כמו בתמונת מראה

"אובמה בנאום תקיף: רק ישראל מתנגדת להסכם, נתניהו טועה", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "הארץ", לצד תצלום של נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, כפי שנראה אתמול בתום נאום שנשא על הסכם הגרעין עם איראן. מתחת לכותרת הראשית שובצו שתי פסקאות מתוך שני טורי פרשנות. חמי שלו קובע כי "מאז העימות בין אייזנהאואר לדוד בן-גוריון במבצע סיני, לא הוצבה ישראל כמכשול כה מרכזי לאסטרטגיה אמריקאית". ברק רביד כותב כי אובמה הציב את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו "בראש מחנה מחרחרי המלחמה".

רוב עמ' 4 של "הארץ" מוקדש לסיקור נרחב של נאום אובמה. התגובה של נתניהו לנאום קבורה בעומק הידיעה מאת רביד, בלי הבלטה בכותרת, בכותרת המשנה, בציטוט מובלט או בכיתוב התצלום הנלווה.

במאמרים המלאים מאת רביד ושלו אפשר למצוא גם את המשפטים הבאים: "הדברים שאמר עוד עלולים להתברר בעתיד הלא רחוק כנקודת מפנה של ממש ביחסים האסטרטגיים בין ירושלים לוושינגטון" (רביד); "אובמה סימן את נתניהו לא כבעל-בריתו המרכזי, אלא כיריבו הפוליטי הגדול ביותר" (רביד); "לרגעים ניתן היה לשמוע את נימת הבוז של אובמה כלפי נתניהו, כאשר חיקה בלי משים את קול הבריטון שלו בנאומיו נגד הסכם הגרעין" (רביד); ו"אין גם תקדים למרירות האישית המלווה את העימות המדיני בין אובמה לנתניהו או להפיכתו של ראש ממשלת ישראל לשק חבטות עיקרי בנאום כה מרכזי של נשיא אמריקאי" (שלו).

משקל נגד לסיקור "הארץ" ניתן למצוא ב"ישראל היום". הכותרת הראשית היא התגובה של ישראל (קרי: נתניהו) לנאום, "חולקים עליך" – ובעמוד השער מתפרסם תצלום של נתניהו לצד תצלום של אובמה. הכותרת המתנוססת בראש הכפולה הפותחת, "ההגנה של אובאמה – התקפה", תואמת להפליא את האסטרטגיה של "ישראל היום" עצמו, שיוצא היום בשצף נגד הנאום.

העולם ההפוך של "ישראל היום", שבו התגובה של נתניהו תמיד תהיה חשובה יותר מהטענות שמופנות כלפיו, מתגלה במלוא תפארתו בפסקאות הפתיחה לידיעה המרכזית מאת יוני הרש ושלמה צזנה. הידיעה נפתחת, כמובן, בציטוט נרחב של תגובת "גורם מדיני בכיר" לנאום נשיא ארצות-הברית. מיד לאחר ציטוט התגובה, ולפני שמחברי הידיעה פונים לדווח על דברי הנשיא שחוללו את התגובה, נכתב כך:

"ממש כמו בתמונת מראה, גם ברק אובאמה התייחס לעמדתו הנחרצת של רה"מ בנימין נתניהו להסכם".

מהנוסח המתעתע הזה ניתן להבין כאילו התגובה של נתניהו לנאום לא רק חשובה יותר מהביקורת של אובמה על נתניהו, אלא גם קדמה לה על ציר הזמן. זו המסקנה היחידה שאליה יכול להגיע מי שבאופן קבוע מקדים לדווח על התגובה ורק אחר-כך מתייחס למחוללה – ההשתקפות במראה קודמת למציאות.

"ידיעות אחרונות" חובר ל"ישראל היום"

גם יתר הסיקור ב"ישראל היום" ביקורתי מאוד כלפי נאום אובמה. שני מאמרי הפרשנות המלווים את הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של העיתון תוקפים את דבריו של נשיא ארצות-הברית ובעיקר את ההשוואה שערך בין ההסכם שהוא מוביל מול איראן לבין ההסכם שהוביל הנשיא ג'ון קנדי מול ברית-המועצות של ניקיטה חרושצ'וב.

