יום יום חג

החגים כאן והעניינים יגעים. חצי מהתושבים נתונים במצור בביתם מאימת הפקקים, החצי השני תקוע בפקק. ילדים ועובדים בעלי קביעות שרויים בחופש, עיתונאים ועובדי קבלן ממשיכים להוציא עיתונים ולנקות משרדים. אחרי הגליונות המנופחים (יחסית, יחסית!) של טרום החגים ולפני השגרה של אחרי החגים, נפלטים ממכבשי הדפוס גליונות צימוק של ההצגה חייבת להימשך כי זה נכלל במחיר הכרטיס.

"ידיעות אחרונות", השמן מבין העיתונים, מציע היום עבודת אלילים ("תפילות וסגולות לכל עת") ב-39.90 שקל במקום 118, מתכונים לעוגיות קוקוס, חוברת תשבצים ("הזכר של העז": תיש), "לאן אפשר לקחת את הילדים לפני שישתגעו בבית" (כתבת שער, המוסף היומי), פלוני אלמוני שהקייטרינג שהזמין לליל הסדר לא הגיע (שער המוסף הכלכלי), מתכון לסלט קינואה ש"זכה למחמאות מהגברת הראשונה" (של "ידיעות אחרונות", לא של מדינת ישראל, כלומר: מישל אובמה), וכן – ילד שנחנק מנקניקייה.

יש גם "חדשות": "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" ממשיכים גם היום לדווח בהבלטה רבה על קורבן הפיגוע ביום שני ליד חברון (ברוך מזרחי). בשנים האחרונות משתנה מסורת הדיווח של העיתונות הישראלית, וקורבנות פיגועים כבר אינם נחשבים דווקא לחומר של כותרות ראשיות, כפי שהיה בתקופות שהטרור הפלסטיני היה תדיר ומתמשך. ההרוג בפיגוע שלשום הוא נושא הכותרת הראשית זה היום השני בשני הטבלואידים, ונראה שאפשר לייחס זאת הן לפסק הזמן החדשותי של החג והן לאפשרות לסחטנות ומניפולציה רגשיות שמפיקים העורכים מהטרגדיה.

הלווייתו של קצין המשטרה ברוך מזרחי, שנרצח בפיגוע ירי, 16.4.14 (צילום: יונתן זינדל)

"איפה אבא, בשמים?", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "רק בן 8, ואומר קדיש על אבא", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". בשני העיתונים התמונה המרכזית היא של פניהם הדואבות של בני המשפחה האבלים. ב"ידיעות אחרונות" זו האם והילד בן ה-3, ב"ישראל היום" מתמקדים בילד בלבד, בן 8 ("רגע מצמרר", נכתב בכיתוב התמונה). שלא כמנהגם, העורכים ב"ישראל היום" אינם מטשטשים היום את פניו של הילד המצולם (ושל אחיו, שאינו זוכה כלל לזיהוי בעיתון).

מדוע ב"ישראל היום" נוהגים לטשטש פניהם של קטינים? אולי כי זהו פירוש מחמיר של החוק (ערך עליון מוצהר בעיני העיתון), אולי כדי למנוע פגיעה אפשרית במי שאינם יכולים לדבר בעד עצמם. מאחר שב"ישראל היום" בחרו שלא לטשטש את פניו של איתי מזרחי, שנלכד בעדשת המצלמה, בעל-כורחו, באחד הרגעים הקשים של חייו, ניתן להסיק כי עורכי העיתון מצאו כאן ערך חשוב יותר, המבטל את זה של שמירת החוק (ושמירה על כבודם של ילדים). הערך הזה הוא, כמובן, הלאומיות: מדובר אחרי הכל, ולמרות ההדגשה של האבל הפרטי, באבל לאומי ("ובינתיים: אבו-מאזן הסתפק בגינוי לפיגוע רק באוזני הח"כים", נכתב בכותרת המשנה לראשית).

זהו סולם הערכים של "ישראל היום". אפשר לסכם אותו במלה אחת: אופורטוניזם.

עוד כותרת ראשית

"עבאס דורש שלושה חודשים של מו"מ רציני על גבולות המדינה הפלסטינית", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "השיחות יתחדשו היום, לאחר שנדחו בגלל הלוויית הנרצח הישראלי. השב"כ דורש לגרש 10 אסירים פלסטינים, עבאס מתנגד", נכתב בכותרת המשנה לדיווח, של ברק רביד, ג'קי חורי וגילי כהן.

