מקור בכיר בירושלים

"האסלאמים ניצחו: מורסי נשיא מצרים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". גם כותרות העיתונים האחרים מוקדשות כולן לתוצאות הבחירות במצרים. שלא כמו "הארץ", כותרותיהם (גם זו של "מעריב", שמסכת האיפוק שלו, שזה מקרוב הולבשה, הולכת ונסדקת) אינן אינפורמטיביות, אלא מביעות עמדה, גלויה או משתמעת. "בחרו באסלאם", נכתב בזו של "ישראל היום". "מזרח תיכון חדש", נכתב בזו של "מעריב", ו"חושך מצרים" ב"ידיעות אחרונות", העיתון של הילדים של המדינה.

"'נשמור על כל ההסכמים הבינלאומיים, אנו פונים במסר של שלום'", נכתב בכותרת הגג לראשית ב"הארץ". בפתח הידיעה בוחר אבי יששכרוף לצטט מדבריו של הנשיא הנבחר, איש האחים-המוסלמים מוחמד מורסי, את ההצהרה כי "בכוונתנו לשמור על כל ההסכמים הבינלאומיים, ההתחייבויות והמחויבויות של מצרים עם כל העולם, אנו פונים במסר של שלום". בטור הפרשנות מזכיר צבי בראל כי מורסי נבחר ברוב דחוק (של 3%), וכי ייאלץ לנווט את דרכו בזהירות, גם במדיניות הפנים וגם במדיניות החוץ.

בהמשך הידיעה של יששכרוף נמסר כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו הזדרז לברך את הזוכה באיפוק ואמר כי ישראל מעריכה את התהליך הדמוקרטי במצרים. אך גורם מדיני בכיר בישראל הגיב בחריפות: 'העולם צחק עלינו כשכינינו את האביב הערבי חורף אסלאמי. עכשיו כולם רואים ומבינים לאן המצב הגיע". מן העמודים הפנימיים עולה כי מקורו של הציטוט השני אינו ביששכרוף, המומחה לערבים, אלא בכתב בכנסת יהונתן ליס. לא יהיה מוגזם לנחש שמקור הדברים בלשכתו של אותו ראש ממשלה שסיפק את הציטוט הראשון. בעוד שב"הארץ" מדווחים על הדיאלקטיקה הזו אך מציגים אותה על רקע של אופטימיות זהירה, בעיתונים האחרים מתמקדים במסר הסמוי של השלטון הישראלי – לא בזה הגלוי.

"דאגה בישראל מעליית האסלאם הקיצוני לשלטון במצרים", נכתב בתחילת כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות". כותרות ההפניות לטורים הן "להיערך מחדש" (אלכס פישמן) ו"ניצחון מסוכן" (סמדר פרי). "החשש הפך למציאות", נכתב בכותרת הגג על שער "מעריב". "גנבו את המהפכה", נכתב בכותרת ההפניה לטור של עודד גרנות, ו"סוף עידן האשליות" בזו המפנה לטורו של בן-דרור ימיני. ב"ישראל היום" מפנים לטור הפרשנות של בועז ביסמוט במלים "בחמאס מבסוטים". "בכירים בירושלים: להיערך לדרישה לפתוח את הסכמי השלום", נכתב בסופה של כותרת המשנה לראשית.

ערימת מציאות

"שנה של מחאה שווה רק עוד 68 שקל בנטו", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", תחת כותרת הגג "השורה התחתונה שמציקה למעמד הביניים". "שנה חלפה מאז שיצאו מאות אלפים לרחובות, ובמקרה הטוב ביותר, מצבו של מעמד הביניים השתפר במעט. ההוצאות השוטפות על מים, חשמל ודלק גדלו במאות שקלים שקוזזו על-ידי הזיכויים במס. הדלק של המחאה החברתית עוד כאן", נכתב בכותרת המשנה.