"אדוני הנשיא, אתה לא קנדי", נכתב מעל מאמר הפרשנות של פרופ' אברהם בן-צבי. "וזו הטעות: חמינאי אינו חרושצ'וב", מטעימה הכותרת למאמר הפרשנות מאת בועז ביסמוט. על דפי הכפולה השנייה בעיתון מניח חיים שיין את כובד משקלו הפובליציסטי ברשימה הנדפסת תחת הכותרת "אובאמה בלחץ".

בין הטענות הנכללות במאמרים: "בניגוד קוטבי לנאומו רב ההשראה של קנדי, גלש הנשיא הנוכחי בדבריו אתמול לפולמוס עוקצני עם המתנגדים מבית ומחוץ להסכם הגרעין"; "אובאמה לא תופס כי עבורו ההסכם הוא הימור, עבורנו זה עניין קיומי"; ו"כל עוד הלב פועם והנחישות קיימת אפשר לשנות את המציאות החמורה שההסכם מציב בפני העולם". נחשו אתם איזה ציטוט שייך לשיין.

"ידיעות אחרונות" נוקט גם הוא עמדה ביקורתית לנאום אובמה, אם כי מובהקת פחות מאשר "ישראל היום". בשער העיתון, ליד הכותרת על "נאום הטילים", יש הפניה למאמר מאת בן-דרור ימיני – "הטעות של אובמה".

בכפולה הפותחת מודפס לא רק הטור של ימיני התוקף את הנאום, אלא גם טור מאת אורלי אזולאי, המבהירה מדוע אובמה כה ביקורתי כלפי נתניהו ("יותר מאשר הוא [נתניהו] נלחם נגד ההסכם, הוא נלחם כדי להציג את אובמה כנשיא חלש, נאיבי ורכרוכי. המשימה שלו, טוענים בגלוי בבית-הלבן, היא לסלול דרך לנשיא רפובליקני"). עם זאת, הטור של ימיני מודפס בחלקה העליון של הכפולה, מיקום המבטיח קוראים רבים יותר מאשר לטור של אזולאי, המודפס בתחתיתה.

זאת ועוד, כל עמ' 4 ב"ידיעות אחרונות" מוקדש לביקורת על הנאום, הן מצד "גורם מדיני בירושלים" והן בשני טורי פרשנות נוספים, מאת יועז הנדל ושמעון שיפר (שיפר מבקר גם את נתניהו). נכון, התגובה של נתניהו מתפרסמת בעיתון רק לאחר הדיווח על הנאום, ואף מוצגת ככזו שבאה בעקבות הנאום ולא להפך, אבל זאת רק משום ש"ידיעות אחרונות" משתדל לפעול על-פי כללי הזמן-חלל.

אין ב"ידיעות אחרונות", כפי שהיה ניתן למצוא בעיתון זה בעבר וב"הארץ" גם הבוקר, התרעות בולטות על הידרדרות חסרת תקדים ביחסי ארה"ב-ישראל וקריאה נואשת לבנימין נתניהו לשנות את גישתו. כיוון ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון שבו האינטרסים הזרים מכתיבים לא פעם את הסיקור, קשה לדעת אם הטון הביקורתי כלפי נאום אובמה והעמידה לצד ראש הממשלה נתניהו נובעים מתפיסת עולם עקרונית או מנסיון חנופה ממוקד.

מי שמחפש בכוח מניע זר לסיקור יחסי אובמה-נתניהו ב"ידיעות אחרונות" הבוקר יגלה בוודאי עניין בידיעה מאת שי פוגלמן המתפרסמת ב"הארץ". לפי הדיווח של פוגלמן, נתניהו ביקר לאחרונה ארבע פעמים בביתו של מפיק הקולנוע ובעל המניות בערוץ 10 ארנון מילצ'ן, הנחשב מקורב הן לנתניהו והן ליו"ר המחנה-הציוני יצחק הרצוג. באחד הביקורים של נתניהו אף נוכח הרצוג.

