האסון הכי מיוחד בעולם

"למען השפיות הציבורית, כדאי להבהיר שבניגוד למה שנטען בערוץ 2, באולם החתונות עדיה ביבנה לא אירע 'אסון' ולא התרחשה 'טרגדיה'", כותב רוגל אלפר בפתח טור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ", המוקדש לתוכנית "שש עם רינה מצליח". לפי אלפר, "קרתה תאונה. אשה נהרגה. יתר הנפגעים טופלו ושוחררו זולת אחד, שמצבו בינוני".

השפיות הציבורית לא תיוושע מהביקורת של אלפר. היא נפחה את נשמתה מזמן, אולי מעולם לא התקיימה. ההיסטריה שפשתה אתמול במשדרי החדשות של ערוץ 2 מגיעה הבוקר לעמודי הטבלואידים. "אסון בלתי נתפס במהלך חתונה ביבנה", "החלום הפך לסיוט", "אסון בחתונה", "משמחה לשבעה", "משמחה לאסון", "חלמנו על חתונה יפה, קיבלנו אסון". כותרת ראשית ושלוש כפולות פותחות ב"ישראל היום" ו"מעריב". כותרת ראשית ושתי כפולות פותחות ב"ידיעות אחרונות".

הכותרת שמודפסת בראש עמ' 2 של "ידיעות אחרונות" מביאה ציטוט מדברי מור לוי, החתן: "קארין [הכלה] אמרה שהחתונה שלנו הכי מיוחדת בעולם, ואז הכל קרס".

מבזק חדשות לחתן הטרי: החתונה שלך לא היתה הכי מיוחדת בעולם. זהו אחד השקרים שכל זוג מתחתן שומע מאורחיו ומספר לעצמו. שקר מקובל, חלק מפס הייצור של מוסד החתונה העכשווי, שנועד להצדיק את ההוצאה הכספית הכבדה. באותה מידה, התאונה שהתרחשה שלשום במהלך החתונה לא היתה "אסון בלתי נתפס". גם ביטוי זה, כמו יתר הגוזמאות שמודפסות הבוקר בעיתונים, הוא שקר מקובל, רק שבמקרה זה אין אורחים שמשקרים לזוג צעיר ולא מתחתנים שמשקרים לעצמם. אלה כלי התקשורת שמגזימים ומנפחים את ממדיה של תאונה קטלנית לכמעט אסון לאומי, הכל במסגרת פס הייצור של מפעל הסנסציה החדשותי.

הברון השודד

קריקטורה של ג'ון ד' רוקפלר, שהופיעה בשנת 1901 במגזין "Puck" (נחלת הכלל)

בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מתפרסמת קריקטורה משנת 1901 שבמרכזה ג'ון ד' רוקפלר, "ראשון הברונים השודדים", כפי שהוא מוגדר בכיתוב הנלווה.

הקריקטורה משובצת במרכז טקסט מאת מירב ארלוזורוב, שמתריעה כי ריכוז יתר של הון בידי גורם אחד מזיקה לא רק לכלכלה, אלא גם לדמוקרטיה. ברשימה של ארלוזורוב שמו של יצחק תשובה כלל אינו מוזכר, אבל איל הגז המקומי הוא הליהוק המתבקש לגרסה עכשווית של הקריקטורה, הוא "הברון השודד" של ישראל 2015.

"תשובה עשה לנתניהו תרגיל – וקיבל הבטחה למונופול גדול פי שניים", היא הכותרת שמתנוססת בעמוד השני של הכפולה הפותחת ב"דה-מרקר". אבי בר-אלי מדווח כי כניסת נתניהו לסוגיית הגז העבירה את חברות הגז ממגננה לחגיגה. "במקום תוכנית לפירוק מונופול הגז ולהגברת הפיקוח עליו, נרקמת בימים אלה תוכנית מתוחכמת לבניית מונופול גז גדול, עוצמתי ורווחי הרבה יותר", כותב בר-אלי, ומפרט.

