ד"ר ראובן פדהצור ליווה את מערכת הביטחון וצה"ל בכתיבתו במשך עשורים רבים, ובמקרים שאינם מעטים לא חשש להיות קול אחר" (משה יעלון, שר הביטחון, "הארץ", הבוקר)

בראשית שנות ה-90, כאשר ראובן פדהצור יצא לעשות את עבודת הדוקטורט שלו, הוצע תיק הביטחון שבו החזיק ב"הארץ" לאדם רב כישורים, יוצא מערכת הביטחון ומומחה למזרח התיכון, שאך השלים את הדוקטורט ובחן אפשרות להתנסות בעבודה עיתונאית, רון פונדק.

פדהצור, כמו פונדק, הוא בן דור שני לעיתונאות. רון הוא בנו של נחום (הרברט) פונדק, מי שהיה עורך "דבר השבוע" ולימים עורכו הראשי של "פוליטיקן" הדני. דודו של ראובן, דוד פדהצור, היה עורך "למרחב" ועורך משנה ב"דבר" לאחר מיזוגם של שני העיתונים.

כשנה לאחר קבלת התפקיד ב"הארץ", שב ד"ר רון פונדק לתחום המחקר ויישומיו ולקח חלק בפרויקט בעל משמעות נדירה: יחד עם ד"ר יאיר הירשפלד מאוניברסיטת חיפה ועם שותפים פלסטינים נמנה פונדק עם מקימי ערוץ השיחות החשאי, שבו נבנתה מסגרת היסטורית להסכם מדיני בין העמים. ראובן פדהצור פנה להוראה ולמחקר, אך לא ויתר על כתיבה רציפה של מאמרים ב"הארץ", שרובם ככולם ראויים להגדרה "מקעקעי קונספציה".

ראובן כמו רון הם אנשים נטולי ציניות שהכירו מקרוב את מערכת הביטחון ואת הזירה המדינית והאמינו שאפשר לנתץ תבניות חשיבה מאובנות ולרענן תפיסות אסטרטגיות הנוגעות למעמדה של ישראל במזרח התיכון; ד"ר פדהצור במרחב הבטחוני, ד"ר פונדק במדיני. האחד בתחום הביקורת האסטרטגית, השני כאיש המעשה הגדול. השבוע, בהפרש של ארבעה ימים, הלכו לעולמם.

אף כי פונדק זכה לתואר הנקלה "אחד מפושעי אוסלו", הוא דבק בעקביות בתפיסה שהכרחי להמשיך בקידום השלום, וגם לאחר שהסכמי אוסלו קרסו פעל ללא לאות בחיפוש אחר אפשרויות חדשות.

פדהצור, שאיתגר את מערכת הביטחון מימי פרויקט הלביא, דרך ביקורת על תפיסת ההגנה המבוססת על טילים ועד ביקורת נוקבת על מדיניות הגרעין, למד להכיר את כתפה הקרה של מערכת הביטחון. לא רק בנסיונה הבוטה להעמידו לדין על אחזקת מסמך מסווג, אלא גם בימות הצינה השגרתית.

מערכת הביטחון, שגידלה וטיפחה דורות של עיתונאים מיישרי-קו, התקשתה להסתגל לכתיבתו – כמו לכתיבתם של קומץ עיתונאים עצמאיים וקוראי תיגר – והגיבה בדרך המוכרת לה, בכוחנות ואף בנקמנות. היו זמנים שראובן נותק מן הלוּפ, ואלמלא מעמדו כחוקר וכפרשן מומחה לעניינים אסטרטגיים, היה מן הסתם מנודה כליל.

קשה לשמוע היום את המקהלה המייחסת לראובן "קול אחר". אלו מלים ריקות, נודפות שביעות רצון עצמית. קל לחבק בדיעבד את אלה שנתפסו כמבקרים מובהקים ולנטרל בכך את עוקצם. ראובן פדהצור לא היה קול אחר, הוא היה קול אחד. קול שווה-ערך ולעתים רב-ערך. קול המטיל ספק וקורא תיגר. אי-אפשר להשתמש היום בדמותו כסומק מאחז-עיניים לפלורליזם מחשבתי במערכת הביטחון. פדהצור לא היה פרובוקטור מחמד.

לדאבון הלב ראובן פדהצור ורון פונדק יצאו מחיינו דווקא בתקופה שבה הם נחוצים מתמיד. בתקופת עצימת העיניים, החידלון המדיני, התעצמות "מדינת צה"ל" – כפי שהגדירה פדהצור – על חשבון החברה האזרחית, וימות השפל לעיתונות ולעיתונאים.

הדור הבא זקוק נואשות לאנשים כמותם.