מה חושב הנשיא כשהוא קורא את "ישראל היום"

בשערי כל העיתונים מתפרסמת הבוקר כותרת בולטת, לעתים זו הכותרת הראשית, השאובה מראיון שהעניק נשיא המדינה ראובן ריבלין במלאות שנה לכהונתו. שלוש מתוך ארבע הכותרות מעבירות ביקורת על ראש הממשלה נתניהו או מתריעות מפני העתיד: "נתניהו צריך להתאפק, המאבק שלו עלול לפגוע בישראל" ("הארץ"); "אנחנו בבידוד, וזה מדאיג אותי"; "הקיצונים יביאו עלינו חורבן" ("ידיעות אחרונות"). הכותרת הרביעית, זו שמתפרסמת בשער "ישראל היום", שונה. "לא חושש לחיי", מצוטט נשיא המדינה בשער עיתון זה.

הבדל נוסף בין הראיונות שהעניק הנשיא ל"הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לראיון שהעניק ל"ישראל היום" טמון בזהות המראיין. בעוד שבשלושת העיתונים הראשונים בחרו לשלוח עיתונאי לראיין את הנשיא (יהונתן ליס, נחום ברנע ובן כספית), ב"ישראל היום" בחרו בבדרן הכותב טור קבוע בעיתון – יאיר ניצני.

ויש עוד הבדל קטן. על-פי הפרסומים בעמודי החדשות הבוקר, ובאתרי האינטרנט, דומה כי במקרה זה, כמו במקרים רבים בעבר, התבקשו כלי התקשורת לשמור על כללי אמברגו: טיזר בחמישי (כותרת וידיעה קצרצרה המסכמת את דברי המרואיין), תוך הפניה לראיון המלא שיתפרסם רק למחרת, בגליון יום שישי. אולם ב"ישראל היום" מפרסמים דרך קבע את הגיליון האלקטרוני של יום חמישי יחד עם המוסף המגזיני של סוף-השבוע, מוסף "שישבת". הבוקר המוסף הזה כולל את הראיון שהעניק ריבלין ליאיר ניצני.

שבירת האמברגו, אם אכן הוטל, היא הבעיה השולית בראיון זה. הכשל המרכזי נובע מזהות המראיין. האשמה כאן אינה מוטלת על ניצני, המכונה "ידידו הקרוב" של הנשיא. הבדרן עושה את מלאכתו כמצופה מבדרן ("הנשיא היה באותו בוקר במצב רוח מרומם, והוא שפע מרץ וחיוניות. אני משער שזה מפני שהוא שמח לפגוש אותי. בכל זאת, בחלקם של מעט מאוד נשיאים נפלה הזכות הגדולה הזאת, לשבת איתי כמעט שעתיים ולשמוע אותי מלהג על דברים שאין לי מושג בהם"). את האחריות יש לדרוש מהעורכים שבחרו בו, ולא בעיתונאי, לראיין את ריבלין.

הבחירה בניצני, ועצם הפרסום ב"ישראל היום", יצרו ראיון שונה מאוד מאלו שמצטיירים מהטיזרים בעיתונים האחרים; ראיון שאינו נכנס לעומק היריבות בין הנשיא ריבלין לראש הממשלה נתניהו. ראיון שאינו נוגע כלל בסוגיה האיראנית ובמערכת היחסים המתערערת בין מדינת ישראל לארה"ב.

"ביבי חייב ליישר הדורים עם אובמה", אמר ריבלין לברנע. "אני מאוד מודאג מהחזית בין אובמה לנתניהו", אמר ריבלין לכספית. מסרים דומים הביע הנשיא גם באוזני כתב "הארץ" ואתרי האינטרנט. רק בראיון ל"ישראל היום" הנשיא ריבלין אינו מתריע מפני הידרדרות היחסים בין ישראל לארה"ב על רקע חילוקי דעות בנוגע להסכם הגרעין עם איראן.

