'אף אחד לא מת בעזה', אמר לי תושב שדרות כשביקרתי במרכז המסחרי הישן השבוע. 'הכל שקר'. מה אתה מדבר, אמרתי. נהרגו 1,300 לפחות. 'אז איך זה שלא ראיתי אף לוויה בטלוויזיה', הטיח, ונסע לדרכו".
(נחום ברנע, "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 1.8.14)

"יותר מחמישים פלסטינים נהרגו", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ", המתייחסת לסך המתים ביממה האחרונה. בראש עמ' 4 מדווח ג'קי חורי כי לפי משרד הבריאות הפלסטיני, עד כה נהרגו בעזה יותר מ-1,422 איש. "לצד משבר החשמל והמים ברצועה, התושבים בעזה מתחילים לדבר על מחסור בלחם, ואתמול התקבלו דיווחים על תורים ארוכים ליד המאפיות", הוא מציין.

"חם כאן מאוד, וחושך שורר בכל מקום מאחר שתחנת הכוח הראשית נחרבה על-ידי צה"ל, ובחדשות אומרים שלא יהיה חשמל בשנה הקרובה", כותבת עביר איוב ל"הארץ". "כתוצאה מכך החל משבר מים, משום שמים זקוקים למכונות כדי להגיע לקומות העליונות. המצב ההומניטרי כאן נעשה קריטי".

"אחרי כשלושה שבועות של לחימה צף ועולה במלוא עוצמתו המשבר ההומניטרי ברצועה, התופס תאוצה ומגיע לממדים חסרי תקדים", כותב אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". "[...] זהו משבר אמיתי ולא פרי דמיונן של סוכנויות האו"ם או של תחנת אל-ג'זירה המשתמשת בו לצורכי תעמולה [...] מזון לרצועה מגיע, אנשים לא רעבים, אבל המערכת הרפואית בקריסה. גופות לא נאספות מתוך ההריסות, ממילא אין מקום בחדרי המתים. ברחובות ובמקלטים של אונר"א משוטטים יותר מ-300 אלף חסרי בית. [...] חשמל מגיע למשך שעתיים ביום. יש בעיה חמורה של מים זורמים. יש חשש אמיתי מפני מגפות".

הלוויית עשרת בני משפחת אל-אסטל, שנהרגו מהפצצת צה"ל, 30.7.14 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

בעמודי החדשות של "הארץ" מדווחת עמירה הס בהרחבה על קריסתה של מערכת הבריאות בעזה. לפי הדיווח, למעלה מ-8,000 פלסטינים נפצעו ברצועה מאז תחילת הלחימה, 780 מהם ביום רביעי האחרון. "בשל מספרם הגדל והולך של פצועים פלסטינים ברצועת עזה, אין מקום בחדרי הניתוח, ובבתי-החולים מנתחים במסדרונות", היא כותבת. "[...] בבתי-החולים אין די מיטות, ולפעמים על רופאים לבצע ניתוחים מסובכים כשהפצועים שוכבים על אלונקות על הרצפה".

"כל התשתית נהרסה – מים, חשמל, שירותים, בריאות", שומע נחום ברנע מז'אק דה-מאיו, ראש משלחת הצלב-האדום לאזור, שיצא מעזה ביום שלישי האחרון. "המצב מאלץ אותנו, הצלב-האדום, לעבור מתפקיד של שופט בתחרות כדורגל, ששורק כאשר הוא רואה עבירה, לשופט שאומר, די, המשחק הזה חייב להסתיים. אתם לא יכולים לנהל משא-ומתן על דמם של אזרחים. המחיר האנושי גבוה מדי".

מה שמובלט ומסוקר בהרחבה ב"הארץ", מה שמוזכר בטורי פרשנות בעמודי הפנים של "ידיעות אחרונות" – נעדר לחלוטין מ"ישראל היום". כל התוכן המערכתי בקונטרס החדשות של "ישראל היום" עד עמ' 21 מוקדש למבצע "צוק איתן". בכל זאת, אין דיווח על המתחולל בעזה. מעל כל כפולת עמודים מתנוססת כותרת המתארת את הנושא שעליו מדווח. כל הכותרות מוקדשות לישראל וישראלים: "אירוע קשה", "חזית העורף", "הזירה המדינית", "נפרדים מהגיבורים", "אחוות לוחמים", "טיפול זוגי", "מחזקים את הדרום", "שמחה מהולה בעצב", "מבט עולמי", "פשיעה לאומנית".

