ביום ראשון (5.10.14) הציג קובי אריאלי בגלי-צה"ל רעיון נפלא על ההתנהלות התקשורתית הראויה: לחדול מלדווח על מנהגי האוכל של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "זה לא מעניינו של הציבור", קבע השדר (הציטוט המילולי אינו מדויק), "זה תחום הנוגע רק למימד הסמלי של התנהלות ראש הממשלה, והואיל וכך, אין צורך לשתף בו את הציבור". אריאלי אמר את הדברים בתוכנית "המלה האחרונה" א-פרופו הסיקור הרועש (לטעמו) שהעניקה התקשורת לארוחה שהתקיימה בשבוע שעבר במסעדה לא כשרה בניו-יורק שאליה הוזמן נתניהו על-ידי כמה מיליארדרים יהודים. בת-זוגו לתוכנית, עירית לינור, ציחקקה ברקע כשהיא נשמעת כמי שמסכימה לדבריו ומדגישה כי העיתונאים שהתנפלו על נתניהו בהקשר זה הם עצמם חילונים גמורים שאינם בוחלים באכילת טריפות ושרצים.

קובי אריאלי (צילום: יוסי זמיר)

צודק אריאלי. מדוע להיטפל לנתניהו על זוטות מסוג זה. גם הנמקתו מוחצת – הואיל ועילת הביקורת שמתחה התקשורת על ראש הממשלה במקרה זה אינה נוגעת לא לאופן שבו הוא מנהל את ענייני המדינה ולא חלילה לטענות על הפרת החוק, אין זה מתפקידם של עיתונאים לחטט בצלחתו. אריאלי, בהגינותו, לא שכח להצהיר כי הוא אוהב את נתניהו, כי הוא נפגש עימו ובקי באורחות חייו, וכי הוא יודע בוודאות שרעייתו, שרה, ואחד מבניו שומרים על כשרות, אך הוא, ראש הממשלה, אדם בלתי דתי במשמעותה העמוקה ביותר של ההגדרה הזו. ולכן, לשיטתו של השדר, הנבירה בתפריטו היא התנהלות תקשורתית בלתי ראויה. וכרגיל אצל אריאלי, הקביעה הזו נאמרה בנימה פסקנית שאין עליה עוררין.

דברי אלוהים חיים, אך מדוע לא לפתח את המשנה הזו לתחומי סיקור נוספים? למשל, הקמצנות החולנית המיוחסת לנתניהו. מדוע לא להתעלם ממנה? היא הרי אינה רלבנטית לאופן שבו הוא מנהל את ענייני המדינה, ובוודאי שבה, בפני עצמה, אין כל עבירה על החוק או על כללים פורמליים אחרים. לגישתו של אריאלי, לא היה צורך בתחקיר של רביב דרוקר שנודע בשם "ביביטורס", ולא היה מעניינו של הציבור להתוודע להרגלה של משפחת נתניהו להטיס למלונות פאר בחו"ל את הכביסה המלוכלכת של המשפחה, ומיותרת היתה ההתעסקות התקשורתית במתנות שקיבל נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה בראשות הממשלה. והמחלוקת שהיתה לו עם נהג ההובלות אבנר עמדי (לבד מהיבטיה הפליליים לכאורה) היתה הטרדת שווא, ועשן הסיגר שעלה מתוך מקטרונו כשניסה להסתיר את הרגליו הנהנתניים, והמריבות של הגברת נתניהו עם אנשי שירות שהיא שכרה במעון ראש הממשלה בירושלים או בחווילה המשפחתית בקיסריה, וההצצה לתאוות הגלידה של בני המשפחה – אף הם היו חדירה מגונה לתחום הפרט.

ולמה להזכיר את מבוכותיו של נתניהו דווקא? לפי הגיונו של אריאלי, מיותרת היתה ההיטפלות התקשורתית לאורח חייו של אהוד ברק בהיותו ראש הממשלה. לא היה מקום למתוח ביקורת על החלטותיו לרכוש וילה מפוארת בכפר-שמריהו ולאחר מכן לנדוד למגדלי אקירוב ולהמיר את דירת הפאר הזו במגדל אחר, ולא היתה הצדקה להציק לאשתו, נילי פריאל, כשמיד לאחר שנבחר לראשות הממשלה הקימה חברה לייעוץ עסקי (טאורוס), וגם על כמה מהתנהלויותיו של אהוד אולמרט, לא אלו הפליליות, לא היה ראוי לדווח לציבור (הרגליו להתארח במלונות פאר, לצרוך סיגרים יקרים, לרכוש חליפות מהודרות, להעשיר את אוסף העטים שלו).

ביתו של יואב גלנט (צילום: מאיר פרטוש)

ומה על יואב גלנט? לפי תפיסתו של אריאלי, היה על קלמן ליבסקינד להימנע מלספר לקוראי "מעריב" על מנהגו של האלוף-המועמד-לרמטכ"לות להרחיב את אחוזת ביתו ולריב עם שכניו, כל עוד לא חרג לתחום הפלילי ממש. וגם הדיווחים המציצניים על יחסי מין מחוץ לנישואים של כל מיני מי ומי (במשטרה, במערכת הפוליטית, בצה"ל) שטרפו קלפים וטירפדו מינויים בכירים (לנשיאות המדינה, למפכ"לות), כל עוד לא היתה בהם עבירה פורמלית, מיותרים אף הם. אריאלי הרי מקטלג אותם כהתנהלויות שבתחום הייצוגי, וכדי לפטור אותם מהתיוג הזה הוא ממליץ להתעלם מהם לחלוטין, כאילו לא באו כלל לעולם.

זו תפיסה עיתונאית מפליאה במקוריותה. עיתונאים, אל תטרידו את הציבור במידע העלול לגרום מבוכה למושאי הסיקור, כל עוד אין מדובר בהתנהלות עבריינית ממש, או כזו שיש בה הפרה של כללים פורמליים אחרים. הבה נחליט, אומר אריאלי לעמיתיו, שכאשר התנהגותם של אנשי הציבור וממלאי תפקידים בכירים בשירות המדינה מסמנת את האבחנה בין היותם בני-אדם (מה שמכנים  ביידיש "מענטש") או נוהגים בחזירות, ננצור את המידע אצלנו; לא מעניינו של הציבור להיחשף אליו.

לא ברור אם קובי אריאלי מחיל את הכלל האתי החדשני הזה רק על אנשי ציבור שהוא אוהב, אבל בכל מקרה הוא קורא לכל עיתונאי לנהוג כמוהו, לפחות כלפי מי שהוא אוהב – והרי אריאלי אינו איש התקשורת היחיד שיש בלבו פינה חמה למי ממסוקריו. חידה אחת נותרה לא פתורה: מה יעשה קובי אריאלי עם הסתירה שאליה נקלע ראש הממשלה כשתירץ את סעודת השרצים שבה השתתף. הרי השדר הצהיר בידענות שנתניהו אינו שומר כשרות (בניגוד לרעייתו ובנו), ואילו ראש הממשלה הודיע כי הוא אוכל כשר בלבד. רק אלוהים הכל יכול יודע כיצד מי שמכניס לפיו רק אוכל כשר סעד עם חבריו המיליארדרים במסעדת טריפה. מי לא שילם על הסעודה, יודעים כולם – בזכות תרבות עיתונאית שכופרת באתיקה המקצועית שעליה ממליץ אריאלי.