"מחרישים איפה שצריך לצעוק", נכתב בכותרת ההפניה לטור של שאול אמסטרדמסקי. "הדבר הכי חשוב שקרה בשלוש היממות האחרונות הוא פסק הדין של שופטי בג"ץ מיום חמישי, שקבע במפורש שהמדינה מייבשת את שירותי הבריאות שהיא נותנת לאזרחיה [...] גם על פסיקת בג"ץ הנוכחית הציבור עבר לסדר היום במקום לדרוש את ראשם של אנשי האוצר", נכתב בתמצית המופיעה על השער.

"מישהו הזיז את הפרוז'קטור", נכתב בכותרת ההפניה לטורו של אמיר זיו ב"כלכליסט". "הפרוז'קטור של טרכטנברג הציג בשנה שעברה אוטופיה שבה מחירי הדיור הופכים שפויים, נטל המס על העשירים עולה, חרדים משתלבים בשוק העבודה וחלוקת המשאבים מתאזנת. ובכן, זה לא קרה. זה גם לא יקרה, ולו מפני שלממשלה הנוכחית אין אג'נדה כזו. מתוך ערימת המציאות הכואבת יצאו החוצה במוצאי שבת מפגינים לרחובות וכיבו את הפרוז'קטור", נכתב בתמצית המופיעה על השער. בעמודים הפנימיים מתאר ארי ליבסקר, שנכח בהפגנה שבה נעצרה דפני ליף, כיצד "התנהלות השוטרים הפכה את מה שהחל כמחאה שקטה להתפרצות אלימה ובלתי נמנעת".

"המשטרה דרשה מעצר ממושך, השופט שיחרר המפגינים מיד", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "בהפגנה שטופת הזעם ביותר שידעה המחאה החברתית בשנה האחרונה, נותצו במוצאי שבת זגוגיות של סניפי בנקים בתל-אביב ונעצרו כ-90 מפגינים", נכתב בכותרת המשנה. "השופט שיחרר חלק מהעצורים: 'היה על המשטרה לשחררם בתחנה ולא להביאם לבית-המשפט'. יו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי, גינה את אלימות המפגינים – וסגנו התפטר: 'יש תחושה שההתאחדות מונעת מאינטרסים אישיים'".

"דיכוי המחאה לא יחסל אותה", נכתב בכותרת הפניה לטורו של עידו באום על שער העיתון. "האלימות שהתפרצה בהפגנה שלשום הקפיצה את המחאה חזרה אל מרכז התודעה, אבל תרחיק ממנה את הציבור הרחב, שמעדיף למחות בדרכי שלום. איזה הורה ייקח את ילדיו להפגנה שנגמרת במכות? מהצד האחר, התגובה החריפה של המשטרה להתנהגות האלימה של המפגינים היא עליית מדרגה בסתימת פיות". "הבנקים המשיכו לחגוג", נכתב בכותרת ההפניה לטור של סיון איזסקו. "הזעם שהתפרץ בסוף-השבוע כלפי הבנקים לא היה צריך להפתיע איש", הוא כותב, "למעשה, ההפתעה העיקרית היא שזה קרה רק עכשיו – כי סימנים לכך יש כבר שנים".

"הליכוד: המפגינים מזדהים עם חד"ש; המפגינים: מנסים לדכא את המחאה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "המשטרה פעלה באלימות לא מוצדקת, על כך אין שום עוררין", כותב דרור פויר ב"גלובס". "יעידו התמונות, הסרטים, העצורים וכל מי שהיה שם. גם אני הייתי שם. ראיתי קצין לופת בחורה בגרונה וגורר אותה על הרצפה, ראיתי את תת-ניצב יורם אוחיון, מפקד האירוע, מאיים, דוחף, מכה, גורר, בוחר עצורים מבין המפגינים – אנשים שלא עשו דבר מלבד להיות שם – כמו שאני בוחר תפוחי אדמה אצל הירקן, בהבדל אחד: אני לא מרביץ לתפוחי האדמה שלי. ראיתי שוטרים בועטים באנשים, מושכים בשערות, מחלקים אגרופים, דוחפים וכל מה שאפשר לעשות עם הידיים והרגליים. סוסים לא היו שם, גם לא אלות, שוקרים או גז מדמיע, ככה שיכול היה להיות יותר גרוע, ויש לי תחושה שעוד יהיה. מנגד, בינתיים לא הציגה המשטרה ולו בדל הוכחה לטענותיה בדבר מצבורי צמיגים, יידוי אבנים, ביצים או יריקות. גם אני לא ראיתי שום דבר כזה. עובדה נוספת היא שאף שוטר לא נפגע".

