כזו שמוכרחה להיות בלי שום קשר לתוצאה המזעזעת. זה הרבה מעבר, זה עניין של להיות יהודי. של להיות בעל נפש אדם. בסיס". אברמוביץ', המקדיש את כל טורו לחבטות בציונות הדתית והחילונית, בהתאם לתפיסה החרדית-קנאית של העיתון, מצליח לקשור את רצח התינוק בדומא לקיצוצי התקציב למגזר החרדי, אך כושל מלהתייחס ולו במלה לרצח נערה על-ידי חרדי במצעד הגאווה בירושלים.

"היידי מוזס, מהקולות הבולטים בקהילה הגאה ובתו של חבר-הכנסת מנחם אליעזר מוזס מיהדות-התורה, סבורה שאסור להכפיש ציבור שלם רק בגלל ישי שליסל אחד", נכתב בכותרת המשנה על שער "יומן" של "מקור ראשון", המיועד לציבור הדתי-לאומי. בעיתונים החרדיים לא תמצאו כתבה דומה, משום שהם אינם מתייחסים לציבור שלם כלל. ב"הארץ" נכתב בכותרת על השער לידיעה של אילן ליאור כי "משלחת חרדית נפגשה עם נציגי הקהילה הגאה".

זאב קם קובע בטורו הפוליטי ב"מקור ראשון" כי "לא מעט אנשים במפלגת העבודה תפסו במוצאי השבת האחרונה את הראש", משום ש"אחרי כל המאמץ לשדר התקרבות לציבור הימני, ואחרי הניסיון להגיע לקהלים ולמקומות שכף רגלה של המפלגה לא דרכה בהם שנים, הם שוב בעטו בדלי, ובתוקפנות. הדרישה מכל מחנה הימין לפתוח במסכת של חשבון נפש, הטפות המוסר, ההכתמה של ציבור שלם – כל אלו משולים לירייה פוליטית ברגלה של המפלגה".

"פיגוע טרור, וגינויי השמאל טיפטפו באיחור", נכתב היום בכותרת טור הדעה המתחלף של חיים שיין, מי שבתחילת השבוע, כפי שציין אביב הורביץ בטורו "מי נגד מי" באתר "mako", הזהיר כי "חלילה לנו לעורר מדנים בין הקבוצות הרבות והמופלאות המרכיבות את פסיפס הישראליות", ואף הדגיש כי "חשוב שכל מחרחרי הריב המקצועיים, שיש להם חשיפה רבתי בתקשורת, לא ינצלו את המקרה הקשה כדי לקדם את האג'נדות הסקטוריאליות שלהם".

במדורו במוסף "הארץ" משוחח ניר גונטז' עם חבר-הכנסת מהליכוד מיקי זוהר, שקבע השבוע כי "הטיפש ששרף את הבית של אותו ערבי – לא היתה לו שום כוונה, באחריות, לרצוח אף אחד". "כתבת בפייסבוק 'העם היהודי הוא עם רחמן הפועל על-פי העקרונות היהודיים שלא מאפשרים שום רצח מכל סוג שהוא'", אומר לו גונטז', וזוהר משיב: "נכון. העם היהודי הוא עם רחמן. אנחנו לא רוצחים". בהמשך אומר זוהר: "רשמתי בפייסבוק שהעם היהודי הוא עם רחמן שפועל על-פי עקרונות יהודיים שלא מאפשרים שום רצח מכל סוג שהוא. אני מתעקש על זה שהעם היהודי עם רחמן. אני אגיד לך ככה: יש עשבים שוטים בכל מיני פלגים, גם בשמאל, ואני אסביר לך גם למה. [...] בעיני – אולי הוא לא רוצח – אבל בעיני מי ששייך לארגון בצלם או שוברים-שתיקה הוא גם עשב שוטה".