(איור: שאטרסטוק)

בעזה מתפתח אסון הומניטרי, כזה שיכולות להיות לו השלכות משמעותיות לא רק על המשך הלחימה הנוכחית, אלא גם על היחסים העתידיים בין ישראל לרצועה, בין הקהילה הבינלאומית לישראל ובין קצינים בכירים וחיילים מן השורה לבית-הדין הבינלאומי בהאג, אבל ב"ישראל היום" לא מדווחים על הנעשה מעבר לגבול. ההפך הוא הנכון; ההתייחסות ב"ישראל היום" למצב בעזה נעשית באמצעות דיווח נוסף על ישראל.

ב"יומן מלחמה", טור צד בכפולה הפותחת המסכם את אירועי היום, מוקדשות 11 מלים לעזה. במקום לדווח על האסון ההומניטרי שהביאה עימה הלחימה בעזה, מדווח על הסיוע ההומניטרי שמספקת ישראל לרצועה. "מאמץ הומניטרי: למרות הלחימה, צה"ל המשיך להכניס לעזה מזון, תרופות ודלק", נכתב שם. בהמשך העיתון מדווח יואב לימור כי "ישראל הקימה צוות הכנה למאבק ב'גולדסטון 2'". לדבריו, בישראל הוקם צוות מיוחד בראשות אלוף נמרוד שפר כדי להתכונן ליום שאחרי, "כאשר עזה תיפתח לסיקור נרחב של כלי התקשורת וייוודע היקף הנפגעים והנזק". ולימור מפרט. בנוגע לצוות ההכנה, לא בנוגע להיקף הנפגעים והנזק בעזה.

ידיעת 11 המלים ב"ישראל היום", היום

ואיך יוכל לפרט את היקף הנפגעים והנזק? הרי על-פי לימור, כל עוד הלחימה בעזה נמשכת, אין אפשרות להתוודע להיקף הנפגעים והנזק בעזה משום שאין שם סיקור נרחב של כלי התקשורת. דומה כי רק מנוי של "ישראל היום", שבאופן קבוע אינו מקבל כמעט מידע על הנפגעים והנזק בעזה, יכול לקרוא שורה שכזו בלי להתקומם.

זה כמה ימים שאין ב"ישראל היום" דיווח על מספר ההרוגים הפלסטינים בעזה. מספרי המתים בעזה אכן מתפרסמים על-ידי גורמים הנשלטים על-ידי חמאס, אולם הסתרתם אינה פתרון עיתונאי הולם. אפשר לדווח ולבקר, אפשר לדווח ולהסביר מדוע המספרים עשויים להיות מוגזמים, אפשר לדווח ולתת מקום ראוי לגרסת דובר צה"ל. התעלמות גמורה אינה אמורה לבוא בחשבון. אולם זו הבחירה של עמוס רגב, עורך "ישראל היום".

הסתרת מידע בעל עניין לציבור בשל שיקולים כגון השפעה על מצב הרוח הלאומי אינה עיתונות אלא אנטי-עיתונות. השיקול התעמולתי/הסברתי קיים, בוודאי בימי מלחמה, אולם הוא אמור להיות בעל השפעה שולית לכל היותר על עיתונאי המבקש למלא את שליחותו כראוי. אפשר היה לפטור את אי-הדיווח של "ישראל היום" על הנעשה בעזה כתקלה עיתונאית מצערת, אולם המצב חמור בהרבה. זו תוצאה מתבקשת מעיתון שבימי שגרה מתפקד כעלון תעמולה של ראש הממשלה.

הבעיה של התקשורת הישראלית היא ש"ישראל היום" אמנם מסמן את הקצה, אבל רוב כלי התקשורת נמצאים באותו צד של המתרס: אמון מוגזם בהודעות דובר צה"ל, הצנעת השלכות התקיפות הישראליות על המתרחש בעזה, התחשבות בשיקולי מורל על חשבון עבודה עיתונאית מקצועית. ב"ידיעות אחרונות", לדוגמה, אין הבוקר מקום לידיעה על 50 ההרוגים אתמול בעזה, אבל יש מקום לידיעה על ארבעה כלבים מיחידת עוקץ הצה"לית שמתו במהלך המבצע ("גיבורים על ארבע").

