"אני הולך ומשתכנע לאחרונה שהכל קמפיין", כותב ג'קי לוי בפתח טורו הקבוע שבמוסף "שישבת" של "ישראל היום". "כל טרנד; כל עיסוק תקשורתי קדחתני. כל חרדה קולקטיבית שמתקרבת ומאיימת כענן שחור, ונמוגה כעבור רגע כמו אד מכוס קפה קטנה. הכל קמפיין. שום דבר לא ספונטני ולא יכול להיות. הכל מתוזמר באופן חשוד, ולרוב – כרגיל אצלנו – די חובבני. ולא, זאת לא קונספירציה נכלולית ואפלה. זה פשוט קמפיין. שזה כמו קונספירציה, אבל יאללה, בוא נזרום עם זה. בקטנה".

לוי כותב מנקודת מבט של קורא עיתונים נבוך, המגלה כי מאחורי הקלעים, במערכות החדשות, שורצים לוביסטים המכוונים את העיתונאים לכתוב על-פי האינטרסים של שולחיהם. על פניו העיתון אולי נראה כמו עיתון – ידיעות, פרשנויות, תצלומים – אבל למעשה מדובר בתוצר של עבודת קמפיינרים סמויים מן העין. בעד ונגד פואד, בעד ונגד פונדקאות, בעד ונגד השר לבטחון פנים.

כמו בכל פעם שמישהו ב"ישראל היום" כותב על עיתונות, התוצאה טבולה באירוניה לא מכוונת. אולם הבוקר מד האירוניה של הקוראים עלול לקרוס מן העומס, שכן הבוקר מגיע הקמפיין של "ישראל היום" נגד ארנון (נוני) מוזס והצעת החוק לבלימת "ישראל היום" לשיא חדש – כותרת ראשית בגליון יום שישי המפנה ל"ראיון מיוחד" עם הבעלים והמממן של "ישראל היום", איש העסקים והנדבן היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון.

"ישראל השבוע", 9.5.14

"באנו לשבור את הפחד מנוני מוזס", מבטיח אדלסון בכותרת הראשית של העיתון שהקים, ובמוסף "ישראל השבוע" מספק הבעלים עוד שלל ציטוטים מדהימים לצמד מראייניו – עורך חדשות החוץ של העיתון בועז ביסמוט והעורך הראשי עמוס רגב.

"ידיעות אחרונות" הוא במובנים רבים עיתון חולה, בעליו נוני מוזס אינו בוחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו, הצעת החוק נגד "ישראל היום" היא הצעה פרטיקולרית ופסולה – כל זה נכון. אולם אדלסון, כפי שעולה מהראיון עימו, הוא גוזמאי צבוע, על סף העיוורון. הנה כמה דוגמאות:

פרופורציה. אחד מעשירי תבל כותב כי למוזס "יש כוח בל ישוער".

קשוט עצמך. שלשום פורסמה ב"וושינגטון פוסט" כתבה מפורטת המתארת כיצד אדלסון משפיע, באמצעות תרומות, על עמדותיהם של פוליטיקאים אמריקאים בסוגיית ההימורים המקוונים, כחלק ממערכה כללית שהוא אוסר על התחום שמאיים על מקור הכנסותיו (אדלסון עשה את הונו העצום מתעשיית ההימורים).

עמוס רגב, 16.2.14 (צילום: "העין השביעית")

על אף זאת, בראיון לביסמוט ורגב יוצא אדלסון במרץ נגד התערבותו של מוזס בפוליטיקה הישראלית. "הוא אינו נבחר ציבור ואין לו תפקיד ממלכתי", אומר אדלסון למראייניו. "אם ביכולתו לתפור חוק נגד המתחרה שלו, תארו לעצמכם מה עוד הוא מסוגל לעשות. שערו בנפשותיכם את הנזק שהוא יכול לגרום למדינה בכך שהוא יכול לשעבד את הכנסת לצרכיו האישיים, וזאת תוך כדי הטלת אימה על חברי-הכנסת". אדלסון מגדיר את הניסיון של מוזס להשפיע על המחוקקים "חוצפה" ומכנה אותו "דיקטטור" לא פחות משבע פעמים במהלך הראיון.

בוחן מציאות. "'ישראל היום' מדווח את האמת, גם כשמדובר בראש הממשלה בנימין נתניהו", אומר אדלסון ובהמשך מוסיף: "[...] אני קורא את העיתון; גם אנשים אחרים קוראים את העיתון, ומעולם לא נתקלתי במישהו שאמר לי שהסיקור של העיתון מוטה לטובת נתניהו. ב'ידיעות אחרונות' הכתבות על נתניהו מציגות אותו באור שלילי; ב'ישראל היום' מציגים את המציאות כהווייתה [...] כשמשווים את אופי הסיקור בשני המקומות, עומדים על ההבדל בין 'ידיעות אחרונות' ל'ישראל היום'. לכן נוצר הרושם המוטעה של סיקור אוהד אצלנו".

