ב-1 במרץ עלה בבלוג ביקורת עיתונות הספורט "עומדים בשער" פוסט שנשא את הכותרת "תחנת רכבת one", והוקדש רובו ככולו לדיווחים, לא נעימים במיוחד, מהנעשה ב-one, אתר חדשות הספורט שמנהלת אופירה אסייג, או כפי שהוא מכונה בבלוג – "אתר המסיבות והריכולים".

כותרת המשנה של הפוסט - "הסגנון הבוטה, הצעקות, סדרת ההשעיות, כוח האדם שמתחלף כמו גרביים. הצצה אל המתרחש באתר המסיבות והריכולים" - הובילה בתחילה לרשימה ארוכה של כ-30 איש שפרשו מהאתר בשנתיים האחרונות, תוך ציון שרובם "יצאו בתחושת גועל"; מיד אחר-כך הואשמה אסייג שהיא אחראית אישית ל"כמה מגדולי הברווזים בתולדות עיתונות הספורט הציונית" וכי היא נוהגת לצעוק באופן תדיר; הוצגו סיפורים על סנקציות שהוטלו על צלמים העובדים באתר, שלא הסכימו לחלק מההוראות שניתנו להם; ודווח על פיטורים של כתבת שסירבה לשבור הבטחה שנתנה למקור ולהעביר לכתב אחר מספר טלפון של אישיות בכירה.

לא היתה זו הפעם הראשונה שייגר מאיסטר, מחבר הפוסט ומי שכותב תחת מעטה אלמוניות כבד את הבלוג "עומדים בשער" כבר למעלה מחצי שנה, תקף בחריפות את אתר one. מקריאת הפוסטים שכתב מאיסטר בחודשים האחרונים ניתן להבחין בקלות כי מבחינתו, אתר one מייצג את כל הרע בעיתונות הספורט הישראלית. גם כשביקר בחריפות את ערוץ הספורט, את עיתוני הדפוס ואת מדורי הספורט באתרים אחרים, והוא עשה זאת באופן קבוע, הוא ייחס לאתר one את הדרדור שהוא מאבחן ברמת הסיקור של יתר כלי התקשורת העוסקים בתחום.

אלא שבפוסט "תחנת רכבת one", טענו מנהלי אתר one, עבר מאיסטר את הגבול. מכתב שנשלח מטעמם לכותב הבלוג בהווה, לצמד העיתונאים שהקימו את הבלוג וכתבו בו בחמשת חודשיו הראשונים, עודד קרמר ורביב שכטר, ולגיא אליאב, מנכ"ל חברת תפוז אנשים בע"מ, המארחת את הבלוג, הוביל בתוך ימים מספר לסגירת "עומדים בשער" ולהודעה מטעם ייגר מאיסטר על פרישה.

בעת כתיבת הפוסט ידע מאיסטר שהוא נמצא על הכוונת של אתר one. בתחילת הפוסט, לפני שהחל לחשוף ברבים את הכביסה המלוכלכת של האתר, כתב: "חלק מהנעשה [באתר one] התפרסם בימים האחרונים כאן בבלוג, דבר המטריד כנראה מאוד את מנוחת הבוסים של האתר. בשבוע האחרון קיבלתי מסרים עקיפים שאפסיק להתעסק איתם, שהם מחפשים אותי. כלומר, ממתינים למעידה שלי כדי לתבוע אותי על לשון הרע, דיבה, שקרים, כל מיני דברים שבאתר שלהם אפשר למצוא מדי יום בכמויות יפות". בכך התייחס במרומז לפנייה ראשונה מטעם אתר one אל מנכ"ל תפוז בדרישה להסיר את הביטויים שלא מצאו חן בעיני מנהליו.

כעבור חמישה ימים נשלחה פנייה תקיפה יותר מטעם עו"ד שי אליאס, המייצג את חברת סיטינט, המפעילה והבעלים של אתר one (בסוף השנה שעברה התמזגה סיטינט עם ידיעות-תקשורת). במכתב טוען עו"ד אליאס כי בפוסט מה-1 במרץ (אליאס משתמש לאורך כל מכתבו במלה "כתבה") עבר מאיסטר כל גבול. "הגדשתם את הסאה כאשר השמצתם, השפלתם ופגעתם במרשתי והמנהלים העומדים בראשה", הוא קובע.