"אלימות, בדרך-כלל, נובעת ממצוקה. אני לא יודע אם המשטרה הפעילה כלפי דפני ליף וחבריה לתנועת המחאה כוח מוגזם. לפי התמונות נראה שהיו שוטרים שהניפו את ידיהם, ואולי את אלותיהם, במידה רבה מדי של התלהבות. אחרי הכל, לא מדובר כאן בכנופיות המסכנות את שלום הציבור, לכל היותר את שלומן של כמה מכוניות וחלונות", כותב מתי גולן באותו עיתון. "עצם קיומה של האלימות מהווה סימן לא טוב לתנועת המחאה, לא רק בגלל ש'זה לא יפה', אלא בעיקר מכיוון שזה סימן שהחבר'ה בשטח אינם מרוצים, אפילו לחוצים. ויש להם סיבה טובה לכך. שלא כמו בשנה שעברה, הפעם הציבור לא ממש נענה. כמה מאות אנשים זה לא בדיוק תנועת מחאה. אולי בהדרגה יצטרפו רבים יותר, אבל ספק אם זה יקרה באווירה של אלימות, שהיתה זרה למאות אלפי אנשי המחאה המקוריים בקיץ שעבר".

11 עמודים מוקדשים לסיקור המחאה ב"דה-מרקר". הם מכילים דיון מפורט בצדדים העובדתיים, המשפטיים והחוקתיים של ההתרחשויות בסוף-השבוע, של האלימות המשטרתית ושל התנהגות המפגינים. הם מציעים שלל תגובות של מפגינים, שוטרים, חברי-כנסת ועוד. תשעה עמודים מוקדשים לסיקור המחאה ב"כלכליסט". הם מציעים סיקור של השתקפות המחאה ברשתות החברתיות, של המחאה בעולם ובעיקר ניתוח של יישום המלצות דו"ח טרכטנברג. הכותרת היא "הממשלה פשוט מנסה להונות את הציבור בישראל".

מתוך העיתון "מעריב", הבוקר

 עורמת המציאות

כך מסקרים את ההפגנות שנערכו בסוף-השבוע בתל-אביב בעיתונות הכלכלית, שהיא השאור בעיסה ההולכת ומחמיצה של העיתונות הישראלית. בעיתונים הכלליים, "מעריב", "ישראל היום" וגם "ידיעות אחרונות", סיקור המחאה – ומתוך זה סיקור המצב הכלכלי-חברתי במדינת ישראל – ממחיש בעוצמה את שני החוליים המרכזיים המאכלים את נשמתה של העיתונות בישראל: ההשטחה והאינפנטיליזציה של הדיווח, וההטיה הבוטה שלו לאינטרסים המשתנים של המו"ל. זו עיתונות של כתבים כפותי ידיים ושל עורכים מסורסים ומסרסים.

