"אני מקבל שיטפון של תלונות על כך שהמינויים שלכם הם מינויים שלפחות למראית עין אין הדעת סובלת אותם", אמר חבר-הכנסת בישיבת הוועדה. יו"ר הוועדה סיפר כי הובטח לעיתונאים ש"לא יהיה מצב שעיתונאי יקבל תחום שאינו רוצה בו", ובכל זאת רובם קיבלו תפקידים שלא היו מעוניינים בהם והשינוי נעשה לאלתר, ללא זכות ערעור. "איך מנהל דסק זז מרגע לרגע, בלי חפיפה, בלי להכשיר?", תהה חבר-הכנסת.

המהלך, לדבריו, הוא "ניסיון לקבוע עובדות בשטח" שנועד לייצר "סוג של אינטימידציה או איום" כלפי יתר העובדים בכלי התקשורת. כאילו נאמר להם, "דעו לכם שמהיום אלו כללי המשחק, ומי שלא יתנהל כפי שאנחנו מצפים שיתנהל, אחת דינו". אחד ממנהלי כלי התקשורת שנכח בישיבה טען מנגד: "השיקולים [בנוגע לסבב המינויים] היו מקצועיים טהורים". "זכותנו להחליף תחומים", הוסיף. המנכ"ל, שנכח במקום אף הוא, הגדיר את הטענות כ"תיאוריית קונספירציה" ש"נובעת ממחנאות וסכסוכים פנימיים".

יו"ר רשות השידור אמיר גילת (מימין) והמנכ"ל יוני בן-מנחם (צילום: "העין השביעית")

הדברים האלה, ואחרים, נאמרו בישיבת ועדת ביקורת המדינה לפני כשנתיים וחצי, באחד ממופעי האבסורד האופייניים של הנהלת רשות השידור. הוועדה התכנסה אז על רקע בדיקת המבקר את כשירות המכרזים ברשות, שבראשות היו"ר אמיר גילת והמנכ"ל יוני בן-מנחם. על הפרק: סבב מינויים תמוה שנעשה בחטיבת החדשות של רשת ב', ספינת הדגל של השידור הציבורי השוקע.

מנהל הרשת יאיר קורן ומנהל קול-ישראל מיקי מירו התרעמו על חברי-הכנסת שניסו להתערב בהליך מקצועי פנימי, אלא שהיה קשה להבין איפה בדיוק מסתתרת פה המקצועיות. המנהלים הנכנסים נטלו מערכת חדשות מתפקדת ומוערכת, היכו בה בפטיש גדול וחיברו את החתיכות מחדש. למתבונן תמים מן החוץ היה קשה למצוא כאן היגיון.

נתן אשל (צילום: דוד ועקנין)

כמובן, עבור מתבונן תמים פחות הסבר אפשרי אחד היה פשוט ואכזרי: המנהלים החדשים אכן ביקשו לחבל בגוף העיתונאי שקיבלו לידיהם. המהלך הזה, כמו התנהלויות אחרות של השידור הציבורי בתקופת גילת (מינוי ישיר של נתניהו ויועצו לשעבר), בן-מנחם ועוזרו הבכיר זליג רבינוביץ' (בני-טיפוחיו של יוסף בראל), נראה מובן אם בוחנים אותו מבעד לעיניהם של המאכערים של לשכת ראש הממשלה. אנשים כמו נתן אשל, סמנכ"ל "ישראל היום" לשעבר ומי שנאלץ לעזוב את תפקידו בלשכה בבושת פנים אך מעולם לא יצא ממנה, ששמו הוזכר בקשר להתערבות ברשות השידור, ערוץ 10 ועוד. אלה בוחשים בתקשורת בשם שלוחיהם, מי שמעוניינים בתורם בעיתונות חלשה ועיתונאים מוחלשים.

לקלקל משהו לא מקולקל

איתמר ב"ז מדווח היום כאן ב"העין השביעית" על מהלך המתרחש בימים אלה ב"מקור ראשון", עיתון האיכות הדתי-לאומי שנרכש לפני כמה חודשים על-ידי שלדון ומרים אדלסון. אי-אפשר להחמיץ את הדמיון בין המהלכים. בקול-ישראל העורכים החייבים את מינוים ללשכת נתניהו עירבלו את מצבת הכתבים. ב"מקור ראשון" ההנהלה מטעם "ישראל היום", בטאונה של לשכת נתניהו, מערבלת את מצבת העורכים.