אליאס מספק כמה דוגמאות לכינויים מבזים ולהשמצות שהוטחו באתר, מתלונן על התקפה אישית קשה נגד אסייג ("[בחרתם] לפגוע ולהשפיל באופן אישי את גב' אופריה [הטעות במקור, א"פ] אסייג בכנותה 'אופירע-תון'"), ומוחה במיוחד על התגית שניתנה בבלוג ולאתר ולמנהלתו ("ברם, החמור מכל הינו האופן בו, באמצעות לחיצה קלה במחשב על קיצור השם 'אופירעתון', ניתן להגיע לכל הכתבות שפורסמו אצלכם הנוגעות לגב' אופירה אסייג").

אליאס ממשיך ומצטט 15 ביטויים פוגעניים במיוחד מתריסר פוסטים שנכתבו בבלוג במהלך קיומו, בניסיון להמחיש את קביעתו שהבלוג הביא ל"הצגת מרשתי בבוז ובלעג [...] במטרה לפגוע ולהזיק למרשתי". אליאס גורס כי כותב הבלוג והאתר המארח עברו על חוק עוולות מסחריות, על חוק איסור לשון הרע, על הוראות פקודת הנזיקין ועל חוק עשיית עושר ולא במשפט (שלגביו הוא כותב: "כתוצאה מהפרסום הגדלתם את כמות הכניסות של ציבור הגולשים באינטרנט לאתר, ובכך התעשרתם על חשבונה של מרשתי שלא כדין ולא במשפט").

לבסוף דורש אליאס למחוק כל ביטוי פוגעני שהזכיר במכתב והתנצלות מטעם האתר בתוך 24 שעות, ומסיים בדרישה "להעביר למרשתי, באמצעותי, פיצוי בסך של 2,000,000 ש"ח, וזאת אך לצורכי הפשרה בלבד".

בתכתובת מיילים עם "העין השביעית" (הוא מסרב להתראיין בקולו מחשש לגילוי זהותו) אומר מאיסטר כי מרגע קבלת המכתב מאתר one החל במשא-ומתן מול חברת תפוז ועורכת האתר, דבורית שרגל, כדי להגיע לפשרה שתאפשר את המשך אירוח הבלוג בתפוז. "ההתחלה במשא-ומתן עם תפוז היתה מינורית", הוא כותב. "מחקתי דברים שלא הייתי שלם איתם במאה אחוז, אבל אמרתי שלמען הבלוג והמשכו אני מוכן להתפשר קצת". לדבריו, הסכים למחוק "בלב כבד" את כל מופעי הביטוי "אופירע-תון" וביטויים כגון "אתר האשפה", אבל התעקש להותיר על כנו את הביטוי הקבוע לאתר, "אתר הריכולים והמסיבות", כיוון שראה בכך "הבעת דעה לגיטימית". “מדובר באתר שחרט על דגלו רכילויות (מדור גליצ'ים) ומסיבות שהוא מסקר או מארגן ביוזמתו עבור אנשיו ועבור מושאי הסיקור שלו, שזה דבר שאין לו אח ורע בשום כלי תקשורת אחר", הוא מסביר.

בשבת האחרונה בוצעו המחיקות, ולדבריו הגיע תחילה להסכמה עם שרגל כי הביטוי "אתר הריכולים והמסיבות" לא יימחק, "אלא שאחרי יומיים", הוא כותב, "כנראה בהוראת היועצת המשפטית שלהם, היא היתה נחרצת ואמרה למחוק גם את 'אתר הריכולים והמסיבות'" (ראו תגובת שרגל ותפוז בהמשך).

זאת ועוד, "במקום להתמודד עם המכתב", טוען מאיסטר, "תפוז בחרו לבטל פרסום של 13 פוסטים שהוזכרו בו". למאיסטר נאמר כי "הפוסטים מושעים עד לבירור העניין", ושזה "עניין של כמה שעות", אבל כשעברו יומיים והפוסטים לא פורסמו, הבין ש"אין להם עניין להתמודד עם המכתב" ושהם "בוחרים בדרך הקלה".

בשלב זה, טוען מאיסטר, לא נותרה לו ברירה, ואף ששרגל עודדה אותו להישאר, ואף ביקשה ממנו לשוחח עם סמנכ"ל תפוז, הוא אמר שהוא מסרב עקרונית לשיחות טלפוניות כדי לא להיחשף, ובזה בא המשא-ומתן לסיומו. למחרת הודיע על סגירת הבלוג והעלים למעלה מ-300 פוסטים שפורסמו בו מיום היווסדו.