ב"כלכליסט" מתמקד שאול אמסטרדמסקי בשותפתו של תשובה, חברת נובל. "תשובה הוא לא הסיפור העיקרי פה. הוא רק משקיע פיננסי", כותב אמסטרדמסקי בהקשר של מאגר תמר. בהמשך הוא מוסיף: "הסיפור האמיתי הוא נובל-אנרג'י. נתניהו מתבטל בפני החברה האמריקאית ומאפשר לה להישאר מונופול דה-פקטו. ואם נתניהו והממשלה לא מצליחים לעמוד בפני הכוח של נובל-אנרג'י כיום, הסיכוי שיוכלו לעמוד מולו בעוד 5–10 שנים אפסי ממש".

עם זאת, כמו בר-אלי, גם אמסטרדמסקי חרד מהצפוי לבוא בשוק הגז: "בשורה התחתונה המתווה שנתניהו עומד לחתום עליו ינציח את כוחו של המונופול. המדינה תהיה תלויה בו עוד יותר בעתיד, המחירים לא יירדו, לוחות הזמנים לא יהיו מחייבים וכל פגיעה בצינור תסכן את אספקת הגז למשק".

"גלובס" שוב מציג עמדה שונה משני עיתוני הכלכלה האחרים. טורו של סגן עורך העיתון אלי ציפורי, שבדרך כלל מתפרסם בגליונות חמישי בערב, הוקדם ביומיים וראה אור כבר אמש. "המחיר כבר לא מה שהיה" היא הכותרת שניתנה לו. חלק נכבד מטורו של ציפורי מוקדש לניתוח טעויות עבר, רק כדי להבהיר שמדובר ב"חלב שנשפך". באשר לעתיד, ציפורי צופה שה"בוננזה" של לווייתן לא תהא גדולה כמו זו של תמר (הגם שהמאגר גדול יותר משמעותית), וזאת כיוון שבחודשים האחרונים נמצאים מחירי הגז העולמיים בירידה והם צפויים להמשיך לרדת.

ציפורי אף עומד על מה שהוא מכנה "קלף" שיש למדינה במשא-ומתן מול חברות הגז – תוכניתן של החברות למכור כמות נכבדה של גז ממאגר תמר לחברה ספרדית בעלת מתקן הנזלה של גז במצרים תתבצע ככל הנראה לפי ערך של פחות מ-5 דולרים לכל יחידת חום. לפי ציפורי, כיוון שחברות הגז מחויבות למכור בישראל במחיר נמוך יותר מאשר בייצוא, גם המחיר בישראל יהיה זול מהצפוי. ובמלותיו: "הרי אי-אפשר לייצא במחיר זול יותר מאשר המחיר באספקה מקומית".

בהקשר זה כדאי לקרוא פסקה אחת מטורו של בר-אלי: "יתרת הגז שלא נמכר במאגר תמר (24%) תימכר למתקני הנזלה ויצוא גז בצפון מצרים. אמנם החלטת הממשלה על היצוא מלפני שנתיים אוסרת זאת – אך הממשלה תשנה כעת את החלטתה, ותסיר את חיוב בעלי תמר להמתין עד לפיתוח לווייתן קודם שייצאו גז. המדינה אף תסייע לבעלי תמר בקיזוז חבותם במס, באמצעות השתתפות ציבורית במימון הצינור למצרים, תוך תיקון נוסף שתבצע בחוק ששינסקי מ-2011. היא אף בוחנת כיום את דרישת חברות הגז לייצא גז למצרים במחיר נמוך מזה שנמכר בשוק הישראלי – אף שמדובר בפתח להברחה של משאב לאומי. כל אלה – רק כדי להאיץ את התרוקנות תמר".

במלים אחרות, ה"קלף" יתבצע לאחר שהמדינה כבר נסוגה מעמדות קודמות שבהן החזיקה. מה ימנע מהמדינה לסגת עוד, גם מההתחייבות שקיבלה מחברות הגז למכור בישראל במחיר נמוך מהייצוא? בוודאי לא מאמרים מסוג זה של ציפורי. בעוד שב"כלכליסט" מפרקים את הטיעונים של ראש הממשלה וחברות הגז לגזרים וב"דה-מרקר" קוראים לציבור לצאת לרחובות ולהפגין, ציפורי מציע גלולת הרדמה. הטעויות כבר נעשו, אין טעם לכעוס עליהן כעת. העתיד יהיה טוב יותר, וממילא תשובה לא ירוויח כל-כך הרבה ממאגר לווייתן, הרי מחירי הגז העולמיים בירידה.

