ב"מצב האומה" נוהגים לארח מדי פעם פוליטיקאים, ובעונת בחירות אפילו יותר מהרגיל. העסק הולך כך: האורחים מתיישבים סביב השולחן לצד המצחיקנים הקבועים ומריצים בדיחות, לעתים גם על עצמם. לעתים הם חוטפים מהאחרים.

הטריק שהפרקטיקה הזאת נשענת עליו הוא הטשטוש המכוון שנוצר בשאלת מעמדו של הטקסט: האם הוא מאולתר, האם מתוסרט; האם הפוליטיקאים ועוזריהם כתבו אותו, האם אנשי התוכנית; וכך הלאה. התוכנית חוגגת במודע את אי-הבהירות בשאלות הנ"ל, וזו מקנה לה אופי מעט מתעתע.

כשלעצמי, הנחתי עד היום שהטקסט אכן מתוסרט מתחילתו ועד סופו, כמו במרבית תוכניות הפריים-טיים, ושלפוליטיקאים ולאנשיהם יש מעורבות כלשהי בכתיבה, גם אם היקפה לא ברור. יחד עם זה, חשוב לציין שגם הצפייה תחת ההנחה שלעיל אינה מבטלת לחלוטין את המימד המתעתע, משום שהוא קשור לטעמי גם לאיזה חוסר אמון, או למצער פליאה מסוימת, נוכח האפשרות שהפוליטיקאים אכן משננים כמויות כאלה של טקסט, מפגינים עיתוי קומי כה מהוקצע, ובקיצור, עושים עבודה כל-כך טובה כשחקנים. לא כולם כמובן, אבל יש כאלה שלחלוטין נותנים בראש.

ההפך המוחלט מסאטירה

יש כמה דברים להגיד על הטשטוש ש"מצב האומה" יוצרת בשאלת מעמדו של הטקסט, עוד בטרם נפנה להופעתה המדוברת בתוכנית של שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני בחמישי האחרון. החשוב שבהם הוא ששיתוף הפעולה שמאפשר אותו, בין אנשי "מצב האומה" לבין הפוליטיקאים – והכוונה כאן למובן המיידי ביותר של המושג, לכך שהם אשכרה מכינים את התוכנית ביחד, שכם אל שכם, כאילו היו קולגות ולא מושאי הביקורת ההומוריסטית שלהם – מאכזבת ומבאסת, בוודאי לאור האפיל הציבורי של התוכנית כ"סאטירה נשכנית".

ראוי לשים לב עד כמה המצב הזה הוא ההפך המוחלט מסאטירה, לא כל שכן נשכנית. "מצב האומה" היתה יכולה להביא פוליטיקאים מכל קצות הקשת ולשאול אותם שאלות, כולל כאלו שבדרך כלל אינן נשאלות, ויותר מזה, לעשות את זה באופן נוקב, ללא חומר הסיכה שבתוכניות האירוח של הפריים-טיים הישראלי נשפך כמים – וזאת בחסות מעמדה האקס-טריטוריאלי כתוכנית סאטירה. ייתכן שגם במקרה כזה תאוות הפריים-טיים של הפוליטיקאים היתה משנעת אותם לאולפן. כך "מצב האומה" היתה מרוויחה מחדש את האינטגריטי שלה כתוכנית סאטירה, על כל המשתמע. אם יש לה בכלל עניין בכך.

אגב, יש שם לגוף שמנסח יחד עם הפוליטיקאי את מסריו ומפיץ אותם בשמו: יח"צ

אלא ש"מצב האומה" בחרה לוותר כמעט כליל על האפשרות להפתיע את אורחיה, ומעדיפה, תחת זאת, להשתמש בהם כשחקנים; להפוך אותם לאיבר מאיבריה (דוגמה מזוקקת לשימוש כזה התגלמה בהופעתה של לימור לבנת בתוכנית האחרונה, שפשוט עמדה והקריאה מהפרומפטר טקסט פרודי לכאורה על חייו של פוליטיקאי לאחר פרישתו). אגב, יש שם לגוף שמנסח יחד עם הפוליטיקאי את מסריו ומפיץ אותם בשמו: יח"צ.

יש בזה כדי לעורר מחשבות נוגות, הן משום ש"מצב האומה" היא פחות או יותר המשבצת היחידה בטלוויזיה המסחרית המיועדת לסאטירה, והן משום שבעולם הגדול יש אתוס מכובד ומסורת ענפה של הז'אנר. ג'ון אוליבר, למשל, שמשחק אמנם במגרש אחר כביכול – הוא אינו מארח נבחרי ציבור, אלא מציג מונולוג מתוחקר ומתוסרט לעילא בנושא אקטואלי – מדגים יפה כיצד סאטירה יכולה לא רק לטעון טענה משמעותית על המציאות, אלא אפילו לחשוף צדדים סמויים שלה, ובד בבד לרסק מצחוק כמובן. במובן זה הוא מאיר באור עלוב את היומרה של "מצב האומה".