אחד התצלומים המלווים ב"ישראל היום" את הראיון עם ריבלין (זיו קורן) מציג אותו יושב ליד שולחן ארוחת הבוקר כשמולו ערימת עיתונים. ניתן להבחין בקושי ב"כלכליסט" וביתר קלות ב"הארץ" וב"ג'רוזלם פוסט". "ידיעות אחרונות" כמובן מחוץ לתמונה. העיתון שבידו של נשיא המדינה הוא העיתון שבו מתפרסם הראיון, "ישראל היום". מדובר בגיליון מה-13 ביולי, שכותרתו הראשית הוקדשה להסכם הגרעין עם איראן וקראה, שחור על גבי צהוב: "טעות היסטורית".

קוראי "ישראל היום" יכולים לראות את הנשיא ריבלין מעיין בעיתון שזו כותרתו. קוראי כל יתר העיתונים יכולים לדעת מה חושב הנשיא ריבלין על כותרת זו.

פרינט פירסט

אתמול, בסביבות השעה שש בערב, פירסם אתר "דה-מרקר" בהבלטה דיווח מאת אבי בר-אלי שלפיו ראש הממשלה נתניהו ושר האנרגיה יובל שטייניץ הדיחו את יו"ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן, שהתנגדה למתווה הגז. לדיווח נלווה התואר "פרסום ראשון" והוא כבש בזריזות את הכותרת הראשית באתר.

באותה השעה ממש החלו גליונות העיתון "גלובס" לעשות את דרכם אל בתי המנויים, כשבשערם כותרת בזו הלשון: "החקיקה וההדחה: התיקון לחוק רשות החשמל שולח הביתה את אורית פרקש-הכהן, יו"רית רשות החשמל". במלים אחרות, ל"גלובס" היה את הסיפור מוכן לפרסום לפחות שעתיים לפני "דה-מרקר" ("גלובס" יורד לדפוס בשעות אחר הצהריים), אולם הוא נמנע מלפרסמו באתר האינטרנט שלו ושמר את הבכורה לדפוס.

רק לאחר הפרסום המקוון ב"דה-מרקר" פירסם "גלובס" את הידיעה באתרו, לא בכותרת הראשית וכמובן ללא הביטוי "לפני כולם". לילך ויסמן ועמירם ברקת, החתומים על הידיעה, יכלו לגלוש לאתר "דה-מרקר" ולקרוא את המידע כמו כל גולש מן המניין עוד לפני שהטקסט שלהם פורסם ב"גלובס".

ב"גלובס", יצוין, ממש כמו ב"דה-מרקר", מכריזים על "הדחה" ודוחים את הגרסה של שר האנרגיה כאילו אין מדובר בעניין פרסונלי אלא מקצועי גרידא, הקשור לרפורמה כללית ויצירת רשות חשמל מאוחדת שבראשה מנהל חדש.

ביבי פירסט

ב"דה-מרקר", לצד הידיעה על הדחת פרקש-הכהן, מתפרסם טור פרשנות קצר מאת אבי בר-אלי הלועג לראש הממשלה נתניהו ולשר האנרגיה יובל שטייניץ על פחדנותם להתייצב מול מונופול הגז, ועל העדפת נקמה קלה ברגולטורים כדייוויד גילה ופרקש-הכהן.

הידיעה ב"כלכליסט" על הקמת רשות החשמל החדשה, מאת ליאור גוטמן, זהירה מאוד ומסתפקת בקביעה כי ההחלטה "עלולה להעיד על כוונת הממשלה להחליף את יו"ר רשות החשמל הנוכחית עו"ד אורית פרקש-הכהן במנהל חדש".

טור הפרשנות הצמוד, גם הוא מאת גוטמן, החלטי הרבה יותר, ונראה כי להבדיל מהידיעה, הוא נכתב לאחר שב"דה-מרקר" החליטו לצאת בכותרת על הדחה דה-פקטו. "הממשלה שוב סימנה רגולטור שלא יישר איתה קו", כותב גוטמן. "לפני חודשיים זה היה דייוויד גילה, שגילה ששר הכלכלה עומד לעקוף אותו, והנה הממשלה פותחת את הדלת בפני רגולטור שני, עצמאי למדי".