ביום שני השבוע נפתחה מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 בדיווח כי חיילי צה"ל חיסלו חמישה מחבלים שחדרו לשטח ישראל. עבור מי ששכח, ביום שני השבוע אירעה התקרית הקטלנית במוצב הפילבוקס שליד נחל-עוז, התקרית שתועדה בווידיאו על-ידי חמאס. בניגוד לדיווח בערוץ 2, לא חמישה מחבלים חוסלו, אלא חמישה חיילים. בכל זאת כותרת על חיסול חמישה מחבלים בתקרית התנוססה לאורך כל הדקות הראשונות של מהדורת החדשות, בלי "בצה"ל טוענים" ובלי "מקור צבאי בכיר מספר".

מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, 29.7.14 (צילום מסך)

בהמשך המהדורה (דקה 19) עידכן הפרשן לענייני ערבים אהוד יערי כי חמאס הודיע שהפעולה הסתיימה בכך שהמחבלים חזרו לבסיסם בשלום. "טוב, אנחנו יודעים שיש הרוגים של חמאס", העירה מיד מגישת המהדורה יונית לוי. "הודעה שקרית", הגדיר זאת יערי. בחלוף הזמן, ולא הרבה זמן, התברר כי ההודעה של חמאס היתה מדויקת יותר מההודעה שהתנוססה במשך דקות ארוכות על המסך ומקורה, קרוב לוודאי, בצה"ל.

כשמתרגלים לקבל את הצהרות דובר צה"ל בלי ספקנות, כשנזהרים מלהביע ביקורת על הצבא מחשש לפגיעה במורל, כשמתחשבים ברצון הציבור ונמנעים מלשטוח בפניו בהיקף ראוי את האסון המתחולל בעזה, אין מקום להתפלא על הודעה שקרית שמדווחת כאמיתית והודעה אמיתית שמתוארת כשקרית. חמור מכך, תקשורת הפועלת בשם הממסד הצבאי בשעת מלחמה תתקשה לעשות את מלאכתה נאמנה ולבקר את הצבא בעת רגיעה. תקשורת המסכינה לשמש שופר של זרוע אחת של הממסד בימי קרב תשמש שופר לזרוע אחרת של הממסד בימי "שלום".

מוסר וצדק

בכפולה השנייה של "מעריב" מתפרסמת ידיעה מאת נועם אמיר תחת הכותרת "שימו את המוסר בצד". על-פי הדיווח, לאחרונה הוקמה קבוצת פייסבוק חדשה בשם "אמהות הלוחמים", המבקשת ממקבלי ההחלטות בישראל להפסיק לרחם על הפלסטינים בעזה. "אם האוכלוסייה מקבלת התרעה באמצעות טלפונים או כרוזים ולא עוזבת את המקום, אני לא אמורה לדאוג לה", מצוטטת תמר עמר, אם לבן המשרת ביחידה מובחרת. "גם אם מדובר באזרחים חפים מפשע. זו הבעיה שלהם. [...] אנחנו חושבות שאין שוויון מוסרי. החפים מפשע האמיתיים במלחמה הזו הם הבנים שלנו".

הפגנה בתל-אביב, 29.7.14 (צילום: תומר נויברג)

"למען הילדים בישראל, אבל גם למען הילדים בעזה, מוכרחים להכות בחמאס", כותב חנוך דאום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "תרבות של מוות" היא הכותרת לכתבה מאת נדב שרגאי שמתפרסמת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", ומוקדשת ל"רצועת הטרור". בעמודי החדשות של העיתון מאשים דן מרגלית את חמאס ב"בכיינות".