"גם הטענות על כך שהשמאל עסוק הרבה יותר בגינוי טרור יהודי מאשר טרור ערבי אינן ממין העניין", כותב יאיר שלג במדור הדעות של "מקור ראשון". "עובדתית מובן שהטענה הזו נכונה, ולמעשה גם הימין מגנה ביתר חריפות טרור יהודי מאשר טרור ערבי, מכיוון שאותו אין טעם לגנות, אלא בעיקר צריך להילחם בו. טבעי גם שהגינוי לטרור יהודי יהיה נמרץ יותר – לא משום שטרור יהודי חמור יותר, אלא משום שטרור הנעשה על-ידי בני עמך מבייש יותר מזה שנעשה על-ידי אחרים. האם באמת היינו רוצים שהרף המוסרי שלנו יהיה כמו זה של חמאס, ולחלופין של דאע"ש, ועד שלא נגיע לתהומות הבהמיות של הארגונים הללו נפטור את עצמנו מביקורת מוסרית כי אנחנו 'טובים יותר'?".

"תמוה בעיני שאלה שמיהרו לגנות טרור נגד פלשתינים שותקים בשעה שהטרור מופנה נגד יהודים", נכתב בכותרת משנה לידיעה בעמודי החדשות של "מקור ראשון" על הפיגוע בחבל בנימין. הדובר: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

הרוע האנושי (המשך)

"שאלת האחריות האישית סבוכה עוד יותר", ממשיכה וכותבת רייספלד במוסף "הארץ". "מצד אחד, נראה שלאנשים שלוקים בסינדרום E יש מרחב תמרון גדול בהשוואה לפסיכופתים, למשל, כיוון שמדובר בתהליך שמתפתח בהדרגה. יש להם יותר זמן לפתח התנגדות. מצד שני, ייתכן שאדם שקליפת המוח שלו הוזנה במשך שנים על-ידי אידיאולוגיה רצחנית ושמרכיב הקונפורמיות באישיותו חזק – לא באמת יכול להתנגד".

"'לאדם שלוקה בסינדרום E", מצטטת רייספלד את פריד, "נאצי, לוחם דאע"ש או כל חבר בקבוצה אחרת – יש יכולת שיפוט, תכנון וביצוע נורמליים לגמרי. כמו שאמרתי קודם, היכולות הקוגניטיביות האלה נשארות תקינות לחלוטין גם כשהוא נמצא בשיא הסינדרום. לכן אי-אפשר לומר שהתנהגות ההרג שלו היא בלתי נמנעת. אי-אפשר לפטור אנשים שעסקו ברצח עם בתואנה של 'אי-שפיות זמנית'. בה בעת אמרנו שלאידיאולוגיה ולסביבה החברתית יש השפעה מכרעת על התנהגות הרוע הזאת.

"ג'יימס סטיוארט, סגן התובע הכללי בבית-הדין הבינלאומי לצדק בהאג, נשא את הרצאת הסיום בכנס. הוא אמר שהמיקוד צריך להיות באנשים שיוצרים את התנאים לקיומן של קבוצות כאלה או שמנחים את פעולותיהן. הם הפושעים האמיתיים שצריכים להיענש. ברוח דומה, פרופ' מייקל גזאניגה, אחד ממדעני המוח החשובים בעולם, שהשתתף בכנס, אמר שהאחריות אינה נמצאת במוח של הפרט, אלא בסְפֶרָה החברתית. כמו שאי-אפשר להסביר את חוקי התנועה כשמסתכלים על כלי רכב אחד".

"כלומר, גם האחריות וגם התקווה טמונות בחברה", שואלת רייספלד. "בחינוך שניתן על-ידי החברה. חינוך הוא הדבר היחיד שיכול לעצב את המוח מבחינת החיווט העצבי", משיב פריד, "וגם בנקודה הזאת עוזרת ההכרה של התופעה כסינדרום. כמו שאנשים יודעים שייתכן שמי שיש לו שיעול וחום גבוה סובל מדלקת ריאות שצריך לטפל בה, כך אנשים צריכים להיות מודעים למאפיינים של סינדרום E. כשרואים אנשים שמבטאים תוקפנות קיצונית כלפי קבוצה אחרת בהשראת אידיאולוגיה אובססיבית, תוך כדי השטחת הרגש וכו', צריך להתעורר ולחשוב על האפשרות שיש כאן התפתחות של סינדרום E".