בעוד שהעיתונים הכלכליים מדווחים לקוראים על אירועי סוף-השבוע כעל התרחשות הממוקמת על רצף הזמן ובעלת הקשרים כלכליים וחברתיים, ב"מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" טווח הזיכרון העיתונאי הוא זה של עיתון אתמול. כך, כשבעיתונים הכלכליים פרץ האלימות (היחסית) נקשר ליישומו של דו"ח הוועדה שהוקמה כלקחי הקיץ הקודם ("כלכליסט") או לסוגיות של חופש הביטוי ("דה-מרקר"), בטבלואידים אין פשר להתפרצות הזו. היא צפה בחלל, לא מוסברת, וממילא מאיימת ומסוכנת. לא רק הקשר בין ההתפרצות האלימה במוצאי-שבת לבין המצב הכלכלי והחברתי במדינת ישראל נעלם תדיר מעיניהם של עורכי הטבלואידים – אפילו הקשר בין המאורעות במוצאי-שבת לאלו שאירעו בשבת עצמה, עת פוזרה באלימות הפגנה שלווה (או לפחות: שלווה הרבה יותר), לא תמיד מופיע בעיתוני היום.

על הסיקור ב"מעריב" אין צורך להכביר מלים. די לומר כי מתחת לתצלום שבו שוטר גדול-ממדים בעל זרועות בקוטר של סמי-טריילר בינוני חונק בברוטליות את צווארה של נערה צעירה, נכתב: "המפגינה מאיה גורקין מתעמתת עם קצין משטרה". מי היה העורך שאישר את הכיתוב הזה? עורך שהפחד מסנוור אותו עד כדי כך שהוא כבר אינו שם לב לכך שהוא עושה מעצמו צחוק.

"חילופי האשמות בין המפגינים לבין המשטרה", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "הפעילים החברתיים: המשטרה הגזימה בכוח. המשטרה: הם חצו את הקו האדום", נכתב בכותרת המשנה. שלוש הפניות לטורים מודפסות על השער. אתגר קרת כותב לכאורה בזכות המחאה, אבל בעצם מקדיש את עיקר טורו להתנגחות מעייפת במתנחלים. נחום ברנע כותב כי "המחאה מוכתמת באלימות" ולכן "מחאת קיץ לא תהיה", אבל מגדיל לעשות החתום על הטור השלישי, הכתב דני ספקטור, המדווח מההפגנה עצמה ומספק את התחמושת הראייתית, לכאורה, לטורו של ברנע.

"המחאה איבדה את הלגיטימיות" נכתב בכותרת הטור שלו. "המפגינים כיתרו את השוטרים", הוא כותב. "היו לא מעט שחיפשו עימות", הוא מצהיר. "הם חיפשו דם, את הדם של עצמם". "ראיתי מפגינים שתיאמו ביניהם איזה שוטר ידחפו קודם, שלא הפסיקו לקלל עד שהשיגו את ההתפרצות המיוחלת", הוא מעיד, "שהתגרו שוב ושוב ביס"מניקים כדי שיעיפו אותם באלימות אל המדרכה", הוא מוסיף, וקובע: "זו מחאה אנרכיסטית". המפגינים "פרצו את כל החוקים".

ספקטור, כתב כללי הכותב לכל חלקי העיתון על עניינים שונים, חושף כאן את הבלוף הנוכחי של סיקור המחאה בטבלואידים – אלו שהתנגדו לה מלכתחילה ("ישראל היום") ואלו שהצטרפו לכוונה למגר אותה מאוחר יותר (שני האחרים). הוונדליזם שביצעו כמה אנשים בודדים שניפצו חלונות והקללות שהפנו כמה מפגינים כלפי שוטרים הופכים ב"מעריב", "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" למפגן אלימות מזעזע. לא סתם נזכרו פתאום העיתונים הללו כי המחאה קיימת; הרי זו רוחשת כבר שבועות מעל לפני השטח, וזוכה להתעלמות בכלי התקשורת האלה. כעת נמצא התירוץ לדיווח: המחאה איבדה את הלגיטימיות. לחלון של הכספומט של בנק דיסקונט בגן העיר שלום.

