בכתבת השער של "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות" מסוף-השבוע האחרון, משוחח אריה הניג עם גלעד שליט על ספורט, תקופת השבי ועוד מיני הגיגים. על ערכה כמסמך עיתונאי נכתב כבר לא מעט, ואני מבקש לעמוד כאן על איכותה העיצובית.
הכתבה, המתפרשת על פני שלושה עמודים, כוללת גם סדרת תצלומים גדולה: שישה תצלומים ועוד תמונת שער של המוסף. לגלעד שליט מעמד מיוחד בתקשורת. הוא לא דמות ניטרלית ובוודאי לא אנונימית, אבל גם לא ממש סלב; לא שחקן או בדרן או אפילו פליט ריאליטי. דמותו נושאת מטען רגשי ופוליטי גדול, אבל אי-אפשר לצלם אותו כמו שמצלמים חיילים ותיקים, גיבורי מלחמות וגנרלים. היום, לאחר שהדרמה הציבורית שבה כיכב בעל-כורחו הסתיימה, הוא אמור להיות אחד מאיתנו, כאחד האדם, אך ברור שהוא אינו כזה, ובוודאי שבעיתון לא ירצו להראות לנו אותו ככזה. אז איך יצולם גלעד שליט לצורך כתבת שער ב"7 ימים"?
גלעד שליט ואריה הניג מצולמים כשהם אוחזים בכדורסל, "ידיעות אחרונות", 15.6.12 (לחצו להגדלה)
כמו הכתבה עצמה, גם התצלומים נראים כאילו נעשו כלאחר יד. לא ניכר שהושקעה מחשבה במציאת רעיון מרכזי לתצלום או בהבנת דמותו של שליט והאופן שבו יהיה מעניין לצלם אותו, כפי שעשה הצלם רמי זרנגר עם דמויות אחרות שצילם בעבר, ובהן אביב גפן, רני רהב, אייל קיציס, אברי גלעד, שופטי תוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד" ורבות ורבים אחרים ומוכרים.
בשורת הקרדיטים מצוין שנוסף לצלם זרנגר, נכחו במקום גם מאפרת (טלי אברהם) ועוזר צלם (אלון מצקין). הקרדיט לסטיילינג ניתן לזרנגר. זהו צוות צילום מיומן, אך עיון מעמיק בתוצאותיה של ההפקה הזאת מותיר רושם שבדרך לביצוע המשימה לא ניתנה תשומת לב מספקת לכיוון התאורה, לעריכת התמונות או לכבודם של המצולמים, התצלומים, העיתון והקוראים.
התצלומים כולם מרושלים מבחינה טכנית. פלאשים חזקים שמוחקים פרטים על רקע קיר אדום, שבהעדר הצדקה אחרת הייתי מנחש שפשוט היה שם באולפן. התוצאה היא שוליים כהים, החזרי אור מהמצח וצלליות על שאר הפנים, איבוד פרטים כהים למרות האור הרב מהפלאש, קונטרסט חזק שאינו משרת מטרה תוכנית או אסתטית. שליט והניג לובשים ג'ינס, בחירה מעניינת לצילום של משחק ספורטיבי. בתמונת השער, כמו גם בתמונת הפורטרט בעמ' 30, שאליה אגיע בהמשך, בולט מה שנראה כמו ארנק או טלפון סלולרי בכיס מכנסיו הקדמי של שליט. האם חיכה לשיחה חשובה?
הדבר המוזר יותר מכל, שבלעדיו אולי לא הייתי מתעכב לנתח את התצלומים ופוטר את העניין ברגישותי האישית לצילום, הוא פיסות הנייר הקרוע מתחת לרגליהם של הניג ושליט. אני מנחש שבזמן הצילומים קרעו השניים ברגליהם את נייר הרקע האדום, והנייר הקרוע נשאר בתוך התמונה. כמו אותם ילדים שובבים שמנופפים למצלמת החדשות ומחייכים בזמן שהכתב הצבאי מסקר נפילת גראד בשטח פתוח בדרום ומקלקלים את אווירת הרצינות, כך פיסות הנייר מתגוללות בתחתית התמונה בעוד אנו קוראים את הציטוט של שליט המלווה את הצילומים: "לא מבין איך אנשים חיים באושר מבלי להתעניין בספורט".
את ארבע התמונות בעמודים 27-26 המונחות זו על זו מקיפות מסגרות הלקוחות מנגטיבים של שקופיות ממצלמת אולפן, אך לכל השקופיות אותו מספר, מה שמסגיר את היותן, קרוב לוודאי, תוספות גרפיות בלבד, כמו בתוכנות עריכה של מצלמה סלולרית. התמונה בעמ' 30, שבה נראה שליט מכדרר כדורסל, אינה בפוקוס ואינה מספקת אפילו את מעט האילוסטרציה שנותנים התצלומים האחרים. שליט לובש חולצה שכנראה הגיע איתה מהבית, והתמונה נראית כאילו היא תצלום ניסיון לפלאשים לפני תחילת הסדרה, מה שלא הפריע לעורכים להכניס אותה לכתבה. טוב שלפחות שליט עצמו מופיע בתמונה.
בשום שלב, לא הצוות בזמן הצילומים, לא הצלם ולא עוזרו, לא העורך/ת הגראפי/ת ולא עורך הכתבה, לא טרחו לתקן את הטעויות. מדוע? וגם אם בוחרים שלא לעצור את הצילומים בשל מגבלת זמן או אילוץ אחר, מדוע לא לתקן אותם אחר-כך בתוכנת עריכה? האם זהו הסטנדרט בעיתון מרכזי, בכתבה שהיא כתבת השער, ואיכותה הירודה של ההפקה אמורה פשוט לחמוק מעיני הקוראים? ומדוע לציין בכתבה עצמה כי ההפקה כללה סטיילינג אם הרושם הוא שמלבד החולצות, כובע ה-NBA של הניג והכדור שהובא לאולפן באדיבות או לטובת פרסום של חברת ספורט המצוינת בקרדיט, לא היה כלל תכנון לצילומים?
יהונתן משעל הוא אמן ואורבניסט