עודד קרמר, אחד ממקימי הבלוג, מקבל את התנגדותו של מאיסטר לביטול הביטוי "אתר הריכולים והמסיבות". לדבריו, זה "ביטוי שהצליח לסכם את one בצורה הכי מושלמת. הלוואי ויום אחד יהיה דיון בבית-משפט על הדבר הזה, כי אני חושב שאפשר יהיה להוכיח בקלות שהאתר הוא אכן אתר שמתעסק לא רק בספורט, אלא הרבה בריכולים ובמסיבות. ויש מספיק תיעודים בבלוג".

מצד אחר, קרמר מבין גם את ההחלטה של תפוז. "זה גוף שבו לשורה התחתונה יש משמעות, ולמה להסתכן בכלל וללכת למשפט?", הוא אומר, אבל ממהר להוסיף כי לדעתו, "ההחלטה של תפוז היא החלטה איומה ונוראית מכל כיוון אפשרי, גם מכיוון חופש הביטוי, וגם במובן השיווקי כלכלי".

למה הכוונה?
"אם אני בלוגר, אני בחיים לא אפתח עכשיו בלוג בתפוז. היתה להם הזדמנות לבוא ולהגיד לאנשים: תראו, אנחנו פלטפורמת תוכן הגולשים מספר אחת בארץ. גם אם קורה הדבר הכי גרוע, אנחנו עומדים מאחוריו ולא מוותרים כי אנחנו מוכנים ללכת לבית-משפט על דברים שהם לא חד-משמעיים, וזה ברור לחלוטין שבמקרה הזה הטענות לדיבה ולשון הרע לא חד-משמעיות”.

אמנם בעבר התפארו תפוז ומנכ"לו גיא אליאב בפלטפורמה שהאתר מעניק לתוכן הגולשים. חברת תפוז התייחסה לעצמה כ"מובילת מהפכת ה-2.0 WEB בישראל", ובמאמר שכתב אליאב לפני כשנה וחצי לעיתון "גלובס" הוא כינה את הבלוגוספירה כולה בתואר "העיתונות החדשה", וקבע כי "אנו עדים כאן לאחד התהליכים המשמעותיים ביותר שעוברת החברה הדמוקרטית: היא מבצעת אט אט פניית פרסה וחוזרת אל הדגם הפונדמנטליסטי של הדמוקרטיה הישירה".

מובן שגם בדמוקרטיה, פונדמנטליסטית וישירה ככל שתהיה, יש מקום להטלת הגבלות מסוימות על חופש הביטוי. השאלה היא אם במקרה שלפנינו היה ראוי לעשות זאת, ומדוע בתפוז העלימו פוסטים שנויים במחלוקת עוד לפני שהסוגיה הועמדה לבחינת בית-המשפט.

לדברי עו"ד איתן להמן, מומחה ללשון הרע ומי שפירסם בגליונות הדפוס של "העין השביעית" מדור קבוע בנושא, לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי כי הביטויים המצוטטים במכתב מהווים דיבה ולשון הרע, בוודאי בכל הנוגע לביטוי "אתר הריכולים והמסיבות".

להמן: "אי-אפשר להגיד על פניו שהדברים שנכתבים פה היו זוכים להגנת בית-המשפט, אבל ודאי שיש מקום לדיון. יש כאן ביטויים קשים, אבל דווקא 'אתר הריכולים והמסיבות' - לא ברור שזה לשון הרע. וגם אם כן, זה משהו שייקל להגן עליו בבית-המשפט בטענה של תום לב".

לדברי עו"ד להמן, תמוהה במיוחד ההתנהלות של אתר תפוז מרגע קבלת המכתב. לדבריו, אין כל אפשרות לראות בהם אחראים למה שנכתב בבלוג, לפחות עד שהצעת החוק של ישראל חסון, הקובעת כי על אתרי האינטרנט הגדולים תחול אחריות לתוכן הגולשים, תעבור בקריאה שלישית.