תלושים

כן, פשוט. "האם עלינו להצטדק על פשעי כפר דומא? בהחלט כן! אבל שוב לא פשוט לעשות זאת לאחר רצח תינוקות שעליו לא נשמעה בקשת סליחה: שלהבת פס, ילדי משפחת פוגל ואדל ביטון", כותב פרופ' שלום רוזנברג בטורו הקבוע בפתח המוסף "שבת" של "מקור ראשון", ומוכיח כי גם אצל פילוסוף עמקני יכולה תפיסת המציאות להצטמצם לאורכה של הכרוניקה העיתונאית: אם רוזנברג לא היה שוכח את המוני הילדים היהודים שנטבחו בידי שונאי ישראל לפני פס, פוגל וביטון, אולי לא היה מגיע למצב שבו רצח ילדים מבני עמו מקהה אצלו את הרגישות לרצח ילדים באשר הם (וגם מבוגרים אסור לרצוח).

לא להיבהל. אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ", הנחשב, בצדק, לבכיר מבקרי הקולנוע בעיתונות הישראלית (זן נכחד בפני עצמם), מקדיש היום את טורו השבועי לנהי. דמותם של הרוצחים והנרצחים במאורעות האלימים האחרונים רודפת אותו, הוא אינו מאמין ש"הימין יתעשת סוף-סוף", הוא הפסיק להתעניין באנושיותם של הרוצחים, הוא אחוז בהלה לגבי "אופיו ועתידו של המקום הזה", וכל אלו מביאים אותו להפסיק להתעניין בסרטים ישראליים עכשוויים משום ש"מה להם בעצם ולמציאות שסובבת אותם".

כלומר, על אף שיש סרטים מצוינים וחרף העובדה שהקולנוע הישראלי כן עוסק בשלל הסוגיות הקיומיות של ישראל (שאותן הוא מפרט באריכות), הסרטים "תלושים מעוצמת האימה והבהלה התוקפת אותי מדי יום כמעט לגבי אופיו ועתידו של המקום הזה, והימים האחרונים רק העצימו אותן". הרצוא ושוב הזה מאפיין את הטור, שמצטיין בדרך כלל בסגנונו החמור והיבש (לעתים, אכן, יבש מדי), והיום מציע לקוראים רק רשמים של בהלה קיומית – כאילו המציאות האנושית העכורה של רצח ודם הצליחה רק עכשיו לפרוץ את המחסומים שבנתה סביבה תודעתו של קליין. אפשר לחוש אמפתיה כלפי אדם הנתון במצב כזה, אלא שטור עיתונאי אינו כדור ואליום פרטי. מאדם שהקדיש את חייו לביקורת היה ניתן לצפות שיזהה את הפער בין ביקורתיות להתבכיינות ולא יתערסל אל תוכו בפרץ רחמים עצמיים.

משפט המפתח בטור הוא "לא בא לי ברגע זה". קליין לא זכה לעורכת שתוכל לומר לו שאם לא בא לו, אולי עדיף לשתות כוס מים ולחכות לשבוע הבא.

מאחורי

"התקשורת אוהבת להלהיב את עצמה ואת צרכניה בתיאורים עסיסיים, אבל העובדות היבשות משעממות הרבה יותר: מאחורי המעשה של ישי שליסל אין שום 'מנגנון הסתה', אלא בעיקר מחדל משטרתי טיפשי ומקומם. מאחורי הפיגוע בכפר דומא אין גדודי מחתרות ואין חמאס יהודי, יש כמה עשרות צעירים פורעים שהשב"כ צריך לשים עליהם את ידו", כותבת סיון רהב-מאיר ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

