"ידיעות אחרונות", 10.6.08
תחת הכותרת "החברה האזרחית בישראל וסוגיית השבויים" התקיים בשבוע שעבר, במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל-אביב, ערב עיון שכלל רב-שיח על סיקור המשא-ומתן לשחרור החייל השבוי גלעד שליט. ברב-שיח, שהנחה ד"ר עודד ערן, השתתפו עורך "הארץ" לשעבר חנוך מרמרי, אשת גלי-צה"ל יעל דן, אשת יחסי-הציבור תמי שינקמן, שהובילה את מסע יחסי-הציבור של משפחת שליט, והעיתונאית טלי בן-עובדיה, ששימשה בעבר עורכת בכירה בחברות החדשות של הערוצים 2 ו-10.
"העיתונות שלנו לא הצליחה לעמוד במבחן העיתונות המקצועית", קבע מרמרי בפתח הדיון. לדברי מרמרי, במהלך המשא-ומתן הארוך לשחרורו של שליט תהה לא פעם כיצד היתה התקשורת הישראלית של לפני עשור או שניים מסקרת מצב דומה. "אנחנו היינו מתמרנים בשנים ההן בין החשוב למעניין", הסביר, "וכל דבר שהוא אנושי הרי הוא מעניין, ולפעמים גם דברים חשובים מעניינים".
עם הזמן, הוסיף מרמרי, "נוסף פקטור, עוד ציר אחד, שהייתי מגדיר אותו כ'מרגש', והוא בעצם מוסיף את הנופך ההכרחי כדי שאנשים יואילו לקרוא את המעניין ואולי יגעו לרגע בחשוב. בעצם, מתחילת שנות ה-90, בעיקר מכניסת הטלוויזיה המסחרית וההתאמה של העיתונות אליה, אנחנו עובדים כל הזמן בעיקר על ציר המרגש. המחויבות לחשוב במידה רבה התפוגגה.
"אנחנו נמצאים בעצם מהמרגש ואילך, הווה אומר המהמם, המדהים, המזעזע, המטלטל. בתוך זה העיתונות הפסיקה להיות עיתונות רקורד במובן הקלאסי. כל מה שלא עמד בקריטריון לא נכנס. עיתונות היום צריכה להיות קונפורמית, מרצה ובעלת מרכיב רגשי ניכר. והנה, סליחה על הביטוי, הגיע הבינגו של כל הדורות: הילד הזה, הילד של כולנו".
דן, המגישה תוכנית אקטואליה יומית בגלי-צה"ל, נהגה לאורך תקופה ארוכה להשמיע מדי יום שיר שחיבר הזמר אביב גפן לכבודו של שליט ולסיים את תוכניתה בציון מספר הימים שבהם נמצא שליט בשבי. "אני, כעיתונאית, ראיתי חובה לשמור את זה על סדר היום", הסבירה דן. "חייל מצוי בשבי זו טראומה לאומית, זה סכין בלב האומה, איך שלא תרצו לקרוא לזה, זה נושא שאי-אפשר להרפות ממנו, אי-אפשר להניח לו.
"הנושא הזה של גלעד שליט זה עניין רגשי", אמרה בהמשך דבריה. "אי-אפשר להתעסק בחייל חטוף בלי להתייחס לעניין הרגשי. זה לא עניין רגשי רק של משפחה אחת, זה עניין רגשי של אומה שלמה. לכל חייל יש אמא ואבא וכל אחד כואב את הדבר הזה, ואי-אפשר להגיד, אנחנו מתייחסים לזה רק באופן סכמטי, קר ויבש. לא. זה עניין רגשי".
לדבריה, הקפידה להביא לתוכניתה שלל קולות, תומכים ומתנגדים למאבק של משפחת שליט. דן הדגישה כי כוונתה היתה להעביר את המסר שצריך לעשות משהו למען שליט, אך היא הקפידה לא לקבוע מה יש לעשות למענו. "אותם כלי תקשורת שיצאו עם סרטים צהובים ועם הרשמות להפגנות ועשו את העבודה של תמי שינקמן חרגו מתפקידם", טענה דן. "הם לקחו חלק במנגנון של גלעד שליט. אני קטונתי, לא היה לי אומץ".
לדברי דן, כמה ימים לאחר שחרורו של שליט, קיבלה טלפון מאדם המקורב למשפחה, שסיפר לה כי שליט אמר ששמע את התוכניות שלה יום-יום. "אמרו לי יותר מזה", הוסיפה דן. "הוא אמר שזה החזיק אותו בחיים".
בן-עובדיה, שאמה נרצחה על-ידי מחבל ששוחרר בעסקת ג'יבריל ושוחרר בפעם השנייה בעסקת שליט, תיארה כמה קשה היה להחדיר לכלי התקשורת קולות המתנגדים לעסקה עם חמאס. "התקשורת הישראלית הגיעה לפרשת גלעד שליט למודת עסקת ג'יבריל", אמרה. "[אבל] בכל הסיקור של שליט מעטות מאוד הפעמים שמישהו ניסה להעלות את הספקות. בכל פעם שמישהו רצה להכניס איזושהי מלה נגד עסקת שליט, התרוממו המערכות כאילו הן היו רשות השידור של שנות ה-70 ומיד חשו חובה לאזן. גם בתור אשת תקשורת מובילה, גם בתור בעלת קשרים ואחת שהדלתות פתוחות בפניה, היה מאוד-מאוד קשה".