צמוד לטורו של ציפורי מתפרסם טור מאת עמירם ברקת, שדווקא קורא לפעולה. לדעתו, על המדינה להיכנס לעסקי הגז בעצמה.

יצחק תשובה (צילום מקורי: פלאש 90)

"התקדמות במשא-ומתן על הגז", מבשרת כותרת בראש הכפולה השנייה של המוסף "ממון". ביום ראשון תלה המוסף תקווה בשר הכלכלה אריה דרעי, שישפיע על מחיר הגז הצפוי. "גורם ממשלתי" טען באוזני עמיר בן-דוד כי "ההכרעה על המחיר רחוקה מלהסתיים", שכן "גם לשר הכלכלה אריה דרעי לבטח יהיה מה לומר". ובכן, לשר דרעי אכן היה מה לומר.

הבוקר, בידיעה שאף היא מאת בן-דוד, מדווח כי דרעי שיגר שלשום מכתב לראש הממשלה שבו הציג את ה"קווים האדומים" מבחינתו. "במכתבו הוא בחר להימנע מלהיכנס לסוגיית המסים, וככל שזה נוגע למחיר הסתפק באמירה עמומה שהוא דורש 'מחיר סביר'".

המשפט הזה, שמתחבא בעומק הידיעה של "ממון" (ההבטחה כי לדרעי עוד יהיה מה לומר בסוגיית המחיר פורסמה ביום ראשון בפתח הידיעה), הופך ב"כלכליסט" לכותרת הראשית: "דרעי התעורר מאוחר, בניסיון לגזור קופון".

"בחינה עניינית של כלל הסעיפים במכתבו של דרעי מחדדת עד כמה הוא למעשה פיספס את ההזדמנות להשתמש בכוח שניתן לו כדי להביא לשינוי אמיתי למען הציבור", כותב ליאור גוטמן בפנים העיתון. "רוב הסעיפים שמנה דרעי הם דרישות של דברים שכבר סוכמו, אחרים הם דרישות אמורפיות ולא מתחייבות, אך מעל לכל הפספוס הוא בנושא מחיר הגז – שר הכלכלה יכול היה לכפות על הממשלה להציב אותו ברף נמוך ככל האפשר, אבל בניסוח מתחמק העדיף שלא לנצל את ההזדמנות שניתנה לו".

הברון השודד (נספח הצעות מגונות)

צבי זרחיה מדווח ב"דה-מרקר" כי ח"כ שלי יחימוביץ' סיפרה אתמול במסגרת כנס חירום בנושא הגז שאירגנה בכנסת כי לפני כחמש שנים, במהלך הדיונים שהתקיימו על "חוק ששינסקי", הציע לה יצחק תשובה להקים קרן בת 100 מיליון שקל בניהולה:

"בדצמבר 2010, כשהיינו בעיצומו של המאבק לשינוי המיסוי בישראל, תשובה ביקש להיפגש איתי, אחרי סדרה של סירובים שלי להפגש עם לוביסטים מטעמו. קיבלתי את ההזמנה הקלאסית להגיע לאסדה (בתמר) וסירבתי. ביקשתי שיבוא לכנסת – והוא סירב, ולבסוף נפגשנו בביתי. מבחינת תשובה המטרה היתה להוריד אותי מהמאבק. לקראת סוף השיחה הוא אמר לי, 'למה שהכסף ילך למדינה, את סומכת עליהם שיעשו דברים טובים? אני אקים קרן שיהיו בה 100 מיליון שקל ואת ואני נחליט לאן הכסף ילך'. התווכחתי איתו על כך שלאנשים פרטיים אין סמכות להחליט על כסף שצריך להיות בקופת המדינה, ורק אחר-כך עלה על דעתי שיכולות אולי להשתמע משמעויות נוספות להצעה הזאת".

זרחיה מציין כי עידן וולס, מנכ"ל תשובה-אחזקות, מסר בתגובה כי "מדובר על הוצאה מכוונת של דברים מהקשרם [...] כל ניסיון לתת לדברים פרשנות אחרת הוא אינו נכון, מטעה ומוטעה".