"סימני ההתלקחות המאיימת נמצאים מכל עבר. בפנאטיות היוקדת של מאיר אטינגר, שכתב לשופטים שדנו בעניינו 'לא אני עכרתי את ישראל – אלא אתם'. בכפרים הפלסטיניים בהם מקימים ארגוני שמירה, וניצולי שריפות נזקקים לכדורי הרגעה כדי לישון בלילות. במאחז 'גבעת רונן', שם מודים ש'הבחורים הכי בוערים נמשכים לכאן, ואנחנו מנסים להרגיע אותם'. ובמפלג לפשיעה לאומנית, שחוקריו עובדים על פענוח תיק ההצתה הקטלנית בדומא ונערכים לפעולת תגמול יהודית אפשרית, וכל זה בחום של 45 מעלות", נכתב בכותרת משנה לכתבה של עודד שלום ואליאור לוי כמה עמודים קודם לכן באותו מוסף.

יחסי ישראל-ארה"ב

"הגרזן הונף". כך נפתחת הרשימה של אריאל כהנא ב"מקור ראשון" על נאום ברק אובמה בעד ההסכם עם איראן ונגד נתניהו. כהנא מזהיר כי אובמה "מנסה בכל דרך לשנות את עולם הערכים האמריקאי ולקחת אותו לאזור הפציפיסטי והפוסט-מודרני". באותו עמוד כותב צביקה קליין כי "רוב הארגונים היהודיים בארה"ב רואים בהסכם 'סכנה קיומית לישראל'". בעמוד אחר מנסה כהנא לשכנע כי לרון דרמר, מקורבו של נתניהו שמונה לשגריר בוושינגטון, יש קרבה והשפעה על חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית, שאיתם הוא נפגש בסיטונות כדי לשכנעם להתנגד להסכם הגרעין. כהנא מתאר את דרמר כדיפלומט שאינו מתעניין בדיפלומטיה: "לדרמר לא אכפת מה חושבים עליו ומה כותבים עליו".

"השלכות מעשיות ראשונות למחלוקת המרה בין ירושלים לוושינגטון בסוגיית הגרעין. ישראל מסרבת בשלב זה להצעות מרחיקות לכת לשיתוף פעולה בטחוני ישראלי-אמריקאי, חלקן במסגרת תרגיל משותף ענק שאמור להיערך בישראל בתחילת 2016", כותב עמיר רפפורט בשער "מקור ראשון".

"התרגיל האסטרטגי המשותף, המכונה 'ג'ניפר קוברה 16', אמור לכלול שיתופי פעולה רבים, כולל בהפעלת מערכת להגנת ישראל מפני טילים, שתתבסס גם על יכולות אמריקאיות. העיתוי נקבע עוד לפני שנים, אבל בשבועות האחרונים נוצר פרדוקס: האמריקאים מוכנים לשתף פעולה עם ישראל במהלך התרגיל באופן שלא היה לו תקדים, ואילו הדרג המדיני בירושלים החליט כי צה"ל לא ישתף פעולה עם האמריקאים. כך נוצר המצב המוזר שהאמריקאים מוכנים להעניק לנו יותר ממה שאנחנו רוצים לקבל".

הבעיה עם סנסציונליזם פרסונלי

"ענת גבריאל, מנכ"לית יוניליוור ישראל, מצאה את עצמה השבוע במלחמה עם איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל, רשת השיווק הגדולה בישראל. עבור שניהם מדובר בלהיות או לחדול". כך נכתב השבוע בכותרת הראשית של "דה-מרקר" ("מרקר ויק", כפי שנקרא גליון שישי של העיתון), המגלמת את אחת הרעות החולות של העיתונות בכלל והכלכלית בפרט.

לפי מנסחי הכותרות ב"דה-מרקר", תחרות בריאה בין שתי חברות היא מצב של "להיות או לחדול". זו תפיסה שחותרת תחת כמה עקרונות כלכליים מקובלים למדי, במיוחד כאלו שדווקא "דה-מרקר" נוהג לקדם במרץ בשנים האחרונות. כשמדובר לא סתם בשתי חברות, אלא ברשת המרכולים הגדולה בישראל ובתאגיד סחורות בינלאומי אימתני; ולא סתם ברשת מרכולים אלא בשופרסל, הרשת שהיתה בשליטתו של נוחי דנקנר, סמל הריכוזיות בישראל – הסמליות מתעצמת.