יהודה יפרח כותב במוסף "צדק" של "מקור ראשון" על הבעייתיות שבניסיון להחיל את הדין הבינלאומי על מערכה מול ארגון טרור. "המערב כל הזמן עסוק בהגדרות ובתיחומים, אבל התרבות הערבית-מזרחית שנלחמת מולו בטרור לא מתיישרת לפי הכללים וההגדרות הללו", כותב יפרח. "דוגמה: טַבָּח צבאי בצה"ל הוא חייל לכל דבר ועניין [...] לאור זאת, על-פי הדין הבינלאומי הטבח שלנו הוא מטרה לגיטימית בקרב. עכשיו בואו נשווה אותו לאבו-ג'יהאד שחי בסג'עיה ומחביא משגר רקטות במחסן שבחצר. אחרי שהוא יורה טיל לכיוון ישראל, הוא חוזר הביתה ואשתו מגישה לו ארוחת צהריים. מה המעמד של האשה? האם היא לוחמת או 'אזרחית לא מעורבת'? מה ההבדל בינה לבין הטבח הצה"לי? מה דינה של אם לשישה ילדים מבית-חנון שתופרת לבעלה אפוד קרב?".

בסיום מפנה יפרח את קוראיו למדור "דין תורה" שבמוסף, שם מסביר עדו רכניץ כי "העיקרון היהודי האלטרנטיבי המצדיק פגיעת אגב בבלתי מעורבים הוא עקרון המאבק בין קולקטיבים [...] הגדרה זו אינה מתירה פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים, אבל היא מתירה פגיעת אגב בבלתי מעורבים, זאת כיוון שגם לאויב ישנה אחריות קולקטיבית לפעול בצד שלו להפרדה בין מעורבים ובלתי מעורבים. [...] החלטתו של הדרג המדיני לפעול משיקולים מדיניים באופן מחמיר יותר יכולה אפוא להיות לגיטימית, אבל היא בהחלט לא חובה מוסרית".

מה הלאה?

"הפסקת אש ל-72 שעות ואחר-כך נסיגה חד-צדדית מעזה", מצוטט גורם בלתי ברור בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "מהבוקר: הפסקת אש", מצוטט בכותרת הראשית של "ישראל היום". בינתיים גם הפסקת האש הזו קרסה.

נחום ברנע שוחח עם "מקור דיפלומטי" שתיאר את הימים הצפויים לאחר הלחימה: פירוק נשקו של חמאס ייעשה בהדרגה, לאחר שאבו-מאזן ייכנס לעזה; ישראל תשנה את המדיניות כלפי ממשלת הפיוס הפלסטינית; מצרים תפתח את מעבר רפיח; מנגנון בינלאומי יפקח על השימוש בחומרי הבנייה בעזה.

שני הפרשנים הצבאיים של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מתבוננים קדימה, אל המלחמה הבאה. "מלחמת לבנון השלישית תיראה כמו וריאציה נרחבת, קשה יותר, של המערכה הנוכחית בעזה", כותב עמוס הראל ב"הארץ". ב"ידיעות אחרונות" כותב אלכס פישמן כי "כל מה שמתרחש היום ברצועת עזה אינו אלא חזרה כללית, בזעיר אנפין, למה שעלול להתרחש אם החזית הלבנונית תתעורר".

חיילים בצבא צפון-קוריאה, 7.9.08 (צילום: מקסים טופיקוב, שאטרסטוק)

דן מרגלית מרחיק ראות ומציע בטורו שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כמה "צעדים מקוריים, יצירתיים, חדשניים" כדי להתנער מ"השידפון המחשבתי שפוקד את מערכות השלטון". לדעת מרגלית, כדאי לשר החוץ אביגדור ליברמן "לבנות קואליציה של מדינות הסובלות מכריית מנהרות מתחת לשטחן", וזאת כדי לפעול "להוציא את המנהרות אל מחוץ לחוק" ברמה הבינלאומית.

מרגלית חוסך לשר החוץ את עבודת התחקיר ומזכיר בטורו את המדינות שאפשר לגייס ליוזמה. ארצות-הברית, לדוגמה, סובלת מכריית מנהרות מכיוון מקסיקו. כמו כן מציין מרגלית כי "שתי המדינות העוינות בחצי האי הקוריאני סובלות מהחדירה התת-קרקעית לשטחן". ממש כך, הפרשן הבכיר של "ישראל היום" ממליץ לשר החוץ הישראלי לבנות קואליציה שתכלול בין היתר את צפון-קוריאה.