גוטמן מציין בטורו כי בשעות אחר הצהריים אתמול, בתגובה לפנייה שהועברה מטעם העיתון לרשות החשמל כדי לדעת מה תוכניותיה של פרקש-הכהן לאור מינוי מנהל הקמה של רשות החשמל המאוחדת, נמסר לעיתון: "איזה מנהל הקמה של רשות חדשה?". במלים אחרות, בממשלה לא היה מי שידאג לעדכן את יו"רית רשות החשמל על המהלך להדחתה.

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווח עמיר בן-דוד על מהלך ההדחה, תוך הדגשת ציטוט שנאמר מפי נתניהו: "אני מצפצף". לפי הדיווח, ראש הממשלה הודיע שהוא "מצפצף" בתגובה להערת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, כי המהלך של הקמת הרשות החדשה עלול לעורר בעיות משפטיות וביקורת ציבורית.

"ממון" מקדיש להדחה את כותרתו הראשית, תוך הדגשת העובדה כי זו בוצעה על רקע התנגדותה של פרקש-הכהן למתווה הגז. ב"מעריב" מתפרסמת על פני עמוד שלם הידיעה מ"גלובס", מאת ויסמן וברקת (לעיתונים הסכם שיתוף פעולה קבוע), וזאת תחת הכותרת "נתניהו ושטייניץ הדיחו את יו"רית רשות החשמל אורית פרקש-הכהן".

ורק ב"ישראל היום", הענק הנכה של העיתונות הישראלית, מציגים את המהלך בצנעה וברוגע. ידיעה קצרצרה בשולי עמ' 7 של העיתון נושאת את הכותרת "יו"ר רשות החשמל תסיים את תפקידה בסוף השנה; סערה במערכת הפוליטית". חזי שטרנליכט וזאב קליין מדווחים כי בעקבות החלטת הקבינט הכלכלי-חברתי על הקמת רשות החשמל החדשה, היו מי שהטיחו האשמות "כי מדובר למעשה בהדחה של פרקש-הכהן, בין השאר בשל התנגדותה בעבר, לכאורה, לגיבוש מתווה הגז".

"לכאורה"? הנה, כשירות לעיתונאים המוגבלים של "ישראל היום" (בשל הסד שבו הם נתונים), ובעיקר לקוראים המסכנים של העיתון הנפוץ והמטעה בישראל, קישור לראיון שהעניקה פרקש-הכהן לאסף ליברמן בגלי-צה"ל בשלהי 2014, שבו הביעה בגלוי התנגדות להסכמים שנחתמו מול מונופול הגז.

דו"ח לוקר ז"ל

ב-21.7.15 קבר "ישראל היום" את דו"ח לוקר עם כותרת ראשית ומסגור חד-צדדי שמהם היה ניתן להבין כי ראש הממשלה אינו מתכוון לקבל את המלצות הוועדה. הבוקר מדווח זאב קליין ב"ישראל היום" כי "לאחר תקופה ארוכה של מחלוקת ואי-ודאות סביב גודלו של תקציב הביטחון, התייצב אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו לימין שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט". המלצות ועדת לוקר, כך נמסר בהמשך, "נותרו מחוץ לתקציב".

על דו"ח מבקר המדינה שפורסם אתמול, ולפיו המלצות ועדת לוקר הכרחיות מאי-פעם, מדווח "ישראל היום" בעמוד נפרד, לצד תיבה מובלטת ובה תגובת צה"ל לטענות המבקר. גם ב"ידיעות אחרונות", שגילה עם פרסום דו"ח לוקר נטייה לקבל את עמדת מערכת הביטחון, נמנעים מלדווח בהבלטה על דו"ח המבקר. ידיעה בינונית באורכה, מאת אדוה כהן ויובל קרני, מתפרסמת בעומק העיתון, בעמ' 27.

ב"מעריב", להבדיל, מקדישים לדו"ח את כל כפולת העמודים הרביעית, כולל ידיעה על סקר דעת קהל שמצא כי רוב הציבור תומך בקיצוץ בתקציב הביטחון. אגב, כותרת הידיעה היא "57% מהציבור: לקצץ בביטחון לטובת החברה", אולם מגוף הידיעה מאת אריק בנדר עולה שהכותרת מטעה. הנתון על אודות 57% התומכים בקיצוץ התקבל מהנסקרים בקרב הציבור היהודי בלבד.