הנה, למשל, ניסוח אפשרי של אותה הכותרת בלי לאשרר תפיסה כלכלית ריאקציונרית: "בפינה אחת: איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל, רשת הקמעונות הגדולה בישראל. בפינה השנייה: ענת גבריאל, מנכ"לית יוניליוור ישראל, בשורה הראשונה של ספקיות המזון בארץ. בזירה: מחירי המוצרים, יוקרה אישית וגם אגו. האם הצרכן ינצח?".

זו אינה כותרת שהמצאתי, אלא הכותרת שנתנו מנסחי הכותרות ב"דה-מרקר" לאותה כתבת שער – כפי שהיא מודפסת בעמודים הפנימיים. שתי הכותרות כמעט זהות, אלא שאת הפאנץ' "להיות או לחדול" מחליפה השאלה "האם הצרכן ינצח?". כלומר, במקום עידוד תפיסה שלפיה תחרות הרסנית לעסקים – מתן ביטוי לתפיסה הרואה בתחרות רווח לצרכנים.

מדוע ההבדל בין ניסוחי הכותרות? נדמה שאי-אפשר לחשוד בעורכים ב"דה-מרקר" ב"שנאת 99.9% מהאזרחים" (התופעה בעלת השם הלא קליט, ההפוכה לתופעה נפוצה הרבה-הרבה פחות, אבל מדוברת הרבה-הרבה יותר, "שנאת עשירים"), או במחשבה שתחרות היא דבר פסול. התשובה היא כמובן בהרגלים עיתונאיים קלוקלים השאובים מתרבות הטבלואיד ש"דה-מרקר" הואשם תדיר שייבא ל"הארץ". הווה אומר: סיפור עיתונאי הוא סיפור אנושי, וסיפור עיתונאי צריך גיבורים אנושיים. כך הפך סיפור של יריבות עסקית בין שתי חברות ענק לסיפור על יריבות בין שתי פרסונות פרטיות.

לקונספציית המיקוד העיתונאית הזו שורשים עמוקים בהכרת הטבע האנושי ויש לה יתרונות מיידיים ברורים. היא מאפשרת לעצב את הכתבה וללוות אותה באלמנטים עלילתיים, סגנוניים וויזואליים צבעוניים ומושכים יותר, כאלה הקרובים יותר לספר פרוזה מלספר עיון, או לסרט עלילתי מלהרצאה אקדמית. כך ניתן, פוטנציאלית, להגדיל את מספר הקוראים. מיקוד פרסונלי מאפשר למשל לקדם את הכתבה באמצעות האיור הזה (של ליאו אלטמן):

במקום איור כזה:

או למשל להכתיר אותה בכותרת הדרמטית הזו:

מובן שליתרונות השקופים הללו מתלווים חסרונות, שקופים באותה מידה. או לפחות כאלו שאמורים להיות שקופים באותה מידה. סנסציונליזציה של סיפור באמצעות פרסונליזציה שלו (או ההפך, זה לא משנה) מביאה להשטחתו, להבלטת צדדיו הטפלים ולעיוות של המסרים שהוא משדר. כך נוצר, למשל, מצב אבסורדי שבו "דה-מרקר", שחרט על דגלו וקיעקע על עורו את המלחמה בריכוזיות, מצמיד אפשרות של חידלון לדיווח על תחרות.

כמובן, הדיון ביתרונות ובחסרונות של סנסציונליזציה פרסונליסטית הוא ברמה השטחית בלבד. המחשבה (וכאן המקום להגיד שאיני סבור דווקא שמדובר במחשבה מודעת) כאילו כתבה על מאבק בין איציק אברכהן לענת גבריאל תמשוך תשומת לב גדולה יותר מכתבה על מאבק בין שופרסל ליוניליוור ישראל מניחה מראש הנחה מופרעת ממש, והיא שיש קהל שמתעניין בכל אחד/אחת מהמוסדות/דמויות שהוזכרו במשפט הקודם (מחוץ לעובדים ובני משפחותיהם). במלים אחרות: זו מחשבה שפועלת בתוך העולם המסורתי של עיתונות עסקים.

