הפרשנים הפוליטיים של עיתוני יום שישי המרכזיים ידעו לספר, כולם, שבנימין נתניהו ואנשי לשכתו מפרשים את קמפיין "הדרת" הנשים כקונספירציה שגורמים פוליטיים עלומים זממו נגדו. לפי הגרסה הזו, ראש הממשלה, חבול מנסיונו בכהונתו הקודמת, מודע לפגיעותו הפוליטית כשסוגיות של דת ומדינה נדחקות לראש סדר היום הלאומי. לפיכך הוא אץ רץ לכבות בעודה באיבה כל דליקה שפורצת על רקע זה.
מסיבה זו היה פעיל בשבועיים האחרונים כדי לאתר את הלהבות שהתלהטו עקב עימותים בין חרדים לחילונים ומצא את עצמו, כתוצאה מכך, בניגוד עניינים. האופן שבו הוא ועוזריו מסבירים לעצמם את הסתירה שאליה נקלע, בין הצורך שחש לגנות בכל פה את בריונות החרדים הקיצוניים ובין האילוץ שנכפה עליו להפיס את כעסן של המפלגות החרדיות שהתרעמו על דבריו, הוא לתאר את הנסיבות שנוצרו כמארב שטומנים לו יריבים פוליטיים בלתי מזוהים. כך כותבים הפרשנים המלומדים, ומקובל עלינו שהם יודעים מה הם שחים.
(צילום: ג'ף סאפי, cc-by-nc-nd)
אבל אז מתעורר היצר הרע אצל מי שקורא, צופה ומאזין לדברי הפרשנים כולם, ומתחיל לנקר: תגידו, ומה אצלכם בבית? האם אתם ועיתוניכם וארגוני התקשורת המעסיקים אתכם פטורים מתסביכי רדיפה ומפרשנויות פרנואידיות? איך אתם (כלומר, אנחנו; גם הח"מ הוא חלק מהתופעה) מסבירים לעצמכם, ולציבור הרחב, את מצבי המצוקה שאליהם אתם נקלעים, מדי פעם? קחו ראי והתבוננו:
בעיני חלק הארי של התקשורת הממוסדת, זו המתויגת כמרכז-שמאל, ראש הממשלה ואנשיו פועלים בתנועת מלקחיים כדי לסתום את פיה: הם משתלטים על השידור הציבורי (ערוץ 1 וקול-ישראל), מניחים מגף על מיתרי הקול של גלי-צה"ל, מתכוונים לסרס את הטלוויזיה החינוכית או לכפות עליה מיזוג עם רשות השידור, מוליכים לגרדום את ערוץ 10 ("על רקע תחקיר ששידר רביב דרוקר נגד מסעותיו של הזוג נתניהו") ובוחשים מאחורי הקלעים בענייניהם של זכייני ערוץ 2.
הלהב השני הפוגע בתקשורת הממוסדת הוא החינמון "ישראל היום", שהפך לכלי התקשורת המודפס הנפוץ ביותר במדינה כשהוא נוגס בבכורתו ארוכת השנים של "ידיעות אחרונות" ומכביד על קיומו של "מעריב".
תמונת המצב המצטיירת בראשיהם של ארגוני התקשורת המסורתיים היא אפוא של מהלך אסטרטגי רבתי שיוזם ראש הממשלה, כשהוא נשען על כוחו הפוליטי ועל מעמדו הממלכתי, מצד אחד, ועל הונו הבלתי נדלה של מיליארדר אמריקאי, מצד שני. תכלית התמרון – לאלף את התקשורת, להפוך אותה לצייתנית, להטיל עליה מורא לבל תמתח ביקורת על הממשלה וראשה. כל זאת, כדי להבטיח את המשך שלטונו של נתניהו ולחבב אותו על ציבור הבוחרים.
עיתונאים בכירים ועורכים נחשבים רואים בהתפתחויות האלו יד מכוונת, ואין בהם מי שמציע פרשנות שונה, כזו המציגה את המצב כתוצאה מתהליכים חברתיים, תרבותיים וכלכליים טבעיים. לא, התקשורת המסורתית (הח"מ בכלל זה) צובעת את ההתרחשות בצבע אחיד, מזימתי.
הפרנויה שולטת גם אצל בעלי טורים המזוהים עם הימין. בעיניהם, חלק הארי של התקשורת המסורתית הוא שמאלני, קנאי לעמדתו, שדבקותו בהשקפת עולמו מסיטה אותו ממסלול ההתנהלות העיתונאית הראויה. בעיני האסכולה העיתונאית הזו, התקשורת המסורתית, הנשלטת על-ידי עיתונאי השמאל, משתמשת בכוחה כדי לגרום להפלת ראש הממשלה ולחיסול מפעל ההתנחלות.
התפיסה הזו אף היא אחידה, נוקשה ומשותפת לכל הכותבים מהימין – תהיה הבימה שעליה הם מפרסמים את דבריהם אשר תהיה. בתמונת עולמם, עיתונאי התקשורת המסורתית שבויים בקונספציה עוינת לימין באשר הוא ומופעלים על-ידי גורמים פוליטיים ואידיאולוגיים החותרים להשליט על המדינה ממשלת מרכז-שמאל.
וכך המחאה החברתית של יולי-אוגוסט הוצגה על-ידי עיתונאי הימין כתכסיס שנועד לערער את יציבות הממשלה וללבות זעם ציבורי נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון. המסע התקשורתי והציבורי הנוכחי נגד גילויי הקיצוניות במגזר החרדי מתפרש גם הוא אצל בעלי טורים מהימין כמהלך שטנה כולל וגורף של השמאל החילוני נגד הציבור החרדי באשר הוא. המהדרים שבכותבים הימנים אף נותנים ביטוי לגרסה שלפיה גם את המסע הזה מנענעת יד פוליטית נסתרת שיש לה אחיזה בכלי התקשורת המסורתיים.
זה האופן שבו גם התקשורת החרדית קוראת את המציאות המתפתחת: המתקפה נגד "הדרת" נשים אינה אלא עילה להבאיש את ריחו של הציבור החרדי כולו. מאחוריה עומדים בעלי עניין פוליטיים מהשמאל החילוני באמצעות שלוחיו השולטים בתקשורת המסורתית. גם בתקשורת החרדית אין גוונים והיא מאוחדת באופן שבו היא מציגה לציבור שלה את ההתרחשות ("מסע הסתה מתוזמן נגד הציבור החרדי", כותרת ראשית של "יתד נאמן"; "גל ההסתה התקשורתי נמשך: מצעד שנאה והסתה נגד הציבור החרדי ייערך היום בבית-שמש", כותרת ראשית של "המבשר").
כמו אצל ההיפוכונדר שחקק מראש על מצבתו "אמרתי לכם", כך גם למי שחש נרדף יש, לפעמים, סיבה מוצדקת להיזהר מהתנכלויות. עם זאת, לא מיותר להזכיר כי הפרנויה היא, לעתים, מפלטו האחרון של העיתונאי העצלן.