ב"כלכליסט" מדווח אורי תובל בקצרה על ההתבטאות של יחימוביץ'. ב"ישראל היום", שמציג גם הבוקר את סוגיית הגז מנקודת המבט של ראש הממשלה נתניהו (קרי: של חברות הגז), מדווח גם כן על דברי יחימוביץ'. רק ב"ממון" לא נמצא מקום לדיווח על ההצעה של יצחק תשובה לחברת-הכנסת.

מדד יוני נתניהו

סא"ל יונתן (יוני) נתניהו ז"ל עדיין מת, וב"ישראל היום" שוב מציינים את יום השנה לנפילתו בידיעה ובתצלום.

מדי שנה, לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, מפרסם "ישראל היום" ידיעה ותצלום על ביקורו של ראש הממשלה בקבר אחיו המנוח (אורי משגב עמד על כך לאחרונה באתר "הארץ"). כמעט מדי שנה מצוין ב"ישראל היום" גם יום הזיכרון האישי של משפחת נתניהו עקב נפילת בן המשפחה במהלך המבצע הצבאי באנטבה.

"ישראל היום", 29.6.09

"ישראל היום", 20.7.10

"ישראל היום", 10.7.11

"ישראל היום", 6.7.14

"ישראל היום" 24.6.15

האישי והלאומי מתערבבים בעיתון המשרת בנאמנות את ראש הממשלה ומשפחתו, וזה אך צפוי. אולם מעניין לציין כי בעוד שעיתונים אחרים אינם מדווחים ברגיל על האזכרה האישית של ראש הממשלה לזכר אחיו, הבוקר מצטרף ל"ישראל היום" יריבו המושבע "ידיעות אחרונות".

איתמר אייכנר, שלפני שנים אחדות כבר שימש כתב העיתון לענייני חנופה לבנימין נתניהו, מדווח בשולי עמ' 21 של "ידיעות אחרונות" על טקס האזכרה שנערך אתמול לנתניהו, בהר הרצל שבירושלים. אייכנר מסיים את הידיעה הקצרה בציטוט דברים שנשאה באזכרה שרה גוטר-דוידזון, אחת הניצולות במבצע:

לא הכרנוך יוני, לא זכינו לראות פניך הנאות ואצילותך הקורנת. לא ידענו מי אתה והיכן אתה חי. לנו אתה אגדה, לנו אתה נס החיים, לנו אתה מוחשי מאוד. לנו אתה הלב הפועם בבית, במרחק אלפי מלים, לנו אתה הכתף הרחבה להישען עליה. חזרנו בזכותך, יוני, ובזכות חבריך".

אפילו שלמה צזנה ב"ישראל היום" מסתפק בציטוט קצר ומתון יותר מדברי גוטר-דוידזון.

זכות הציבור לא לדעת

"תחקיר הלינץ' בגולן: עשרות רעולי פנים השתתפו במארב", נכתב הבוקר בשער "הארץ". עמוס הראל מדווח בהרחבה על ממצאי התחקיר הראשוניים לאירוע שבו הותקף אמבולנס שהוביל פצועים מסוריה לבית-חולים בישראל. לפי דיווחו, למרות שורה של אירועים מקדימים, לא ננקטו די אמצעי זהירות כדי למנוע את המתקפה. "נראה כי למתפרעים היה מידע מוקדם על נסיעתו הצפויה של האמבולנס", מציין הראל. "בצה"ל בודקים חשד כי המידע הגיע מחייל המשרת בחטיבת החרמון".

לפי דיווחו, האמבולנס נקלע למארב מתוכנן. דרוזים על טרקטורונים עם לוחיות זיהוי מוסתרות חסמו את דרכו, הבריחו שני כלי רכב צבאיים שליוו אותו, ובהמשך תקפו את החיילים שניסו להגן על הפצועים. אלה ירו באוויר, אך לא מנעו מההמון לממש את תוכניתו.