גם "הארץ" ממשיך לדווח על הפיגוע. "חקירת פיגוע הירי: חשוד נעצר ושוחרר, צה"ל הסיר המחסומים לאיתור המחבל", נכתב בכותרת ידיעה של גילי כהן ויניב קובוביץ בעמ' 4. התמונה הראשית על שער העיתון היא מהלווייתו של הנרצח אתמול בהר-הרצל. נראה בה הארון כשהוא נישא בידי שוטרים עמיתים. לא נראים בתמונה: תקריבים של פנים אבלות.

העיקר הבריאות

ב"כלכליסט" כותב שאול אמסטרדמסקי כי "לפי ההמלצות הסופיות שהוגשו אתמול לוועדה" שהקימה שרת הבריאות יעל גרמן, יבוטל כפל הביטוחים: "ביטוח בריאות פרטי יהיה זהה לזה שמציעים הביטוחים המשלימים של קופות-החולים". אמסטרדמסקי מכנה את ההחלטה "שינוי דרמטי", משום שכעת לא תהיה סיבה לרכוש גם ביטוח של הקופה וגם ביטוח פרטי, "שכן יהיה מדובר בביטוחים זהים לחלוטין". ההבדל יהיה כמובן במחיר, כך מקווים במשרד הבריאות, אחרי שנאסר על חברות הביטוח "לקבוע את המחיר לפי מצבם הבריאותי של הצרכנים", וכך "תיווצר תחרות אמיתית בין קופות-החולים וחברות הביטוח".

הידיעה של אמסטרדמסקי תופסת חצי עמוד במעבה העיתון. ב"דה-מרקר" הדיווח של רוני לינדר-גנץ על ועדת גרמן מגיע לכותרת הראשית: "גרמן שוקלת: בעלי ביטוח משלים יוכלו לקבל מנתח בכיר בבתי-החולים". לפי כותרת המשנה: "שרת הבריאות נסוגה מהרעיון להרחיב את הרפואה הפרטית בנוסח הדסה לכל בתי-החולים. במקומו, היא בוחנת גרסה מרוככת ושנויה במחלוקת: בעלי ביטוח משלים אמנם לא יוכלו לבחור מנתח מסוים, אך ינותחו על-ידי רופא מרשימת רופאים בכירים".

הדיווח של לינדר-גנץ מתייחס גם לסוגיית הביטוחים: "במקביל, גורמים בוועדת גרמן מקדמים המלצה להפיכתם של ביטוחי הבריאות הפרטיים לאחידים – כדי לפתוח תחרות בין חברות הביטוח על מחיריהם". בטור פרשנות מסבירה מירב ארלוזורוב כי "פרק הניתוחים אחראי ל-40% מהתשלומים על ביטוחי בריאות בישראל", ולכן "הפיכת פרק בחירת המנתח לפרק אחיד וזהה, שאין יותר כל הבדלים בתוכן שלו", יביא לכך ש"התחרות בין חברות הביטוח וקופות-החולים תהיה אך ורק על סוגיית השירות והמחיר".

גם ארלוזורוב חושבת כי מדובר "באחת מבשורות החירות הכלכלית החשובות ביותר של השנים האחרונות – החירות מעול ביטוחי הבריאות הפרטיים היקרים". גם לינדר-גנץ כותבת כי אם יתרחש, זהו "שינוי דרמטי".

לינדר-גנץ מתייחסת גם בטור פרשנות לחלק האחר של דיווחה: ההכרעה לגבי הרפואה הפרטית. מצד אחד, היא כותבת, חברי הוועדה "כבר הבינו היטב כי על שר"פ 'טהור' כמו בהדסה ושערי-צדק הם לא יוכלו להמליץ"; מצד שני, "ועדת גרמן נמנעת כמעט במפגיע מלדבר על הגדלת עוגת התקציב הציבורי, וכסף בקופות-החולים כידוע – אין"; ומצד שלישי, "בביטוחים המשלימים והמסחריים 'שוכב' כל-כך הרבה כסף – כמעט 7 מיליארד שקל (כ-3.5 מיליארד מתוכם בביטוחים המשלימים)".  וכך, היא כותבת, "יש להניח שנולד הרעיון הנוכחי, שמנסה ללכת עם ולהרגיש בלי שר"פ: הכסף מהביטוח המשלים ייכנס לבתי-החולים הציבוריים, אך לא תהיה בחירת רופא שמית, אלא רק בחירה מתוך מאגר של רופאים".

