"אנחנו נוטים לחשוב שרק הסכסוך שלנו הוא עקוב מדם וקשה רגשית ונפשית וגבה קורבנות ושרק אנחנו מתמודדים עם קשיים זהותיים ולאומיים, אבל סכסוכים מהסוג הזה קיימים בעוד מקומות בעולם, וגם שם המנהיגים של האויב הם לא בדיוק אמא תרזה. גם הם היו מעורבים בטרור, ובכל זאת אפשר היה לראות הבדל בין הסיקור שם ואצלנו", אומרת ד"ר הילה לוינשטיין-ברקאי מהחוג לתקשורת באוניברסיטת אריאל, שהשוותה את היחס התקשורתי למנהיגי אויב בסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשנים 1987–2006 ובסיקור הסכסוך באירלנד בשנות ה-90.

"אפילו כשהיה מדובר במנהיג כמו ג'רי אדמס, שהיה מעורב בפעולות טרור, היחס של העיתונות כלפיו לא היה אוהד או אמפתי, אבל גם לא עשו לו את הדמוניזציה שעשו לערפאת בעיתונות הישראלית או שעשו לשרון בעיתונות הפלסטינית. הסיקור שם התמקד יותר במטרה מאשר במייצגים של הבעיה, כשהמטרה היא חתימת הסכם שלום. הצליחו להשכיל לראות את היעד הסופי ולא את העבר העקוב מדם או את הדרך עצמה. ההבנה היתה שגם אם מדובר במנהיג עם מעשים שליליים, צריך לסתום את האף ולקבל אותו כמנהיג לגיטימי עד ההשגה של היעד".

את טוענת שהתקשורת הישראלית סיקרה את מנהיגי הפלסטינים בצורה הרבה יותר שלילית מזו שבה התקשורת האירית סיקרה את מנהיגי האויבים, אבל אנחנו מכירים מחקרים אחרים שמראים שהסיקור של הצד הפלסטיני בישראל היה הכי אוהד שאפשר. איך זה מתיישב עם ממצאי המחקר שלך?

"זה מאוד-מאוד תלוי בשאלת העיתוי. ההקשר והתקופה הם המרכזיים שם. בתקופה שהיו מגעים לשלום, העיתונות הישראלית לקחה צעד אחורה. היא הצליחה קצת-קצת למתן את הדימוי הקודם של המנהיג – במקרה הזה של ערפאת – כארכי-נבל, כאב-טיפוס של הרשע, מפלצת ושטן. השיא של [ההפך מ]זה היה דווקא בתקופה שהוא גסס. בחודשים האחרונים לחייו, ממש היתה ספירה לאחור בעיתונות הישראלית – כולל כותרת כמו 'עד מתי נחכה'".

ד"ר הילה לוינשטיין-ברקאי (צילום: דוברות אוניברסיטת אריאל)

איך אפשר להסביר את ההבדלים בין התקשורת הישראלית לזו האירית?

"אני לא בטוחה שאפשר להסביר. יש כאן הרבה גורמים נלווים. הרבה גורמים שקשורים לתקשורת עצמה. למשל, עד כמה היא עצמאית ועד כמה היא משמשת שופר שלטוני. עד כמה היא ניזונה ממקורות שלטוניים וכך מייצגת את האג'נדה השלטונית, ועד כמה היא מושפעת מדעת הקהל. אם דעת הקהל מעוניינת בשלום, אז אולי יש יותר מקום לעיתונות לשקף את הדעה הזו".

במקרה האירי אנחנו רואים קשר יותר חזק בין דעת הקהל לבין התנהלות התקשורת, בעוד שבישראל זה לא היה חד-משמעי כל-כך.

"נכון. בצפון אירלנד רואים איך התקשורת צועדת יד ביד עם דעת הקהל. זו חברה קטנה, כמו אצלנו, וכמעט שלא היה בית שלא היה בו הרוג או שהסכסוך לא נגע בו באיזה אופן, והציבור מאס בכך ולאט-לאט שאפו להסכם שלום. כך היה אפשר לראות גם בסיקור; בהתחלה היחס היה קר, מנוכר ושלילי כלפי מנהיגי האויב, ולאט-לאט הקרח נשבר והיחס הופך להיות יותר מקבל – גם אם לא אמפתי. בתקשורת הישראלית, לעומת זאת, היה פער – דווקא דעת הקהל, וזה אולי יישמע לנו מפתיע, הקדימה את העיתונות. אפשר לראות עקביות של נכונות לפשרה מצד הציבור".

הממצא שלך שונה מהטענה הרווחת בימין ולפיה התקשורת נוטה לשמאל ולא מייצגת את דעת הקהל.

"נכון, למרות שאני נזהרת בביטויים 'ימין' ו'שמאל', כי לא בדקתי את השיח התקשורתי כלפי יחסים בין ישראלים לפלסטינים וויתור על שטחי ארץ ישראל, שהוא הליבה של השיח הזה, אלא את ההתמקדות במנהיג עצמו. לכן הייתי נזהרת בקביעות האלה, אבל כן, הממצאים מצביעים חד-משמעית על פער בין דעת הקהל כלפי נכונות לשלום לבין האופן שבו סוקר ערפאת, גם בתקופות של מגעים לשלום".

את הראיון ערך אביעד טובי ב"קול העין", תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולרדיו קול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל.

• להאזנה לתוכנית המלאה