כאמור, אירוניה. "העובדה ש'ידיעות אחרונות' נראה כמו עיתון – לא הופכת אותו לעיתון מקצועי המדווח כמו שצריך, עיתון המאפשר מגוון דעות. עצם העובדה שהוא מודפס לא הופך אותו לכזה באופן אוטומטי".

שאלה יהיו הצרות שלנו. ישראל מדורגת דרך קבע במקום נמוך במדד חופש העיתונות הבינלאומי בשל העובדה שיש בה צנזורה צבאית טרום-פרסומית וחייליה מטילים הגבלות חמורות (ולעתים מזומנות אלימות) על עיתונאים פלסטינים. בכל זאת, אדלסון אומר כי אם הצעת החוק נגד "ישראל היום" תתממש, "ישראל כבר לא תוכל להתגאות בכך שהיא דמוקרטיה המאפשרת חופש עיתונות".

"בסדר, נוני"

בהמשך הראיון מספר אדלסון, לראשונה, על פגישה שקיים עם מוזס לפני קרוב לעשור, כשעמד להקים את החינמון הראשון שלו בישראל, "ישראלי", יחד עם שלמה בן-צבי. "ישראלי", אגב, היה העיתון שלפי נציגו של בן-צבי, העורך שלו נבחר "לבקשת ביבי ומר אדלסון".

לפי אדלסון, כשמוזס שמע על כוונתו להפיץ את "ישראלי", הוא הגיע למשרדו ו"בעיניים דומעות הוא הפציר בי, 'אל תקים עיתון שיגרום לי לפשוט את הרגל. אם תעשה זאת לא יהיו לי חיים. לא יהיה לי לאן ללכת בבוקר'". אדלסון ממשיך וטוען: "היו לו דמעות בעיניים. אמרתי לעצמי, אני לא מכיר את האיש הזה. פתאום בא לכאן מישהו ומתחיל לבכות. מדובר באדם מבוגר. אני נשבע לכם, כך היה.

ארנון (נוני) מוזס ורעייתו, 26.3.14 (צילום: רוני שיצר)

"אמרתי לו, 'בסדר נוני, לא נקים עיתון, אבל רק אם תמלא תנאי אחד – שתעביר את העיתון מהשמאל הקיצוני למרכז; תמצב אותו במרכז הקשת הפוליטית'", ממשיך אדלסון בסיפורו. "ואז הוא אמר, 'אני לא בשמאל. אם אני אזוז למרכז אני בעצם אהיה בימין, ואז אהיה עיתון ימני'.

"אז אמרתי לו, 'אני לא יודע מה אתה חושב שאתה כותב, אבל שתדע לך, כל מי שאני מכיר טוען שאתה בשמאל הקיצוני'. והוא אמר לי, 'אני לא יכול לעשות זאת, כי אני כבר במרכז'. אמרתי לו, 'אני לא יכול לקרוא בעברית, אבל הרבה מחברי – יש לי מאות חברים – אומרים שאתה סטית לשמאל הקיצוני'. אמרתי לו שאנחנו מתכוונים להוציא את העיתון כי אני חושב שלעם היהודי יש זכות לעיתון עצמאי ואובייקטיבי".

הקמפיין של "ישראל היום" נגד החוק שמאיים על קיומו תפור בגסות ונראה די גולמי, כמו מרבית הידיעות המוטות בעיתון, אבל לזכותו של העיתון ועורכיו ייאמר כי נראה שיש כאן לפחות קמפיין מסודר. מישהו חשב ותיכנן מה להגיש לקוראים בימי השבוע, מה לשמור למהדורת סוף-השבוע, מישהו בנה קמפיין. נכון, ב"ידיעות אחרונות" יודעים לעשות דברים דומים ברמת תחכום הרבה יותר גבוהה, עם מעוף ודמיון שבוודאי גם תורמים לאפקטיביות, אולם ל"ידיעות אחרונות" יש כמה עשרות שנות ניסיון יותר מ"ישראל היום". ביחס לנסיונות קודמים של החינמון של נתניהו לשים סוגיה כלשהי על סדר היום הציבורי, הקמפיין הנוכחי, חרף מגרעותיו, הוא צעד קטן קדימה – עבור העיתון – ועוד צעד אחורה עבור הדמוקרטיה הישראלית.

מתוך סקירת העיתונות היומית, 9.5.14