וב"ישראל היום"? "כמה נוח להוקיע את שומרי החוק", נכתב בכותרת טור הפרשנות (איציק סבן). "על אלימות – משלמים", נכתב בכותרת הכפולה המוקדשת לסיקור ההתרחשויות בסוף-השבוע. אם יש משהו שעיתוני היום מלמדים אותנו הוא כי על אלימות – אלימות עיתונאית בוטה, המשתמשת בכוח המדיה כדי להציג תמונת מציאות מעוותת – לא משלמים. בינתיים, לפחות.

ובינתיים, בימין

ב"הארץ", בעמוד הדעות הנוסף של העיתון ("הזירה"), כותבת קרני אלדד תחת הכותרת "שיחטפו קצת מכות, לא נורא": "אני מחפשת במוחי ובארכיוני העיתונים שמאלן אחד שמחה כשילדות נגררו על האדמה בעמונה, כשסוסים דהרו אל תוך המון בלתי חמוש, כשאלות הונחתו ופצעו, כשאנשים הוכו עד אובדן הכרה. איפה היה אז השמאל הנאור? איפה הוא כל אימת שמפונה מאחז וילדים מוכים באכזריות על-ידי שוטרים? איפה הנאומים חוצבי הלהבות שלכם על הדמוקרטיה כשמדובר בצד שחושב אחרת? [...] אנחנו מוחים כששוטרים עוברים את הגבול [...] הפעם לא", היא מסיימת, "הפעם, השמחה לאיד שלי מבצבצת ועולה, שיחטפו קצת מכות".

האם אלדד אכן חיפשה בארכיוני העיתונים, או רק במוחה? מכל מקום, אם היתה מחפשת, או למצער מחפשת טוב יותר, היתה מוצאת שארגון בצלם, נציגו המובהק של אותו "שמאל נאור", פנה בזמנו ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את האלימות המשטרתית בפינוי עמונה. גם האגודה לזכויות האזרח, נציג מובהק נוסף של השמאל הנאור, פנתה למפכ"ל המשטרה כדי למחות על האלימות המשטרתית בפינוי עמונה.

תגובה זו של אלדד אופיינית לתגובות מימין להתרחשויות האחרונות שנקשרו ב"מחאה החברתית", הווה אומר: השוואה יללנית בין התגובות, כביכול או לא כביכול, של התקשורת, הציבור והממסד לאלימות המשטרתית שהופגנה בתל-אביב לבין האלימות שהופגנה כלפי מתנחלים בהזדמנויות שונות (השם "עמונה" הוא זה שמוזכר בדרך כלל).

כדי לקבוע באופן בדוק את תוצאותיה של ההשוואה הזו יש לבצע אותה. בינתיים לא ראיתי שמישהו עשה זאת. אולם גם אם יתגלה כי אכן התקשורת התעלמה בזמנו בהפגנתיות מאלימות משטרתית שהופגנה כלפי מתנחלים (או כלפי חרדים, כפי שטוענים מכיוון הציבור הזה), וגם אם נתעלם מההבדלים ברמת האלימות שהופגנה כלפי השוטרים במקרים השונים – עדיין, כמו בשידור חוזר של הקיץ שעבר, נציגי הימין בתשקורת מוכיחים יכולת מזהירה להתעלם מהנושאים עצמם (יוקר המחיה, מדיניות כלכלית, חופש הביטוי, אלימות משטרתית) ולהתבוסס במקום זאת ברחמים עצמיים.

פוטיניזציה

"מפגין נוכחות במזרח התיכון. נשיא רוסיה יגיע היום לביקור בזק בישראל", נכתב בכותרת בתחתית שער "מעריב", המדווחת על בואו של פוטין, הרודן בפועל השולט ברוסיה ומי שמחמש את הצבא הסורי הטובח באזרחים. "נשיא רוסיה פוטין נוחת הבוקר לביקור בישראל", נכתב בכותרת בתחתית שער "הארץ". "קבלת הפנים בארץ תהיה חמה במיוחד", כותב בידיעה עצמה יהונתן ליס.