להבדיל, גם תוכנית כמו "רוסט" ("על הגריל", בתרגום חופשי), שהורישה ל"מצב האומה" את התבנית הנידונה (בהבדלים מסוימים – המרכזי שבהם הוא ששם בדרך כלל זה כוכבן שמונח על הגריל, ולא נבחר ציבור), והולכת במודע על האופציה המתוסרטת, לפחות עושה זאת בארסיות ובפראות הנדרשות, כאלו שבאמת מצדיקות את שיתוף הפעולה בין הבדרנים למושאי הקומדיה שלהם. אחרת, מה הטעם?

המחלה הכרונית של העיתונות העברית

והנה כי כן, ציפי לבני החליטה אף היא להעלות בדרגה את רף הארסיות והפראות בהופעתה האחרונה ב"מצב האומה", על פני הליקוק ההדדי הנהוג בתוכנית בדרך כלל, מן הסתם בעצה אחת עם דובריה וכתוצאה משיקול יחצני-פוליטי כלשהו.

למי מכם שפיספס, לבני, כחלק מאותו פאנל משועשע ודחקיונרי, כינתה את הפלסטינים בהקשר המשא-ומתן שניהלה מולם "האידיוטים האלה", אמרה שלמדינת ישראל "מגיעים שני ראשי ממשלה בפוטנציה ולא ראש ממשלה אחד באימפוטנציה", סיפרה שהיא ובוז'י הרצוג יבצעו מעתה את כל עבודות הבית כולל "להוריד את הזבל" (דהיינו, את נתניהו), ואמרה ש"בסיפור של מע"מ אפס, לא המע"מ הוא האפס".

כל אלו בדיחות שאפשר להתווכח על איכותן, אבל המעניין הוא האימפקט שיצרו. ואני לא מדבר על ההזדעקות המעושה והמתוזמרת-היטב של שרים וחברי-כנסת מהליכוד, שבשם רגישותם המעודנת לרמת ההיגיינה של השיח הציבורי, תהו אם לבני "על סמים" (השר ישראל כ"ץ), או הוכיחו אותה שהיא "מתקשה למצוא אתר פסולת שיקלוט את הזבל" (ח"כ מירי רגב), ללמדכם טעם טוב באמת מהו. אבל אלו תגובות צפויות להחריד, והיה מפתיע אילולא נאמרו.

חשוב יותר להפנות את הזרקור להתמסרות של כלי תקשורת שונים לאותן זעקות ליכודניקיות, או לחלופין, לאופן הדיווח על אמירותיה של לבני בשורה של ידיעות חדשותיות, תוך זעזוע מעושה לא פחות.

כאשר בכלי התקשורת מעתיקים את האמירה ממדיום אחד למדיום אחר, תוך ריקון ההקשר, הם מעוותים אותה בצורה חסרת תקנה

כאשר "גלובס", לדוגמה, מנסח כותרת לידיעה שנטל בסינדיקציה מאתר חדשות ערוץ 2 בזו הלשון: "לבני: 'אני ובוז'י נוריד את הזבל; הפלסטינים אידיוטים'", הוא מפגין את המחלה הכרונית של העיתונות העברית: העדר הקשר – לקות שפושה בכל אגפיה כמעט, גם למשל כשהיא מדווחת על קאסמים מעזה כאילו מעולם לא היו מצור וסגר. האם אין חשיבות להקשר שבו נאמרו הדברים? האם לא ראוי להציב אותם בתוך קונטקסט? האם דין התבטאות מבודחת בתוכנית סאטירה – שבה ההתנסחות מוקצנת מלכתחילה – כדין התבטאות בזירות אחרות?

אמנם, ההקשר ניתן בכותרת המשנה, אבל האימפקט כבר נוצר, ויתרה מכך, בתרבות מלכודות הקליקים זה גם לא כל-כך משנה. נוסח ההפניה בעמוד הפייסבוק של "גלובס" היה: "חשבתי שרוטציה או שני ראשי ממשלה בפוטנציה עדיפים על רה"מ אחד באימפוטנציה" מעל תמונתה של לבני, ללא שום אזכור היכן נאמרו הדברים.

הרי מובן שכל חשיבותן הציבורית של אמירות מעין אלה, שאינן מוסיפות שום מידע חדש על המציאות, היא באופן הניסוח שלהן. תוכנן הוא בסגנונן, במובן שהחידוש היחיד שטמון בהן הוא דרגת החריפות שלהן. ואילו ההחלטה על דרגת החריפות קשורה בהכרח לאכסניה, כלומר להקשר. לכן, כאשר בכלי התקשורת מעתיקים את האמירה ממדיום אחד למדיום אחר, תוך ריקון ההקשר, הם מעוותים אותה בצורה חסרת תקנה.

האם אפשר להאשים את לבני שחטאה לאיזשהו קודקס דיפלומטי של הליכות ונימוסים, כפי שהכותרת המצוטטת ב"גלובס" עושה במשתמע, בזמן שדבריה נאמרו בתוכנית שכל תכליתה היא השעיית הקוד?