שכול

ב"הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מתפרסמים מאמרים על האופן שבו השכול מגיע לכל שכבות העם. "השכול הוא חסר הבחנה. כולם מתים בעזה. לכולם מותר לחיות כאן", כותב אורי משגב בכפולה הפותחת של "הארץ", במאמר שכותרתו "כולם מתים בעזה". "למוות אין סלקטורים", לשון הכותרת למדורו של נתן זהבי ב"מעריב". "השכול מכה בכל חלקיה של החברה הישראלית", כותב חנוך דאום בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", במאמר שכותרתו "השכול של כולנו" (בסוף המאמר מסייג דאום ומציין כי החרדים נמצאים "מחוץ למשפחת השכול").

תרומת התקשורת

"מי שצריכה לעשות חשבון נפש היא בעיקר התקשורת שתיווכה לציבור נתניהו פרי דמיונה ולכן עד המלחמה קראה אותו באופן שגוי לחלוטין", כותב אריאל כהנא במוסף "יומן" של "מקור ראשון", לקראת היום שאחרי המלחמה. "[...] התקשורת, שבוודאי תקרע לגזרים בקרוב את כל מי שנגע במלחמה, צריכה לבדוק את עצמה לא רק בנוגע לנתניהו. ראשית, בדיוק כמו הדרג המדיני והצבאי, התקשורת פיספסה לגמרי את סכנת המנהרות. התקשורת, שתפקידה אמנם לבקר את השלטון, היא במקרים רבים האחרונה שיכולה לבוא בטענות. יותר מדי שנים מציגה העיתונות הישראלית לציבור מציאות לא נכונה, תומכת בצעדים הלא נכונים ומתנגדת למוצדקים. ודי אם נזכיר את ההתנתקות והסכמי אוסלו שהרו והולידו את חמאסטן, כפי שקרא לה בוגי יעלון".

"בימין יצטרכו לשאול את עצמם ממתי עיתונאי ותיק, גם בניכוי העובדה ה'שולית' שהאיש זכה לצל"ש הרמטכ"ל כשהמשיך לדהור עם הטנק שלו כשגופו ופניו עולים בלהבות, הפך להיות 'בוגד'", כותב שי ניב ב"גלובס" בטור המוקדש לאותו יום שלאחר תום הקרבות.

"ומה לגבי התקשורת", שואל ב"ידיעות תל-אביב–יפו" זיו רביב את אליעזר גרינצווייג, שאחיו נרצח בהפגנת שמאל בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. "האם כשאתה בוחן את התנהלות התקשורת בימים אלה, היא הפנימה לדעתך את הלקחים מרצח אמיל?". "אני סבור שהלקח שהתקשורת היתה צריכה ללמוד הוא לפנות לאנשי ציבור ולידוענים מאותו הצד הפוליטי של המסיתים", משיב גרינצווייג, "ולדרוש מהם לבטא את עמדתם באופן ברור ביחס להסתה ולפוטנציאל ההרס שבה".

"ברגע שאמצעי התקשורת האלקטרוניים יהיו מאוזנים מבחינה פוליטית – איזון במיקרופונים, במגישים ובשדרנים – תרד פלאים רמת האלימות המילולית", קובע דרור אידר ב"ישראל היום". "אי-אפשר לסתום פיות לרוב הציבור בערוצים הממלכתיים ואז לבכות על סתימת פיות במקומות דמוקרטיים כמו רשתות חברתיות".

קורס מזורז במקארתיזם

לפני כשבועיים הסית פובליציסט "ידיעות אחרונות" בן-דרור ימיני נגד השמאל. לדבריו, "ליברלים ופעילי זכויות" (המרכאות במקור) "משרתים את האידיאולוגיה הרצחנית של חמאס". היה זה שיעור א' במקארתיזם. "חמאס יודע שיש לו ביד מאגר עצום של מריונטות. בישראל ובעולם", הוסיף ימיני, "הן פועלות בדיוק לפי הוראות איסמעאיל הנייה. קיבלנו את השלב הראשון. הנייה יודע שיש לו על מי לסמוך. השלבים באים בדרך".

בן-דרור ימיני. 15.4.10 (צילום: "העין השביעית")

הבוקר, בעקבות קריאות נאצה שנשמעו נגד אמנון אברמוביץ' וטענות דומות שהועלו בקרב חוגי ימין נגד דני קושמרו, יונית לוי, דב גיל-הר ואחרים, מגיע שיעור ב'.