"חשד: חייל סייע למבצעי הלינץ'" היא הכותרת שמתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", מעל דיווח קצר בהרבה ודל בפרטים בהשוואה לדיווח ב"הארץ", מאת גואל בנו. הידיעה מלווה בטור פרשנות מאת יוסי יהושוע. ב"מעריב" מסתפקים ברמז: "בצה"ל ובמשטרה מעריכים כי העובדה שמול האמבולנס שלשום התייצבו מאות צעירים בתוך מג'דל-שמס מעידה כי הם קיבלו מידע מוקדם על הכוונה להעביר פצועים סורים לבית-החולים". ב"ישראל היום", אם מפני אוזלת יד עיתונאית ואם בשל חשש מהפרת צו איסור פרסום שהוצא על החקירה, נמנעים לחלוטין מלדווח לקוראי העיתון על החשד למדליף, שלא לדבר על כל יתר הפרטים שמציע הראל ב"הארץ".

שקט מקומי

"השקט שוב הופר", נכתב בשער "ישראל היום". "שוב הופר השקט בדרום", נכתב בכותרת גג מעל ידיעה הרואה אור ב"מעריב". בשני המקרים מדווח על רקטה ששיגרו אתמול עזתים לעבר אזור אשקלון. גם בעיתונים האחרים מדווחים על ירי הרקטה, החמישית במספר מאז סיום מבצע "צוק איתן".

איזה שקט מופר כשנורית רקטה מעזה לישראל? השקט בתחומי מדינת ישראל הריבונית. בעזה לא שקט. לפי נתוני האו"ם, במהלך שנת 2015 נפצעים מדי שבוע בממוצע 2 פלסטינים עזתים מידי כוחות הביטחון הישראליים (ו-39 תושבי הגדה המערבית). גם בשטחי הגדה לא שקט. לפי אותו הדו"ח, ממוצע הפצועים הישראלים מידי פלסטינים עומד אף הוא על שניים בשבוע, בתחומי השטח הפלסטיני הכבוש.

בדיעבד

"יו"ר ועדת האו"ם: אי-אפשר להטיל פצצה של טון בלב שכונה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", היחידה שאינה מוקדשת לתאונה הקטלנית בחתונה. ברק רביד שוחח עם השופטת מארי מקגוואן-דייוויס ושמע ממנה כי לו ישראל היתה מסכימה לשתף פעולה עם הוועדה שבראשה עמדה, הדו"ח הסופי היה אחר.

ילדים משחקים ברצועת עזה, 22.6.15 (צילום: אעד טאיה)

במוסף "מעריב" מתפרסם ראיון שערכה שרה ליבוביץ'-דר עם פנינה שרביט-ברוך, שכיהנה כראש המחלקה לדין בינלאומי בצה"ל בתקופת מבצע "עופרת יצוקה". שרביט-ברוך מתארת את הדו"ח של האו"ם כהוגן במידה מפתיעה, בוודאי ביחס לדו"ח גולדסטון. "מה לא הוגן בדו"ח באופן קיצוני?", מבררת ליבוביץ'-דר, ושרביט-ברוך משיבה:

"יש שם הנחה שפגענו במכוון באזרחים כשירינו בלילות בזמן שתושבי עזה חגגו בסעודות האיפטאר. מידע אישי, זה לא נכון, זה ממש הרגיז אותי. לדעתי זו אמירה שנכתבה בעקבות לחץ פוליטי. מצד אחד ברור שבוועדה הבינו שישראל לא יכולה לפרוש את המודיעין שלה כדי להתכונן, אבל אם אנו לא עושים את זה, החזקה היא שפעלנו בצורה לא ראויה. הם טוענים שלא שינינו את מטרות הפעולה אף שאזרחים רבים נהרגו. מזה הם מסיקים על כוונה לפגוע באזרחים. זה לא ניתוח לוגי והוא מעיד על חוסר הבנה צבאית. מי שמבין בצבא יודע שאין אפשרות לראות בקרבות את התמונה הרחבה, אתה גם לא יכול להפיק לקחים כשיורים עליך".

בשולי החדשות

א. בעקבות ההצלחה הכבירה שנחלו הדיווחים מיום ראשון האחרון על הסיום המתקרב של הקורס שמלמד חיילים בצה"ל את מיומנויות הטיסה, שבים ומפרסמים גם הבוקר "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" דיווחים על הסיום המתקרב עוד יותר של הקורס.