משטרת הנימוסים

ואולם, אם להיות כנים עד הסוף, הרי שבדיוק כמו התזמורת של כ"ץ את רגב, גם ההתנהלות הזאת – מאכזבת ככל שהיא – צפויה, וגם כאן הפתעה היתה נרשמת לו בכלי התקשורת היו מוותרים על הקליק-בייט הלז. תפיסת העולם שלהם רואה בו כורח עליון, ואת עצמם כחסרי יכולת להתנגד לו. סמכו על המנהלים שלהם שיסבירו לכם את זה בהזדמנות בפירוט, בליווי הגרפים המתאימים.

אלה שכן היה אפשר לצפות מהם שלא ייפלו לפח ש"מצב האומה" מציבה, מתעתע ככל שהוא, הם מבקרי התרבות. כותב עינב שיף, מבקר הטלוויזיה החד בדרך כלל של "ידיעות אחרונות", שאחת משתי הדרכים שיש באפשרותו של פוליטיקאי להתנהג ב"מצב האומה" היא "לכופף את הראש ולעבור את הזובור במינימום נזק" או "לשחק אותה אחד מהחבר'ה". שיף מבטא בכך בלבול מוחלט ביחס לעובדה שאין ולא יכול להיות זובור, אלא אם הפוליטיקאי המתארח יחליט להעביר זובור את עצמו: הטקסט התסריטאי הוא, הרי, על דעתו. התנסחות אבסורדית אף יותר באותו הקשר היתה של ניב שטנדל, מבקר התרבות של "מאקו": "ספק אם אפילו ב'מצב האומה' ציפו אתמול למופע של לבני". אם הם לא ציפו, אז מי כן?

בהמשך הטקסטים שלהם, הן שיף והן שטנדל מבקרים את ההופעה של לבני בשם אותו קודקס נימוסים והליכות, ובכך מתעלמים מהניואנס שגם "גלובס" ודומיו התעלמו ממנו. על כך ניתן לומר שאמנם השאיפה להיגיינה במרחב הציבורי אינה דבר שיש למהר לבטל, ויתרה מכך, שתרבות דיבור אלימה אף מולידה בתורה התנהגות אלימה; אבל במציאות התקשורתית בישראל, שבה לא ניתן לחלץ כמעט מאף אדם, כל שכן פוליטיקאי, תשובות נכוחות, אלא אך ורק פרגמנטים מתוך דפי מסרים, דווקא תשובותיה של לבני, שאמנם לא היו ספונטניות אבל בהחלט היו ישירות, ושביטאו עמדות הקרובות יותר לאמת הפרטית שלה, הן בכל זאת בגדר חידוש מסוים.

מה בין זה לבין הפאנצ'ים של לבני? האם מישהו עלול לחשוב בעקבותיהם שכוח הגברא של נתניהו אכן לא עומד לו לעת ערב? שהוא למעשה פח אשפה, ולא אדם? זה הרי מה שנקרא – שימו לב – בדיחה

שיף מצר על כך שלא ננקט טיפול תקשורתי דומה גם באמירתו של השר נפתלי בנט לאורנה בנאי, שבועות קודם לכן באותה תוכנית: "בפעם האחרונה שהאנשים שלי ביקרו אותך, את עזבת את מנו-ספנות, אז תישמרי", אבל ההשוואה לאותה אמירה דווקא מדגימה היטב את ההפך – מדוע לא היתה הצדקה להיטפל לאמירותיה של לבני.

הבדיחה של בנט התייחסה לאירוע מצער שאכן קרה במציאות, כזה שמבטא החמרה ברדיפה ובהשתקה של דעות החורגות מהקונסנזוס, ויתרה מזו, כבוד השר אפילו לא ראה לנכון ליצוק ממנו איזשהו טוויסט קומי. כלומר, בהפוך על הפוך, הוא בעצם התגאה באפיזודה ההיא. אולם, מה בין זה לבין הפאנצ'ים של לבני? האם מישהו עלול לחשוב בעקבותיהם שכוח הגברא של נתניהו אכן לא עומד לו לעת ערב? שהוא למעשה פח אשפה, ולא אדם? זה הרי מה שנקרא – שימו לב – בדיחה.

אם כן, העיסוק באמירות של לבני הסווה את הבעייתיות המובנית בפורמט של "מצב האומה", אף על פי שאפשר דווקא היה לצפות להפך, שהן ינכיחו אותה: מרגע שהתגלתה "חריגה" בנוף הרגיל של התוכנית, או אפילו של המערכת הפוליטית כולה, הגיוני היה להתחקות אחריה ולהבין את הסיבות לה. תחת זאת, ביקורת התרבות זעקה נגד עצם החריגה, באופן פרדוקסלי, בלי לשים לב שזה התפקיד של הסאטירה מלכתחילה: לשדד את המבנה הרגיל של הדברים.

מובן שהחריגה, במקרה הזה, היתה מינורית, וש"מצב האומה" כאמור לעיל אינה סאטירה. מה שמעלה את השאלה: מה יקרה כאשר תוצג כאן פעם סאטירה חריפה לשמה? האם היא תגונה על-ידי המבקרים בגלל ניבולי הפה שוודאי יהיו בה?