כתבת הבריאות של "דה-מרקר" מותחת ביקורת על הפתרון, ומציעה אחר: "השקעה של כמיליארד שקל בבתי-החולים הציבוריים תמורת ביצוע ניתוחים ציבוריים ולכמה עשרות 'פול-טיימרים' בכל בית-חולים – רופאים שיקדישו את מלוא זמנם למערכת הציבורית, תמורת תשלום שמהווה אלטרנטיבה למה שיכלו להרוויח באופן פרטי בשעות אחר הצהריים". מה יהיה מקור ההשקעה? "קיצוץ הכיסויים בביטוחים המשלימים, הפחתת הפרמיות שלהם, ובמקביל העלאה מתונה מאוד של עד 0.5% במס הבריאות".

זרים

בשבועות האחרונים, עת דיווחו העיתונים על מכירתה האפשרית של תנובה לחברה סינית, אפשר היה להבחין בקו מערכתי בסיקור "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות". המוסף והעיתון (וב"ידיעות אחרונות" האולטרה-ריכוזי של היום אין כמעט הפרש בין העיתון לבין מוספיו, בוודאי מבחינת הקו המערכתי) התייחסו בביקורתיות למכירה, והדגישו את הבעייתיות שבהעברת נכסים ישראליים לבעלות זרה.

לפי כותרתו הראשית של "ממון" היום, נראה כי אכן מדובר בקו: "הסדר חוב של 3 מיליארד דולר תלוי בשאלה אחת: האם צים תישאר חברה ישראלית", נכתב מתחת לה. "יו"ר הוועד: 'אם נהפוך לחברה זרה נראה פה סינים, פקיסטנים ורומנים. זה עניין לאומי ובטחוני'. מנכ"ל צים: 'האינטרסים של המדינה לא ייפגעו'". כותרת הכפולה הפותחת, המוקדשת כולה לכתבה של רועי ברגמן, היא "עוד יהיה פה רב-חובל פקיסטני". מה שמעניין עוד יותר הוא כי הקו השולל מכירה לזרים מתנגש עם האינטרס של החייב, בעל השליטה בחברה: עידן עופר, בן למשפחת עופר, שנחשבה לאחת מ"ידידות העיתון".

אומת הסטרט-אפ

"כלכליסט" מפנה מהכותרת הראשית ("מי תיכנס לוואקום שהשאירה אחריה בבילון?") ל"פרויקט מיוחד": אסף גלעד כותב על "10 סטרטאפים שפועלים לפצח את סוד השיווק הדיגיטלי". "אחרי שכבר הצליחה לכבוש את עולם הפרסום המקוון וסרגלי הכלים, הטכנולוגיה הישראלית מסמנת יעד נוסף: עולם הפרסום בווידיאו ובמובייל", נכתב בכותרת המשנה.

"האקדמיה נשענת על הקופקסון ומזניחה את תמלוגי העתיד" היא כותרת כתבה של יאיר נתיב ב"כלכליסט". "האוניברסיטאות בישראל מדורגות גבוה במדדים הבינלאומיים בתחומי הקניין הרוחני, אך בפועל הן משתרכות מאחור בשיתופי פעולה עם התעשייה במסחור פטנטים. כך, האקדמיה מתרפקת על הישגי העבר במקום לקדם תמלוגים נוספים, תעסוקה למשק והכנסות ממסים", נכתב בכותרת המשנה.

הכתבה נפתחת בקביעה הבאה: "ב-2013 הפסיד המשק הישראלי סכום כמעט כפול מסכום האקזיטים באותה השנה, תעסוקה ושכר לאלפי עובדים ומסים בסכומי עתק. והכל בהעדר שיתוף פעולה רציף בין התעשייה לאקדמיה".

זה לא נגמר עד שזה נגמר

"נוחי דנקנר מנסה להסיט את האש אל המנהלים שעבדו תחתיו באי.די.בי", נכתב בתחתית שער "דה-מרקר". כותרת הטור של מיכאל רוכוורגר היא "נוחי דנקנר, האיש שלא ידע להפסיד": "לצד אובדן המעמד והכיבודים שנלוו אליו, צריך דנקנר להתמודד בשורה של הליכים משפטיים מטרידים כגון האפשרות שיוגש נגדו כתב אישום על מעורבות בניסיון להטות את מחיר מניית אי.די.בי סמוך ל'הנפקת החברים' מפברואר 2012, התביעה להשבת דיבידנדים שחילקה אי.די.בי אחזקות, התביעה נגד עסקות ישראייר ו'מעריב', וערימת חובות בהיקף שנאמד בחצי מיליארד שקל שהוא הותיר באופן אישי במערכת הבנקאות הישראלית", כותב רוכוורגר.