גם כאן מדובר במהלך מרסק במערכת מתפקדת ומוערכת. גם כאן מדובר בהחלטה מקצועית פנימית. גם כאן אף אחד לא מפוטר ולא נזרק. להפך. כמה מהעורכים אף מקבלים קידום. אורלי גולדקלנג נבעטת למעלה, מתפקיד עורכת "דיוקן" לתפקיד סגנית העורך הראשי. יהודה יפרח מפוטר מתפקיד עורך המוסף "צדק" (שאותו ייסד) ומקבל את הטייטל המנופח "ראש הדסק המשפטי". אריאל שנבל מפוטר מעריכת המוסף "מוצ"ש" ויהיה כעת "כותב בכיר". גדעון דוקוב מפוטר מעריכת "יומן" ומקבל תפקיד עריכה אחר, משמעותי פחות במידה ניכרת, של עורך דף בית באתר האינטרנט nrg.

בפועל, גולדקלנג, יפרח, דוקוב ושנבל, כמעט כל שדרת העריכה הבכירה בעיתון, מנוטרלת מעבודת עריכה וזוכה רק בתארים חלולים ונטולי סמכות. העורכים הבכירים לשעבר נשלחים כעת לבצע מטלות כתיבה, משום שההנהלה מעוניינת "להשביח את הכתיבה" בעיתון, ש"צועד קודם כל על כותביו, יותר מאשר על עורכיו". הדבר דומה למח"ט שידיח את כל המג"דים בחטיבה וישלח אותם להיות קלעים, כי הרי הצבא נועד כדי לירות באויב, לא?

מנכ"לית "ישראל היום" ציפי קורן ומו"ל "ישראל היום" אשר בהרב (צילומים: "העין השביעית" ויחסי-ציבור)

ב"ישראל היום", פמפלט תעמולה לפרסונה פוליטית שנוסד כגחמה של מיליארדר אמריקאי, נוהגים לנסות לכסות את ערוותם בפובליציסטים מתלהמים המכריזים כי החינמון בא לתקן עוולה נושנה בתקשורת הישראלית ולהשמיע את קולם של אנשי ימין. בפועל, העיתון מזגזג לפי צרכיו הפוליטיים של נתניהו ומתנער מהאג'נדה האידיאולוגית כל אימת שזו אינה נוחה לו. דווקא "מקור ראשון" היה המקום ששימש בימה אידיאולוגית לציבור שלם, תוך שהוא מפגין עבודה עיתונאית רצינית ומחויבת.

כשהוצע העיתון למכירה אחרי תקופת שלמה בן-צבי, התדיינו העובדים בינם לבין עצמם באיזו מהצעות הרכש לתמוך. החשש העיקרי שהביעו רבים מהם ביחס להצעה הנדיבה יותר, זו של "ישראל היום", היה מפני התערבות של אנשיו של אדלסון, שיצנזרו ויסרסו את תכניו. בעוד שב"ישראל היום" האג'נדות הסמויות – תמיכה בפוליטיקאים אלה ואחרים או במפקד המשטרה למשל – באות לידי ביטוי באופן בוטה ומגושם בניצוחו של העורך הראשי עמוס רגב, ב"מקור ראשון" נראה שהמנהלים, מו"ל "ישראל היום" אשר בהרב והמנכ"לית ציפי קורן, בחרו בגישה אחרת.

עורך "מקור ראשון" חגי סגל (צילום: יוסי זמיר)

במקום להכתיב את התכנים באופן ישיר, בהרב וקורן הניחו את המספריים בצד ופשוט ניערו את העץ מצמרתו. כך בעמדות המפתח בעיתון יהיו מעכשיו בעלי תפקידים החייבים את מינוים להנהלה החדשה, ואילו העורכים המנוסים והדעתנים הופשטו מסמכות. אלו וגם אלו יעבדו מעכשיו תחת הידיעה כי בכל עת יכול להתרחש מהלך ערבול ביזארי נוסף. על הדרך ייתכן שנפרעו ממי שבימים שקדמו לרכישה מתח ביקורת על "ישראל היום" והביע חשש מהדרך שבה אנשיו ישלטו בעיתון. כל זה קורה, חשוב לציין, בזכות שיתוף הפעולה של העורך הראשי, חגי סגל, בשר מבשרו של "מקור ראשון" ובעצמו מינוי של בהרב וקורן, המסכים לשמש חזית למהלכיהם.

מהלך הערבוב הזדוני של מנהלי רשות השידור, יחד עם מהלכים דומים אחרים, היו המסמר האחרון בארונה של הרשות, שעתידה להיסגר בקרוב מכוח חוק ממשלתי חדש, כדי להיפתח מחדש עם מנהלים אחרים ובתקווה שגם עם אתוס אחר. יש להניח שכך ייזכרו אמיר גילת ויוני בן-מנחם בהיסטוריה של מדינת ישראל: כמי שהיו המנהלים האחרונים של רשות השידור, שפעלה ברציפות מאז שנות ה-60. מה תהיה מורשתם של המנהלים אשר בהרב וציפי קורן, ושל העורך הראשי חגי סגל?