כלומר, עיתונאים שמטפלים בנושא המדובר ומתלבטים בין מיקוד כביכול "רציני" יותר (מאבק עסקי בין שתי חברות) למיקוד "טבלואידי" יותר (מאבק יצרי בין שני בני-אדם) ויתרו מראש על רוב קהל הקוראים הפוטנציאלי שלהם (דוברי עברית בעלי חיבור לאינטרנט/מנוי ל"הארץ"), שלא שם חתיכת מלפפון חמוץ על גורלם של תאגידים אנונימיים (בכנות, לפני שבדקתם ב"ויקיפדיה", ידעתם לומר מה ומי היא חברת יוניליוור?) או של הדמויות עם מקדם הסקס-אפיל של מלפפון חמוץ המנהלות אותם.

זו החמצה של המהפכה שהוביל "דה-מרקר" בעיתונות הכלכלית הישראלית: הפיכת העיתונות הכלכלית מתחום נישתי המיועד לשכבה הדקה של אנשי מקצוע מתחומים כלכליים – לעיתונות כללית הפונה לכל מי שעוסק בעניינים כלכליים באופן יומיומי ושהכלכלה משפיעה על חייו באופן דרמטי (כלומר, כולם). המשמעות העמוקה היתה שינוי המיקוד של הסיקור העיתונאי, ובעצם של עולם הערכים שלו; במקום עיתונות הפונה לאנשי עסקים וממוקדת בקורותיהם, שאיפותיהם והרווח שהם יכולים להשיא, עיתונות הפונה לאזרחים וממוקדת בקורותיהם, שאיפותיהם והרווח שהם יכולים להשיא.

הנה כך כותבים עדי דברת-מזריץ ושוקי שדה בכתבה עצמה:

הסיבה ששופרסל מקבלת את מחירי הקנייה הטובים ביותר, אך לא מצליחה להיות הרשת הרווחית ביותר, קשורה למודל המסורבל שלה: מספר גדול של סניפים, לא מוצלחים בחלקם, ומטה גדול. כל אלה לא מאפשרים לה להתקיים לאורך זמן בלי לריב עם מי שהיו בעבר חבריה הטובים – הספקים. לפני כמה שנים, בטרם המחאה החברתית, הספקים ושופרסל הלכו יד ביד. מדי כמה חודשים הספקים היו שולחים מחירונים חדשים לשופרסל, המגלמים עליית מחירים. שופרסל היתה מסכימה למחירון החדש, יתר הרשתות היו מיישרות קו, וכולם היו מרוויחים, מאחר שרשתות מזון מרוויחות לפי אחוזים ממחזור המכירות שהלך וגדל. כולם חוץ מהצרכן כמובן".

הנה, אם כן, הצעה לכותרת משנה חלופית עבור הסיקור המעניין שמציעים דברת-מזריץ ושדה, בלי לוותר כלל על מקדם הסנסציה:

אחרי שבמשך שנים פעלו בשיתוף פעולה לעושק הציבור במחירים גבוהים, סכסוך בין שתי חברות ענק בתחום המזון יכול להוביל לשינוי דרמטי ביוקר המחיה בישראל. האם מדובר בשובה של התחרותיות למדפים או באחיזת עיניים לצורכי תדמית?".

הכותרת הראשית כבר תכתוב את עצמה.

האמיץ במסכה

"בוא נראה אותו נלחם מולנו – אנחנו לא מפחדים" ("בכיר באחת חברות המזון" מתראיין בעילום שם לכתבה ב"דה-מרקר" על מאבק שופרסל בחברת המזון יוניליוור).

כלכלה

"התקציב מאחוריו" (כותרת ראשית, "גלובס").