מאז שהעלה מאיסטר את פוסט הפרישה שלו, הבלוגוספירה הישראלית גועשת במגוון דעות. מעניינים במיוחד הדברים שכתבה אילנה תמיר, מנהלת רשת הבלוגים ישראבלוג, השייכת לאתר נענע-10. בתגובה לפוסט שעסק בפרשה, כתבה תמיר: "האמת, יצא לנו לקבל כמה פעמים מכתבי איום בתביעה כאלו. בכל הפעמים שלחנו את עורכי-הדין לחפש את החברים שלהם, והבהרנו להם שממש לא כדאי להם להתחיל עם לדרוש לצנזר בלוגרים, כי זה יבוא להם בהפוכה. בינתיים זה עבד. אני רוצה להאמין שברגע שממש ממש נידחק לקיר נוכל לעמוד בלחץ ולא נפעל כמו תפוז. [...] אני מאמינה שאם ONE היו לוקחים אותם למשפט, תפוז היו יכולים לנצח. חבל בעיני שהם ויתרו על ההזדמנות להילחם במופגן על חופש הביטוי ועל הזכות של הבלוגרים שלהם להשמיע ביקורת".

תגובת תפוז

בהודעה לעיתונות שהוציאה תפוז נאמר: "לאור פנייה שקיבלנו מגורמים אשר לשיטתם נפגעו מדבריו, נאלצנו לבקש מייגר להסיר תכנים מהבלוג. זאת, בלית ברירה ולאור מצב משפטי אשר מטיל על תפוז סיכון לאחריות משפטית מרגע הפנייה אליה, כפי שנקבע בפסיקה, ככל שהיא לא מסירה את התכנים. הצעת חוק המסחר האלקטרוני (הנמצאת על שולחן הכנסת) מסדירה מצב כזה ואינה מחייבת מפעיל אתר להסיר תכנים ככל שכותב הפוסט מסרב לכך. אותה הצעת חוק טרם הבשילה לדבר חקיקה, ובמצב הדברים נאלצת תפוז להתערב בסכסוך שאינה צד לו ולשמש צנזור של ממש, בניגוד לתפיסתה. אנו מצטערים מאוד על החלטתו של ייגר לסגור את הבלוג המצליח שלו ומקווים כי על אף המקרה המתואר יחזור בו מהחלטתו".

בתשובה לשאלות "העין השביעית" מאשרת עורכת האתר, דבורית שרגל, כי מרגע קבלת המכתב מ-oneאכן נוצר שיג ושיח בין עורכי-הדין של שני הצדדים, אך היא מסרבת להסביר מדוע התעקשו בתפוז על הורדת הביטוי "אתר הריכולים והמסיבות", לאחר שתחילה הסכימו להשאירו. שרגל: "היו לנו התלבטויות לגבי הרבה מהביטויים בבלוג. לצערי אני לא יכולה לשתף אותך בהליך קבלת ההחלטות. הכל עניין של מידתיות".

בתשובה לשאלה מדוע הורדו פוסטים לפני החלטת בית-המשפט, מסבירה שרגל כי "האחריות שלנו (אם בסופו של דבר נפסק שיש לשון הרע) מתחילה מרגע שפונים אלינו. הלכת ההודעה וההסרה שהתגבשה בפסיקה לא מאפשרת לנו להמתין להחלטה של בית-המשפט עד שיוסרו הדברים, אלא להסיר אותם עם קבלת הפנייה”.

האם אין כאן בכל מקרה פגיעה בשמה של תפוז כקהילת תוכן גולשים מובילה? האם לא יכולתם להרוויח יחסי-ציבור חיוביים לו רק הייתם מתעקשים להגן על הבלוגר?
"מי אמר לך שתפוז לא תתמודד בבית-המשפט בכל מקרה? ואיך נעמוד בבית-משפט מאחורי דבריו של בלוגר שאפילו אנחנו לא יודעים את הזהות שלו? אין לנו מושג מי זה ואנחנו לא יודעים עד כמה מוצקות הראיות שלו לכל דבריו. אולי הוא אופירה אסייג בכבודה ובעצמה?".

שרגל מוסרת כי בכל מקרה, חברת תפוז לא התנצלה, כפי שנדרשה במכתב מעורך-הדין של one, וכי מאז שנסגר הבלוג לא קיבלה שום הודעה מהאתר באשר לתביעה שלהם. בבלוג הפרטי שלה, "וולווט אנדרגראונד", הסבירה שרגל כי "עיתונים יודעים מי כותב אצלם. עיתונים יכולים לבדוק תחקיר של עיתונאיהם. אנחנו לא, אין לנו שום הוכחות לדבריו [של יגר מאיסטר]", ועוד הוסיפה כי אתר one פנה השבוע בבקשה לקבל את מספר ה-IP של מאיסטר, ונתקל בסירוב. לא מן הנמנע שבשלב הבא ינקוט אתר one פנייה לבית-המשפט בדרישה לחשוף את זהותו של הבלוגר האנונימי.