"אדם אחר היה מנסה אולי להיעלם קצת מהעין הציבורית כדי להקדיש מאמצים לקרבות החשובים באמת. אבל לא כך דנקנר. משום מה הוא ממשיך לנסות להראות לציבור הישראלי שהוא עדיין כאן. הוא אמנם לא בכיסא הנהג כרגע, אבל הוא מתכוון לחזור אליו בקרוב. ביום שישי האחרון העניק דנקנר ראיון חגיגי לעיתון 'סופהשבוע' שכותרתו: 'אני עוד אחזור'. בראיון הוא הבטיח לכתב, יהודה שרוני, שאינו מתכוון לברוח מהארץ. הוא סיפר על השנה הקשה בחייו המקצועיים, והתייחס בין השאר למנהלים שהעסיק, שלדבריו כמה מהם הוא היה צריך לפטר קודם לכן. במהלך הראיון ניסה דנקנר למזער את חשיבות הטעויות העסקיות הרבות שביצע ולהאדיר את המקרים שבהם היו לו הצלחות. הסאבטקסט של הראיון היה בערך כך: לא אני אשם, אשמים המנהלים האחרים שעבדו תחתי בקבוצה.

"ואולם", מוסיף רוכוורגר, "מי שליווה את אי.די.בי ואת דנקנר בשנים האחרונות והסתכל על הדברים בצורה יותר קרה ומפוכחת, יכול היה לגלות תמונה שונה לחלוטין", והוא גם מפרט.

בעולם

"מבוכה לקייב: בדלנים פרו-רוסיים השתלטו על נגמ"שים אוקראיניים", נכתב בכותרת דיווח מרויטרס על שער "הארץ".

"שירות 'כלכליסט'" מדווח כי המיליארדר מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, הקצה 50 מיליון דולר למאבק "בלובי החזק של יצרני וחובבי הרובים" והקמת "תנועה להגבלת נשיאת כלי נשק".

ענייני תקשורת

רועי גולדנברג מדווח ב"גלובס" כי לפי ארגון פיו, מספר העיתונאים בארה"ב ירד ב-20% בחמש השנים האחרונות.

לי-אור אברבך מדווח עוד ב"גלובס" על "עתירה לבג"ץ נגד המשך הליך המינוי של יפעת בן-חי–שגב ליו"רית מועצת הכבלים". את העתירה הגיש אריאל משעל, שנבחר לתפקיד על-ידי ועדת איתור קודמת – שמינה שר התקשורת הקודם.

גדעון לוי מספיד ב"הארץ" את ראובן פדהצור. חנוך מרמרי כתב עליו כאן ב"העין השביעית".

חיילי מג"ב מעיינים בעיתון "אל-קודס", חברון, מאי 2006 (צילום: פלאש 90)

"בתחילת המסלול כדאי להתעכב בדוכן העיתונים של אבו-סאלם", כותב דני רובינשטיין ב"כלכליסט" ("תחנות חובה בעיר העתיקה בירושלים"). "אמנם מרבית המטיילים אינם שולטים בערבית, אבל אצלו אפשר להשיג את המהדורה האנגלית של העיתון המצרי הנודע 'אל-אהראם' תמורת 6 שקלים. מי שממש מתעניין ישלם על העיתון הפלסטיני 'אל-קודס' 2 שקלים ועל בטאון הרשות הפלסטינית 'אל-חיאת אל-ג'דידה' שקל בודד.

"עלעול קצר ב'אל-קודס' יגלה את אחד ממקורות ההכנסה שלו. 'אם מישהו בפלסטין מת ואין עליו מודעה ב'אל-קודס', כאילו הוא לא מת', אמר פעם מייסד העיתון מחמוד אבו-זולוף. ואכן, מדי יום מתפרסמות בעיתון עשרות רבות של מודעות אבל. לאחרונה מת אביו של ראש הממשלה לשעבר, סלאם פיאד, ובשלושת ימי סוף-השבוע שלאחר מכן ספרתי קרוב ל-300 מודעות השתתפות באבל, שעלותן בין 200 לכ-1,000 שקל".

"מה היה התפקיד שלך באגדה?" (דני ספקטור שואל את אביתר בנאי על קורותיו בליל הסדר, "ידיעות אחרונות").