ענייני תקשורת

כמה יוסי. רחלי מלק-בודה כותבת ב"מקור ראשון" על סרט תיעודי שעוסק בהתנתקות ויוקרן בערוץ 10, ומוכיחה שיחצן טוב יכול למכור לעיתונאי יותר מסיפור. "הבחירה להקרין את הסרט בשעת צפיית השיא, מסרו בערוץ, היא חלק מתהליך גדול שיזם המנכ"ל, יוסי ורשבסקי, שמאז הקדנציה השנייה שלו מוביל מהלך של הרחבת תוכני הערוץ ופנייה לקהלים רחבים יותר", כותבת מלק-בודה. "במסגרת השינויים אפשר למנות את כניסתם של כתבים מחוגי הימין למחלקת החדשות בערוץ. האחרון שבהם הוא עקיבא נוביק, שמונה לאחרונה לכתב הפוליטי של הערוץ, יחד עם ספי עובדיה. גם ז'אנר 'סדרת הכתבות', שבמסגרתו צוללים הכתבים לנושא מסוים ומטפלים בו לעומק – הסדרה של רועי שרון, למשל, המנסה להביא תמונת מצב עדכנית של אנשי ההתיישבות – הוא חלק מתהליך של פתיחת השורות ומתן במה לקולות המגוונים של החברה הישראלית".

רהביליטציה. "ידיעות אחרונות" והכתב הצבאי יוסי יהושוע מספקים שירותי הלבנה לעבריין מין שהורשע על-פי הודאתו. לירן חג'בי, המג"ד המטרידן שעלה לכותרות בזכות האומץ יוצא הדופן שהפגינה הנערה שהוטרדה על-ידיו, מקבל מגדי בלום, עורך המוסף "7 ימים", את הבימה המובלטת ביותר שהוא יכול להציע, כדי לשטוח בה את גרסתו למקרה – גרסה שנייה, זאת אומרת, אחרי זו שבה הודה במסגרת המשפט שהתנהל נגדו.

דמותו של חג'בי תופסת את כל עמוד השער לצד הכותרת "גרסת חג'בי" והסטמפה "בלעדי" (חשבו על כך: האם אתם, בחייכם הפרטיים, הייתם מתהדרים בכך שהצלחתם להדהד בבלעדיות את גרסתו של עבריין מין?). "חילופי סמסים, זה כל הסיפור", קובעת כותרת המשנה על שער המוסף (שגליונו הקודם הוקדש, אגב, לגרסתה של מנהלת רשת בתי-זונות העומדת בפני כתב אישום חמור).

הנה העובדות המתוארות בהסדר הטיעון שעליו חתם חג'בי כפי שפורסמו בעיתונות:

בכתב האישום נכתב כי חג'בי שלח ב-29 הזדמנויות שונות מסרונים לא הולמים למכשירה הסלולרי של המתלוננת, בהם החמיא ליופייה, ביקש את קרבתה והביע את משיכתו כלפיה. למעלה מחמש פעמים חיבק הנאשם את המתלוננת חיבוק חזיתי בלא הסכמתה כאשר הם מצויים לבדם ודלת המשרד סגורה. על-פי כתב האישום, בכל פעם חדל הנאשם לחבקה כאשר הביעה המתלוננת את התנגדותה לחיבוק, פיזית או מילולית. במקרה אחר הניח את ידה על עורפה ונישק אותה על שפתיה ללא הסכמתה למשך מספר שניות וחדל לאחר שהביעה את התנגדותה. שתי עבירות נוספות שבהן הורשע חג'בי מיוחסות לעבירות שנעשו בחיילת אחרת, גם כן פקודה שלו: שליחת מסרונים בעלי קונוטציה מינית ואירוע שבמהלכו שכר חג'בי חדר במלון צאלים ובמהלך הלילה חלקו השניים מיטה משותפת".

אחד בעיתון ואחד בטוויטר. דן מרגלית ממשיך במסורת האישית שטבע, וגם היום קשה למצוא בטורו הדים לביקורת החריפה שהוא מעביר על נתניהו בחשבון הטוויטר שלו.