לדברי בן-עובדיה, ניתן למנות על שלוש אצבעות את מספר מערכות התקשורת שבהן יכלו הפרשנים הבכירים לומר את דעתם בצורה גלויה. היחידה מבין השלוש שציינה בשמה היתה מערכת "חדשות 10", שם עבדה בתקופת המשא-ומתן על שחרור שליט.
בתשובה לדברי דן טענה בן-עובדיה כי כלי עיתונאי אינו יכול לטעון שהוא מראיין את כל הצדדים, אבל בסוף כל תוכנית סופר את הימים שבהם גלעד מצוי בשבי. "מערכות חדשות חרגו מתפקידן", קבעה. "הן התמסרו לרגש והתמסרו אליו לפעמים בלי להסתכל אחורה וקדימה".
שינקמן, שהיתה אחראית על טוויית הרגש במערכות התקשורת, סיפרה כי גם היא הגיעה לנושא מתוך חיבור אישי. חברה לשעבר, צביקה פלדמן, נמנה עם נעדרי סולטן יעקב. בזמנו, הזכירה, התבקשה משפחתו על-ידי מערכת הביטחון לשמור על שקט תקשורתי.
"התקשורת נשענת היום על שתי פלטפורמות עיקריות: תפיסות ורגשות", הסבירה שינקמן. "אני לא מסכימה לחלוטין שאנחנו השתמשנו רק בפלטפורמה האחת, של הרגש, אנחנו בהחלט השתמשנו גם בפלטפורמה השנייה של התפיסות, שכללו ערכים, סטריאוטיפים, את האמונה של מחויבות המדינה לילדיה.
"יש טענה שהמצאנו את המושג 'הילד של כולנו'", הוסיפה. "השימוש במשפט הזה נבע רק מהצורך להבהיר במידת התפיסה שגלעד שליט יכול להיות הילד או החייל של כל אחד מאיתנו, ובמידת הרגש שהוא לא פתאום צמח לתוך הצבא ונכנס אליו, אלא שיש מאחוריו רקע, יש מאחוריו משפחה, תרבות". בהמשך ציינה כי היא אינה בטוחה שהסיסמה "הילד של כולנו" היתה נבחרת במקרה שחייל אחר היה נופל בשבי. "אפיונו ואופיו של גלעד שליט בהחלט תאמו את המושג 'הילד'", הסבירה.
בתום הדיון קיבל את רשות הדיבור גרשון בסקין, שסייע לישראל וחמאס להגיע להסכם שחרורו של שליט. גם לו היו טענות לתקשורת, אך מכיוון אחר. לדברי בסקין, התקשורת הישראלית נכשלה כישלון חרוץ בטיפול בנושא גלעד שליט, וזאת משום חוסר נכונותה לחקור את הנושא באופן רציני.
"אני רוצה לדעת מדוע לקח לראש הממשלה 50 יום אחרי החטיפה עד שהיה אדם שהיה אחראי לטיפול בנושא", אמר בסקין. "כולנו יודעים שהימים הראשונים הם הקריטיים ביותר, ועופר דקל מונה אחרי 50 יום. אני רוצה לדעת מדוע אף אחד לא שאל למה לא התנהל שום משא-ומתן מהמועד שהניח ד"ר קונראד את הגרסה השנייה של ההסכם שלו בדצמבר 2009 עד מאי 2011. אני רוצה לדעת מה עשו עופר דקל וחגי הדס כל יום כשהגיעו למשרד. מה הם עשו כל הזמן? הם קיבלו שכר מהמדינה, היה להם צוות שלם של אנשים. איך יכול להיות שחמש וחצי שנים גלעד ישב בשבי?". לדברי בסקין, התקשורת הישראלית לא חקרה זאת כראוי, ולמעשה כלל לא העלתה את השאלות הללו.
בדברי הסיכום ציין מרמרי כי פרשת שליט הבהירה עד כמה נחלשה העיתונות. "הארגון העיתונאי", אמר, "הוא ארגון שאיננו אך ורק או בעיקר כלי להפוך את הלקוח או את הקורא או המשתמש הבודד למכשיר כלכלי". בעבר, ציין מרמרי, "עיתונים לא רק אמרו 'כל אחד יאמר את דברו ודעתו', אלא נקבעו כללי אתיקה מקצועיים כללים וכללי אתיקה מפעליים. אני חושב שהיה צריך להתקיים בכל מערכת של ארגון עיתונאי גדול דיון אתי בכל השאלות האלה ולחלץ מתוכו תובנות שצריך היה לחלוק עם הציבור הרחב.
"לצערי הדבר הזה כמעט לא קורה יותר. הארגונים העיתונאיים הגדולים נחלשים, חלקם מתפוררים וחלקם, גם מתוך חולשה כלכלית, לא מעזים להתייצב לפני קהלם באומץ ולפעמים לקבל על הראש מטחי עגבניות, או מה שאנחנו היינו מקבלים בזמנו – ביטולי מינויים".