בעוד שב"הארץ" מדווחים על כוונותיו של הממשל הישראלי הנוכחי, ב"ישראל היום" מוציאים אותן לפועל: "ברוך הבא, הנשיא פוטין!", נכתב בכותרת, אחת משלוש המופיעות היום על שער העיתון. סימן הקריאה במקור. משני צדי הכותרת ציורים של דגל ישראל ודגל רוסיה, ומעליה המלים "ברוך הבא, הנשיא פוטין!" ברוסית. כלומר, אני מתאר לעצמי שזה מה שכתוב שם, איני יודע רוסית. ייתכן שמה שמודפס היום ברוסית על שער "ישראל היום" הוא "בוא לעשות איתנו עסקים, פוטין, הנה, גם בישראל יש 'פראבדה'".

ענייני כלכלה

"הקרב על מחיר החלב", נכתב בכותרת "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "מנכ"ל משרד ראש הממשלה מציע להוריד את המחיר שהרפתנים מקבלים מהמחלבות – כדי להוזיל את מוצרי החלב על המדף. הרפתנים זועמים: 'רוצים לחסל לנו את הענף'".

עוד ב"ממון": "הממשלה אישרה: ישראל תעבור לתקציב דו-שנתי"; "יהיה קבוע, למעט בשנת בחירות או בשנה שבה צפוי מצב כלכלי חריג". תזכורת, ב-4 ביוני, לפני שלושה שבועות בדיוק, התפרסמה ב"ממון" הכותרת "שוב מזגזג"; "והפעם: שטייניץ משנה את דעתו וחוזר לתקציב חד-שנתי". אז, הכותרת נדפסה על השער.

מגזין השלטון המקומי

עמוד שלם ב"מגזין", מוסף "מעריב", מוקדש לבחירות הנערכות כעת לראשות מועצת אלפי-מנשה (גיא פישקין). כפי שנכתב כאן כבר בעבר, למוסף, שעורכו האחראי (עד כמה שהמלה הזו מתאימה כאן) הוא יואב צור, יש חיבה מיוחדת לאנשי השלטון המקומי. עמ' 4 המתפרסם היום במוסף מדגים את האופן שבו החיבה הבעייתית הזו הופכת לתפלצת עיתונאית של ממש.

על-פי אתר המועצה עצמו (המעודכן ל-2009), יש ביישוב כ-7,000 איש. כלומר, מדובר במקום שבאופן רגיל בחירות המתקיימות בו יסוקרו, בלהט, על-ידי העיתון המקומי, ולא במיקום מרכזי במוסף היומי של עיתון ארצי. כבר עצם העיסוק הבולט (עמוד שלם, כאמור) של "המגזין" במועצת אלפי-מנשה אומר דרשני. תוכן העמוד הוא מסמך עיתונאי בפני עצמו: רק לכאורה מדובר בסיקור הבחירות; למעשה מדובר במתן פתחון פה למועמד אחד בלבד, עורך-דין בשם גדי טפרמן, שמסרי הקמפיין שלו נפרשים לאורך העמוד כולו.

המסרים נפתחים ברמיזה כי ראשי מועצה קודמים הם מושחתים ולא מוסריים (המועמד המתחרה כיהן בעבר כראש מועצה), וממשיכים בהאשמה דומה מפורשת כלפי יריבו. גם כותרת המשנה מדגישה: "אני מסמל דרך נקייה שהיישוב זקוק לה". יותר משמדובר בראיון, מדובר בדיבוב. רוב סימני הדפוס בעמוד מוקדשים להילולו ופיאורו של המרואיין (שאלות לדוגמה: "מה באמת הגישה שלך?", "למה אתה מתכוון?"). המועמד המתחרה "סירב בתוקף להשתתף בעימות", ותגובה שלו נמסרת בסוף הראיון.

אני לא מכיר את העגה המשטרתית, אבל אני בטוח שיש בה מלה המתארת זירה חוקית לכאורה, שמשהו בה בכל זאת טורד את המנוחה; אולי בכל זאת מדובר ברצח ולא בסתם התאבדות. אם בכל זאת חסרה לכם מלה כזו, חברים שוטרים, אני מציע את "המגזין".