"זה כבר מתחיל להיראות כמו ציד מכשפות, לא בציבור, אלא בקומנדו דמיקולו ברשתות החברתיות, שפה ושם גולש לרחוב", כותב ימיני. "[...] לא כל מי ששואל שאלה מרכזית, מרים גבה, או מציין בצער שילדים נפגעו בצד השני, הוא עוכר ישראל. התואר הזה ראוי לקבוצה מאוד מצומצמת. השמות ידועים. אברמוביץ' וחבריו מצויים רחוק משם".

כך, בתוך שבועיים בלבד, הפך "מאגר עצום של מריונטות" ל"קבוצה מאוד מצומצמת". בקרוב צפוי הקורס במקארתיזם להגיע לשיעור השלישי, זה שבו ימיני עצמו מצורף לקבוצה המצומצמת ומואשם בבגידה.

בינתיים, ב"ישראל היום", מאשים דרור אידר את "הארץ" בהסתה ועלילת דם. העילה: במהדורה האנגלית של האתר פורסמה כותרת למאמר מאת גדעון לוי בזו הלשון: "מטרתה האמיתית של ישראל במבצע בעזה? להרוג ערבים". לפחות אידר אינו נופל בפח כמו עיתונאים אחרים ולא טוען כי מדובר במאמר שפורסם בגרסה האנגלית בלבד. המאמר פורסם במקביל בעברית תחת הכותרת "מוות לערבים".

בשולי החברה

ורד לי מתארת ב"הארץ" כיצד משפיעה המערכה הנוכחית על דרי הרחוב הנרקומנים באזור התחנה המרכזית של תל-אביב. הקריאה מומלצת.

ענייני תקשורת

תחת שאון הקרבות התרחש השבוע כמעט בלי משים אירוע תקשורתי חריג – חילוקי דעות בין לשכת ראש הממשלה לכתב המדיני של "ישראל היום". ביום שלישי צייץ צזנה עמדה שונה מזו שמביע ראש הממשלה ("מי שרוצה שקט, יקבל דשדוש. רק התקפה תביא הכרעה"). למחרת פירסם ב"ישראל היום" ידיעה שלא נשאה חן בעיני לשכת ראש הממשלה. "נתניהו דחה הצעת לפיד לחסל את הנייה ואת משעל", דיווח. אתמול פירסם העיתון הכחשה בולטת של הדיווח, חתומה על-ידי "כתב 'ישראל היום'".

בעמודי החדשות של גליונות "מעריב" מהימים שלישי ורביעי השבוע פורסמו תצלומים של שרה נתניהו.

קלמן ליבסקינד מדווח ב"מעריב" כי ב"הארץ" סירבו לפרסם מודעה שהאשימה את גדעון לוי בבגידה.

"ארדן, אל תמהר להשיק כוסות, חכה עם השמפניה", ממליץ גיא רולניק לשר התקשורת בטורו שב"דה-מרקר".

"לא קל לכתוב אוטוביוגרפיה הגונה. זה קשה כנראה יותר מכתיבת ביוגרפיה", כותב תום שגב במוסף "ספרים" של הארץ, בביקורתו את האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי. "אבנרי חיבר שורה של ביוגרפיות מרתקות שפירסם בשבועונו ככתבות 'איש השנה'. רבים מאנשי השנה האלה היו מרתקים פחות ממאמריו של אבנרי. האוטוביוגרפיה שלו מרתקת פחות ממנו. זה הפתיע אותי: הלא לכתוב הוא יודע".

ליאורה גולדנברג-שטרן מסיימת את מדור הרכילות שלה ב"מעריב" בתיקון והתנצלות ("הבהרה"): "בניגוד למה שפורסם כאן לפני כמה שבועות, יו"ר רשות השידור אמיר גילת לא הגיש מועמדות לתפקיד כלשהו באוניברסיטת חיפה או בהתאחדות לכדורגל וממילא לא נדחה. אנו מצטערים על עוגמת הנפש".

במסוף "7 לילות" יש סוף-סוף ראיון שערך רז שכניק עם הזמר אביב גפן.