לפני כשבועיים התארח בישראל מנכ"ל פרידום-האוס רוברט רובי, בעת שהיה אורחו של כנס שעסק בחופש העיתונות העולמי, ובו השתתפו עיתונאים רבים מהארץ ומהעולם. בראיון לתוכנית "רואים עולם" בערוץ 1 קבע רובי כי ישראל מדורגת במקום ה-60 בסולם חופש העיתונות העולמי, בין המדינות הדמוקרטיות לאלו שאינן דמוקרטיות. רובי אף טען באותו ראיון כי מעמדה של ישראל השתפר ביחס למדדים הקודמים, שבהם היה מקומה נמוך אף יותר.

יעקב אחימאיר נראה שבע רצון כשרובי העניק לישראל נקודות זכות, קבע שבישראל יש חופש ביטוי, חוקים המגינים על עיתונאים והגנה של בית-המשפט העליון על חופש העיתונות. ברם, כל זה לא שינה את העובדה שישראל אינה בין עשר המדינות המקפידות על חופש העיתונות, גם לא בין 20 ולא בין 30 המדינות, אלא במקום נמוך יחסית, שמבטא את השחיקה של ערכי הדמוקרטיה בישראל, ומראה כיצד ערכי הכיבוש בגדה המערבית זוחלים אל תוך הקו הירוק. היותה במקום טוב באמצע נראית טוב על הנייר; בפועל ישראל נמצאת בתחתית סולם המדינות הדמוקרטיות שלהן היא מבקשת עדיין להידמות.

אחת הבעיות במדד מעין זה היא העובדה שהוא בוחן בעיקר את המקרו ולא את המיקרו. עד כמה דומיננטי בדירוג, אם בכלל, מעמדם התקשורתי של מיעוטים וקבוצות במדינות משוסעות ומסוכסכות? עד כמה משפיעות על הדירוג תשובות לשאלות כמו עד כמה נהנים המיעוטים מחופש הביטוי, האם יש פער בין מידת חופש הביטוי בקרב הרוב לבין זו הקיימת בקרב המיעוט, האם מופעלות סנקציות פליליות וכלכליות כלפי אלו המבטאים את עמדת המיעוט בכלי התקשורת, האם יש צנזורה עצמית בכלי התקשורת הללו ועוד. ייתכן שהתחשבות בנתונים הללו היתה מצניחה מדינות רבות במורד הדירוג. אני סבור גם שבמקרה כזה מקומה של ישראל לא היה עולה, אלא להפך, היא היתה מוצאת את עצמה במקום נחות יותר.

כמי שמעורה בנעשה בכלי התקשורת הערביים בישראל ועומד בראש תחנת רדיו ערבית, אני יכול לומר כי מידת הזהירות שצריך לנקוט עורך בערוץ תקשורת ערבי גבוהה שבעתיים מזו של עורך עיתון או מנהל תחנת רדיו שאינם ערביים. אני מודע היטב לשחיקה במעמד העיתונות הישראלית ולתלות של כלי התקשורת המשדרים בהחלטותיה של הממשלה באשר לגורלם, אך למרות זאת, מעמדם חזק דיו ועומד לצדם כוח ציבורי לא מבוטל, המונע פגיעה בהם.

לא כך הדבר כשמדובר בכלי התקשורת הערביים, הנדרשים לזהירות רבה. הציבור היהודי אינו מאזין לאותן תחנות, ובלי שערכתי סקר, ועם כל הזהירות הנדרשת, אני משוכנע כי רובו הגדול סבור כי כלי התקשורת הערביים משרתים את אויביה של מדינת ישראל, וכי על השלטון לבוא חשבון עם אותם כלי תקשורת ולנקוט נגדם צעדים כשהם מביעים עמדות שנויות במחלוקת.

רק מעטים מבין אלו הנמנים עם הרוב היהודי יודעים כי כלי התקשורת הערביים עוסקים, בדיוק כמו כלי התקשורת היהודיים, בנושאים כמו תרבות, ספורט, אופנה וכלכלה, וכי קשת הדעות הפוליטיות הבאה בהם לידי ביטוי רחבה יחסית וכוללת לצד הנציגים הערבים גם נציגים יהודים מימין ומשמאל.

הפחד מסנקציות פליליות או כלכליות יוצר אצל העורכים הערבים חשש להביע את עמדותיהם פן יבולע להם, ונטייתם היא לא פעם לצנזורה עצמית, שבמסגרתה הם נמנעים מלהביע עמדות שאינן בקונסנזוס

הבורות בקרב הציבור היהודי ביחס לאזרחיה הערבים של ישראל והטינה של חלקים ממנו כלפיהם יוצרות לגיטימציה שלטונית להתרעם על התבטאויות שנאמרו בשידור, ואף לנקוט כלפינו צעדים כתחנת רדיו הנמצאת תחת אחריות רגלוטורית במקרים שבהם לא עמדנו בציפיות הרוב היהודי. כך היה כשנקנסנו על השמעת שירים "שמחים" לכאורה ביום-הזיכרון, או כשנגררנו לבית-המשפט כשנאסר עלינו לשדר ביום-הכיפורים.

הפחד מסנקציות פליליות או כלכליות יוצר אצל העורכים הערבים חשש להביע את עמדותיהם פן יבולע להם, ונטייתם היא לא פעם לצנזורה עצמית, שבמסגרתה הם נמנעים מלהביע עמדות שאינן בקונסנזוס. כך אי-אפשר לקיים תקשורת חופשית, ומקום שאין בו תקשורת חופשית אינו יכול לקיים דמוקרטיה. כמנהל ערוץ תקשורת אעדיף לסגור את תחנת הרדיו שבבעלותי מאשר לפגוע בערך העיתונות החופשית.

אני מקווה כי בראיון הבא שיתקיים עם מנכ"ל פרידום-האוס עם צאת מדד העיתונות לשנת 2016, יתברר כי מקומה של ישראל השתפר פלאים, וכי העיתונות חזרה להיות הכלב הנושך של הדמוקרטיה. עלייה משמעותית של ישראל במדד העיתונות החופשית תהיה בשורה טובה גם לתקשורת הערבית, המייצגת את המיעוט הנאבק על זכויותיו.

סוהיל כראם הוא המנכ"ל והעורך הראשי של רדיו א-שמס