ב-10 ביוני 2009, לקראת פתיחת שבוע הספר העברי, פירסם "הארץ" גיליון מיוחד – "הארץ של הסופרים". תוכן קונטרס החדשות נכתב כולו, מהכותרת הראשית ועד לתחזית מזג האוויר, על-ידי סופרים ומשוררים. לקראת שבוע הספר בשנה שלאחר מכן הופיע גיליון שני באותה מתכונת. התוצאה היוצאת מגדר הרגיל העניקה לחוקרי תקשורת הזדמנות נדירה לבחון את המלאכה העיתונאית וללמוד על הלך רוחם של מי שעוסקים במקצוע שנמצא, לפחות במתכונתו הנוכחית, בסכנת הכחדה. "העין השביעית" מפרסם שתי כתבות על שני מחקרים שמיזם "הארץ של הסופרים" עמד במרכזם.
"לייצר עיון עם השראה"
מיזם "'הארץ' של הסופרים", שסיפק הזדמנות נדירה לבחון את עצם מקצוע העיתונאות, עורר מיד עם הופעתו תגובות רבות, הן בקרב קוראים מן השורה והן בקרב עיתונאי "הארץ" ועמיתיהם.
"'הארץ' של הסופרים", יוני 2009 (צילום: אילן פאר)
בכנס האגודה הישראלית לתקשורת, שנערך בחודש שעבר באוניברסיטת חיפה, הציגה ד"ר הגר להב מהמכללה האקדמית ספיר את מסקנות המחקר שערכה יחד עם ד"ר צבי רייך מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. המחקר, שבחן את התגובות הללו, שכותרתו "'אל תזיזו את הגבינה שלי: הקהילה הפרשנית העיתונאית בישראל לנוכח ניסוי בעיתונות". המחקר המלא עתיד להתפרסם בגליון אוקטובר של כתב-העת "Journalism Studies" (השניים ערכו מחקר נוסף שגם במרכזו עמד המיזם של "הארץ", תחת הכותרת "האם יש תחליף לכתב החדשות? ''הארץ' של הסופרים' כמקרה בוחן").
להב ורייך ראו ב"'הארץ' של הסופרים" אירוע יוצא מגדר הרגיל, הפורץ את השגרה העיתונאית, בוחן את גבולות המקצוע ואף עשוי להגדירו מחדש. תהליך זה של בחינת גבולות, טוענים להב ורייך, הוא חיוני בתקופה שבה העיתונות עוברת שינויים מכריעים.
לצורך עריכת המחקר אספו להב ורייך את ההתייחסויות למיזם שפורסמו בתקשורת המקומית והעולמית, בחנו את המכתבים שהגיעו למערכת ואת התגובות שהופיעו באתר "הארץ", שוחחו עם צוות ההפקה והעריכה שהוביל ב"הארץ" את שני הגליונות, העבירו סקר מקוון בין עיתונאי "הארץ" והתייחסו גם להערותיהם של 12 מהסופרים שלקחו חלק במיזם ושעבדו בעברם כעיתונאים.
בסך-הכל, כותבים להב ורייך, התגובות בכלי התקשורת לבכורת "'הארץ' של הסופרים" היו רבות וחיוביות. הגיליון השני, לעומת זאת, נתקל בהתעלמות כמעט מוחלטת. השניים ליקטו 54 התייחסויות לגיליון הראשון, 31 מהן בתקשורת הישראלית (רק אחת היתה שלילית באופן גורף), אך מצאו רק חמש התייחסויות לגיליון השני.
בין אנשי "הארץ" היו מי שהחזיקו בדעה כי במיזם עשויים להיות תרומה לעיתונאות ולקחים לאנשי המקצוע. כמעט מחצית מהמשיבים לסקר המקוון ראו במיזם ניסוי בעיתונאות. כמה מהם ראו בו הזדמנות לבחון מבחינה פילוסופית ומקצועית את הגליונות הרגילים של העיתון.
(צילום מסך: מתוך אתר "הארץ")
אחד העורכים שעימם שוחחו להב ורייך אמר להם כי עיתונאים מקצועיים מתפקדים בדרך כלל כטכנאים, ומספקים טקסטים על-פי דפוסים ידועים מראש. לדעתו, על העיתונות לשוב למלאכתם של מספרי הסיפורים. העורך הדגיש את חשיבותה של ההשראה במלאכה העיתונאית, הד לטענה שהושמעה בטקסט שחיבר הסופר סמי מיכאל ושימש הקדמה למיזם כולו. "לעיתונאים רבים יש מסורת, אבל לא השראה", אמר העורך. "השגרה שלהם הופכת אותם למשעממים". לדבריו, "'הארץ' של הסופרים" היה ניסיון "לייצר עיתון עם השראה".
עיתונאים אחרים ב"הארץ", לעומת זאת, חשבו שהניסוי טומן בחובו סכנות. היה מי שטען כי הניסוי מעביר מסר של "עלבון לעיתונאים". תגובה נפוצה יחסית הדגישה כי אין בין המיזם ובין עיתונאות דבר וחצי דבר. להב ורייך הופתעו לגלות שכ-30% מעיתונאי "הארץ" חושבים כך. שיעור דומה נמנה אף בין העורכים הבכירים של העיתון, שהובילו את המיזם.