ענייני תקשורת

עמ' 9 של "המגזין", מוסף "מעריב", מוקדש כולו למודעת פרסומת ל"הילולה הגדולה במעמד הרב יעקב ישראל איפרגן שליט"א", "הרנטגן", נכתב מיד אחר-כך, באותיות קטנות יותר, בסגנון מודעות אִגרוף ישנות. "הצדיק הבטיח שיתפלל בשמים על כל מי שיבוא להילולתו ויראה נסים ונפלאות", נכתב מתחת לציור של אותו "רנטגן".

כידוע, איפרגן הוא המנטור של אנשי עסקים וידוענים רבים (אגב, כנראה גם של עיתונאים מסוימים, לפחות עד לאחרונה), שהמפורסם שבהם הוא נוחי דנקנר, הבעלים הנוכחי של "מעריב". לפי מצב עסקיו של דנקנר, ו"מעריב" בכללם, נראה שהנסים והנפלאות כבר מוצו. בכל זאת, לו אני בעל מניות בדיסקונט-השקעות, ייתכן שהייתי מתעניין ושואל אם אנשי חצרו של איפרגן שילמו עבור המודעה. כך או כך, המודעה מכילה גם מספר אס.אם.אס לקבלת תרומות.

מנחם בן מקדיש את טורו השבועי באותו מוסף לביקורת טלוויזיה: "הפרק של יום רביעי ב'הישרדות', אגב, היה מדהים בעוצמתו" ו"יונית לוי היתה ללא ספק במיטבה בראיון עם יאיר לפיד, והחזירה את הכבוד למקצוע העיתונאי". אבל מתי הכבוד הזה ניטל, מנחם, מתי הוא ניטל?

"אין קשר בין פירמידות לריכוזיות", נכתב בכותרת על שער מוסף כלכלי. נחשו איזה? נכון! התשובה הנכונה היא (ד) "עסקים", המחולק בתוך "מעריב", עיתון בשליטתו של נוחי דנקנר, הטייקון הכי ריכוזי במשק הישראלי וזה שעסקיו הענפים בנויים באופן המובהק ביותר במשק הישראלי, במבנה פירמידיאלי.

"מסיבת העירום של תלמידי התיכון", נכתב בכותרת עמ' 22 ב"ידיעות אחרונות". "החגיגה הפרובוקטיבית של סיום שנת הלימודים", נכתב בכותרת הגג. כותרת המשנה מבטיחה: "ריצה בעירום ברחוב, כניסה למעלית בתחתונים". התצלומים, התופסים מחצית מהעמוד המלא המוקדש לידיעה החשובה הזו, מקיימים: נראים בהם נער עירום ברחוב ונערות עירומות במעלית. פניהם מפוקסלות, כדי שהעורכים של "ידיעות אחרונות" יוכלו להגיד בבית-המשפט של העתיד: אנחנו לא מפרסמים פורנוגרפיה של קטינים – מדובר בחדשות! כי הרי כידוע, "ידיעות אחרונות" (עורך: רון ירון, עורך אחראי: ארנון מוזס) אינו עיתון צהוב.

"אנשים שונים מעולמות שונים, מרגישים בבית רק בעיתון אחד", נכתב במודעת פרסום עצמי ב"ידיעות אחרונות". מעל לכיתוב שלוש משבצות ובהן תמונות אנשים אוחזים בגיליון של "ידיעות": גבר צעיר עם כלבלב, אשה צעירה עם אוזניות, גבר מבוגר עם ילדה קטנה – שנראים כולם כמו בני אותה משפחה, הגרים בדופלקס ברעננה.

ב"הארץ" מתפרסם במדור הדעות מאמר של ישי גולדפלם, מנהל גוף המבקר את התקשורת מימין, החובט ב"הארץ" עצמו תחת הכותרת "קשה לתקן טעות?".