ב"הארץ" ובעיתונות הכלכלית מדווחים בהרחבה על דו"ח המבקר תחת כותרות כגון "דו"ח מבקר המדינה על תקציב הביטחון מאשש חלק גדול ממסקנות ועדת לוקר", "מערכת הביטחון זילזלה בהתייעלות שהתחייבה לבצע", "מערכת הביטחון לא התייעלה וניפחה את מערך צבא הקבע" ו"עשור לאחר ההחלטה על מעבר צה"ל לנגב, המימון עדיין לא נסגר".

בוקר טוב

איתי בלומנטל מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי הוריו של מרדכי מאייר, פעיל הימין הקיצוני שנעצר במעצר מינהלי, מתחו אתמול ביקורת על ההחלטה לעוצרו. הם אמרו בין היתר: "פתאום הם באו בערב, דפקו על הדלת והציגו נייר שכתוב עליו שהבן שלנו יילקח לכלא למשך חצי שנה. לא אמרו מה החשדות ולא אמרו שום הסברים. חשבנו שיש כאן בתי-משפט ושזאת מדינה דמוקרטית".

עוד ענייני כלכלה

הדס גליקו ועמרי מילמן מדווחים ב"כלכליסט" על כוונת שר הכלכלה אריה דרעי לפצות את כיל ב-300 מיליון שקל בשנה.

יעקב רייניץ מדווח ב"המודיע" כי חברת גינדי-החזקות, בעלי מתחם שרונה-מרקט, מאיימת לקנוס בתי-עסק במתחם שלא יפתחו אותם בשבתות.

ב"גלובס" כותבת טלי ציפורי על חבילת השכר של מנכ"ל טבע, ארז ויגודמן. לדבריה, לאור שוויה של חברת טבע, "שכר חודשי של 112,500 דולר אינו חזירות, ובונוס כספי לפי יעדי ביצוע הוא חלק אינטגרלי והגיוני מכל חבילת שכר". בהמשך מותחת ציפורי ביקורת על ההחלטה להעלות את שכרו של ויגודמן, מהלך שבוודאי יגרור העלאה בשכר לכל חברי הנהלת החברה, וזאת זמן קצר לאחר שהחברה פיטרה למעלה מ-400 עובדים. נוסף לכך מותחת ציפורי ביקורת על ההחלטה להעניק לוויגודמן "מענק מיוחד" בסך כמיליון שקל, שכן ממילא הוא זכאי לבונוס מבוסס יעדים.

אגב, המאמר של ציפורי רואה אור במדור דעות מיוחד, המתפרסם אחת לשבוע ב"גלובס", ומוקדש כולו לענייני עבודה ותעסוקה. המדור החדש יחסית, שראה אור לראשונה לפני חודשיים, הוא יוזמה מבורכת.

תל-אביב

בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת יחסי-ציבור בוטה (איתמר אייכנר) לעיריית תל-אביב, בעקבות פתיחת "חוף תל-אביבי" על גדות נהר הסיין בפריז. בידיעה משובצים ציטוטים מפי ראש העירייה רון חולדאי ויועצו איתן שוורץ.

במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם טור מוצלח במיוחד של יוסי קליין, המוקדש לרון חולדאי.

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי רשות השידור הגישה תלונה למשטרה נגד עובד לשעבר בחשד שמעל בכספיה. לפי דיווחו, העובד עדיין מועסק ברשות.

אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" על פנייה ליועץ המשפטי של הכנסת, כדי שיבהיר כי הצעת החוק שמכשירה את פיצול התדרים ברדיו האזורי "אינה עומדת במבחן החוקתיות".

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי תקציב הטלוויזיה החינוכית יקוצץ.

ב"הארץ" מדווח על הסערה שהתעוררה בגרמניה בעקבות ההחלטה להעמיד לדין עיתונאים באשמת בגידה.