הקהילה הפרשנית, טוענים להב ורייך, בחנה את המיזם מתוך הבנה צרה ביותר של מושג העיתונאות. המיזם נחשב לבלתי עיתונאי משום חד-פעמיותו, בשל זהות הכותבים ומפני שהתוכן לא היה חדשותי במובן המקובל של המלה. עצם הגישה הבסיסית של הכותבים בגליון "'הארץ' של הסופרים" היתה שונה מהגישה המקובלת על עיתונאים מקצועיים. לפחות ארבעה סופרים הודו שסירבו לכתוב באופן ביקורתי על הנושא שנבחר להם. אחד מעיתונאי "הארץ" שמילא את הסקר ששלחו להב ורייך כתב כי "כפי שסנדלרים לא יכולים לכתוב עיתונים, גם סופרים לא".
על-פי ניתוחם של להב ורייך, הקהילה הפרשנית, הן בתוך "הארץ" והן מחוצה לו, דחתה כמעט לחלוטין את הרעיון שבמיזם טמון לקח כלשהו עבור עיתונאים או עיתונים. "'הארץ' של הסופרים" הוגדר בדרך כלל כ"לא עיתונאות", כמין שעשוע. גם בין יוזמי הגיליון הובעה דעה דומה. עורך בכיר אמר להם כך: "זו לא היתה עבודה עיתונאית. זה נראה כך משום כוחו של פורמט בן תשעים שנה [...] כל דבר יכול להידמות לחדשות, אם העורך מוכשר".
עורך ב"הארץ": "הקוראים שלנו רוצים שנמות באופן יפהפה"
בעיני להב ורייך, הגדרת המיזם כ"לא עיתונאות" אינה תואמת את ההיגיון המתבקש במצב שבו המדיום, ואולי אף המקצוע, עומדים בפני סכנת כיליון. "קהילה שמתמודדת עם אתגרים קשים ובכל זאת מעדיפה להסתגר ולדחות רעיונות חדשים מעוררת רושם התאבדותי, כלווייתנים השוחים אל החוף ומתים", הם כותבים במחקרם.
אחד העורכים בעיתון אמר להם, לאחר פרסום הגיליון הראשון, כי "'הארץ' נקרע בין המסורת שלו לבין המציאות הכלכלית [...] אם 'הארץ' לא ישתנה, הוא ייסגר בתוך שלוש שנים. הבחירה שלנו היא בין חיים מכוערים למוות יפהפה, תוך שמירה על המסורת. הקוראים שלנו רוצים שנמות באופן יפהפה".
לאחר צאת הגיליון השני, היה אותו עורך פסימי עוד יותר והאשים את הקוראים כי הם אינם מעוניינים בשינוי וב"הזזת הגבינה שלהם". "הקוראים שלנו חונקים אותנו", אמר. "הם מכריחים אותנו להתאבד, אבל גם אם נשתחרר מלפיתתם נגזור על עצמנו מוות. השאלה היא אם אתה מעדיף למות בידי אוהביך או בידיך שלך".
לדעת להב ורייך, העורך האמור ביצע השלכה. לא הקוראים המדומיינים הם שחנקו את המיזם, אלא הקהילה העיתונאית עשתה זאת, בשל שמרנותה. במקום לראות במיזם הזדמנות ללמוד על חשיבות הכתיבה האיכותית בעיתון ועל מגבלות הכתיבה הטכנית, במקום למצוא במיזם לקחים על הפוטנציאל בשבירת השגרה והיתרון הטמון בסקרנות בריאה, הקהילה העיתונאית התחפרה בשמרנותה. "ניתוח השיח בקהילה מעלה חשש כבד בדבר יכולתה של העיתונות הישראלית להמציא את עצמה מחדש", כותבים להב ורייך.
בשיחה עם "העין השביעית" מדגישה ד"ר הגר להב כי בעיניה המעשה של "הארץ" מרשים ביותר. "זה העיתון האחד שחושב על העיתונות ושואל שאלות חשובות על לאן העיתונות הולכת", היא אומרת, ומדגישה כי הביקורת שהיא ורייך מותחים נובעת דווקא מתוך הערכה גדולה לניסיון הייחודי של העיתון.
יחד עם זאת, הביקורת, כאמור, נוקבת. "הקהילה העיתונאית בישראל", אומרת להב, "מבינה מצד אחד שהיא חייבת להשתנות כדי לשרוד, ומצד שני נאחזת בעבר ותקועה בחשיבה שמרנית". לדבריה, בשל כך שקועה הקהילה העיתונאית בישראל לא בחיפוש אחר פתרונות למצבה, אלא ברחמים עצמיים.
להב מציינת כי גם אם טרם נמצאו התשובות המתאימות לבעיות העומדות בפני העיתונות הממוסדת בעידן הנוכחי, יש לפחות להעלות את השאלות ההולמות את המצב. "אם מסרבים לשאול ומסתגרים בתוך המקום האומלל שבוכה על כך שהזיזו לי את הגבינה, אז שום דבר לא יקרה", היא אומרת. "ואני חושבת שהקהילה העיתונאית בישראל היא בסיטואציה הזו, הם לא הולכים לחפש גבינות אחרות, אלא יושבים ובוכים על הגבינה הנעלמת".
לדברי להב, השמרנות של הקהילה העיתונאית בישראל מביאה להיצמדותה אל העבר, אך אין זה עבר ממשי, אלא מדומיין. "צריך להבין שאפשר לקחת את הגעגוע הזה ולהפוך אותו לתקווה לעתיד", היא מסכמת.