ב. "הארץ" מדווח במרכז החלק העליון של עמוד השער כי איל ההון האוסטרי מרטין שלאף, שנחשד בעבר בפרשות שחיתות, סעד אתמול בחתונה משפחתית לצד ח"כ אביגדור ליברמן. התצלום של אילן אסייג מציג את שלאף כמי שנתפס באמצע מעשה מגונה ואת ליברמן כמי שצוחק על כל העולם.

ג. אבי טמקין, מהפובליציסטים המומלצים לקריאה ב"גלובס", הקדיש את טורו האחרון לנאום שנשא גרבוז בהפגנת השמאל שלפני הבחירות האחרונות לכנסת. כרגיל, גם את הטור הזה של טמקין כדאי לקרוא בעיון. עם זאת, טמקין טוען משום מה כי הנאום של גרבוז "לא כלל את המלה 'קמיעות'", בעוד שגרבוז תועד אומר במפורש בנאומו את הביטוי "מנשקי הקמיעות". את המלה "מזוזות", אגב, גרבוז באמת לא כלל בנאום.

עושים לביתם

גם הבוקר מוקדשות שתי כפולות במוספי "ידיעות אחרונות" לשיתופי פעולה מסחריים עם תאגידי ענק – תנובה ("בית בריא") ובנק הפועלים ("משפחה בצמיחה").

הפרסומת לתנובה (איריס ליפשיץ-קליגר) מעוטרת בצבעי המותג, סמליל המותג, שם המותג ותצלום של יועצת המותג. הפעם מוקדשת הפרסומת למלח ונתרן. אחרי הסברים על מוצרי מזון המכילים עודף נתרן נכתב: "התו 'אפשרי בריא' הוא תוצאה של התגייסות משרד הבריאות ותעשיית המזון במסגרת התוכנית הלאומית להפחתת צריכת הנתרן. החלוצים בתחום היו מוצרי החלב, שם נעשה מאמץ אמיתי להפחית את כמויות הנתרן, כך שאפשר כבר היום למצוא במקרר הגבינות קוטג' שמכיל רק 300 גרם נתרן, ולא 400 גרם כפי שהיה עד כה" (הכוונה כנראה למ"ג).

הפרסומת לבנק הפועלים (שושנה חן, רועי ברגמן, איריס ליפשיץ-קליגר, גואל בנו, עדי חנן ונווית זומר) מוקדשת לשלב מיוחד במיזם "משפחה בצמיחה 4" – השלב שבו המשפחות המשתתפות במיזם הגיעו לסניפי בנק הפועלים, נפגשו עם מנהלי הסניפים ויועצים בכירים של הבנק, וקיבלו ישירות מהם עצות על חיסכון. בעולם של בנק הפועלים ו"ידיעות אחרונות", זו כנראה המשמעות האמיתית שיש למושג "באים לבנקאים".

ענייני תקשורת

אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" כי ראש הממשלה ושר התקשורת אישר אתמול באופן סופי את עסקת המיזוג בין בזק ל-yes. הדיווח נושא את הכותרת "נתניהו נתן לאלוביץ' סוכרייה של 680 מיליון שקל במזומן". כותרת המשנה מסבירה: "המיזוג בין בזק ל-yes כבר קיבל אישור מרשות ההגבלים, אך מנכ"ל התקשורת הקודם ביקש להקשיח את תנאיו. אתמול נתניהו אישר אותו ללא תנאים נוספים".

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי המינוי של השר אופיר אקוניס לאחראי על רשות השידור נעשה בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה.

נירית אנדרמן מדווחת כי הקרנת הסרט התיעודי על יגאל עמיר בפסטיבל ירושלים מוטלת בספק, הפעם בשל מחלוקת באשר לטשטוש פניו של בנו של עמיר, שמופיע בסרט.

במוסף "מעריב" מראיינת כרמית ספיר-ויץ את רועי צ'יקי ארד ויהושע סיימון, מייסדי ועורכי כתב-העת מעיין, לרגל החלטתם לוותר על תמיכת משרד התרבות בכתב-העת. "הרגשנו שלרגע הדרסטי והעכור הזה דרושה תגובה מיוחדת", מסביר ארד.

מתי גולן תוהה ב"גלובס" עד כמה משפיע שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", על ההחלטות המדיניות של בנימין נתניהו.