ב-18 במרץ 1997 זכה מועמד מפלגת הלייבור בבריטניה במתנה שכל פוליטיקאי חולם עליה: הנפוץ בעיתוני בריטניה הכריז באותיות ענק על שערו: "ה'סאן' תומך בבלייר". היה זה ציון דרך חשוב, שכן הצהובון הפופולרי העדיף קודם לכן לקדם דווקא את בכירי המפלגה השמרנית, בעיקר את "אשת הברזל" מרגרט תאצ'ר. זמן לא רב אחר-כך החלו להישמע טענות כי לא בחינם זכה טוני בלייר בצ'ופר הנדיב: להכרזה קדמה טיסה של המועמד לאוסטרליה, לפגישה עם בעליו של ה"סאן", איל העיתונות רופרט מרדוק. נטען כי בפגישה זו הבטיח המועמד שאם ייבחר, יסייע לקידום עסקיו הבינלאומיים של המו"ל השאפתן.

שער ה"סאן", 18.3.97

שער ה"סאן", 18.3.97

השבוע, 15 שנה מאוחר יותר, נסגר מעגל כאשר בלייר התייצב בפני הוועדה העוסקת בסוגיות האתיקה בעיתונות הבריטית. הוועדה, בראשות השופט לווסון, הוקמה בעקבות חשיפתה של קופת השרצים של צהובוני מרדוק: האזנות הסתר למשיבונים, קשרים מפוקפקים עם רשויות החוק – וגם מערכת היחסים בין אימפריית העיתונות ובין פוליטיקאים. עד כמה סבוכים יחסים אלה מעידה העובדה שבין קורבנות טכניקת איסוף המידע הפלילית והשערורייתית של "ניוז אוף דה-וורלד", שנסגר באופן דרמטי באחד השלבים של התפרצות הפרשה, היתה גם שרי בלייר, רעיית ראש הממשלה לשעבר. בפברואר השנה הגישה בלייר תביעה נגד התאגיד שבבעלות מרדוק בטענה כי כתבי השבועון הצהוב חדרו למשיבון הסלולרי שלה והאזינו להודעות שהושארו עבורה.

בלייר לא הוזמן לוועדה כדי לדבר על הציתותים למשיבונים, אלא על אופי קשריו עם מרדוק, שידעו מאז התמיכה הגורפת ב-1997 עליות ומורדות. השאלה אם ומתי שימש סנדק לאחד מילדיו של איל העיתונות עלתה בדיון, כחלק מהעיסוק בסוגיית יחסי הגומלין בין מנהיגיה הנבחרים של המדינה ובין בכירי עולם התקשורת.

בשנים האחרונות מרבים לתאר את יכולתם של מנהיגים להשתלט על השיח הציבורי: ראשי ממשלות, או נשיאים במקרה האמריקאי, אינם רק ספקי המידע העיקריים לתקשורת. לרשות רבים מהם עומדים צוותים של יועצי תקשורת מנוסים וערמומיים, שהפכו את הספין לאמנות של ממש. ככל שהעיתונות מתקשה להתמודד כלכלית עם התחרות הגוברת מצד התקשורת החדשה, ונאבקת בדדליין של 24 שעות ביממה בעידן האונליין, המקשה על ביצוע עבודה מקצועית ראויה – כך יכולים לכאורה המנהיגים לעצב כרצונם את המידע שמגיע לאזרחים.

בעדותו בחר בלייר להדגיש בעיקר פן אחר של יחסי תקשורת-פוליטיקה. הפוליטיקאי, אמר, הוא הנמצא במגננה מתמדת מול כוחה המאיים של התקשורת. לדבריו, ניוז-אינטרנשיונל, זרוע התקשורת הבריטית של התאגיד ניוז-קורפ של מרדוק, הפכה לגורם משמעותי ביותר בפוליטיקה הבריטית. "כאשר יש לך תפוצה של שלושה או ארבעה מיליון עותקים – זוהי עוצמה", הסביר. "עד כדי כך, שבכל עיצוב אסטרטגיה פוליטית או מהלך ממשלתי צריך לקחת אותה בחשבון".

ראש הממשלה לשעבר לא הודה אמנם כי חש פחד מפני העיתונות, אבל תיאר בצורה ציורית את המתרחש כאשר טבלואידים רבי-תפוצה מחליטים להתנגד לראש הממשלה ולמדיניותו. "ברגע שהם נגדך, העניין גמור", אמר. "זו מערכה חזיתית מלאה, יומיומית, ממש מחויבות לכל החיים.

"אתה נמצא במצב שבו עליך להתמודד עם אנשים חזקים מאוד, שיש להם השפעה גדולה על המערכת הפוליטית. אם הם היו מתנגדים לך – הם היו ממש יוצאים למתקפה עליך", הוסיף. בלייר בחר להתייחס לביקורת שנמתחה עליו בטבלואיד "דיילי מייל", באומרו כי עיתון רשאי כמובן להתנגד לראש ממשלה, אבל המערכה נגדו חרגה מן הסביר. "הם תקפו אותי, את משפחתי, את ילדי, את האנשים הקשורים אלי, יום-יום, לא רק כאשר כיהנתי בתפקידי, אלא גם אחר-כך".

בלייר סיפר כי החליט בראשית כהונתו שלא להיכנס לעימות חזיתי עם התקשורת, משום שאין כל ביטחון שמערכה כזו תסתיים בנצחונו. הוא העדיף דרך אחרת. "קיבלתי החלטה אסטרטגית לנהל את התקשורת – לא להתעמת איתה", אמר.

"ניהול התקשורת" הוא אחד הכינויים לאסטרטגיה המתבססת על צעדים מניפולטיביים באופיים, המיועדים לאפשר לשלטון להשפיע על העיתונות. זה מושג מקובל, בין היתר, בפנטגון, המחפש דרכים להקטין את יכולתה של העיתונות ליצור דעת קהל עוינת למהלכים צבאיים. ההחלטה לשבץ "כתבים מוטמעים" בין הכוחות בעת הפלישה לעיראק ב-2003 היתה שיטה אחת מיני רבות של "ניהול התקשורת": העיתונאים חשו שיש להם גישה לשדה הקרב, אבל כאשר הם ספגו הפגזות יחד עם הלוחמים ואכלו מאותו מסטינג – הכתיבה היתה בדרך כלל בטון אוהד וחיובי, עם גוון פטריוטי שמשרת את מטרות הממשל.

בלייר נשבע לפני עדותו בפני ועדת לווסון, 28.5.12

בלייר נשבע לפני עדותו בפני ועדת לווסון, 28.5.12

גם בבריטניה, עם כל עוצמתה של העיתונות, לא מדובר היה במערכה חד-צדדית. בעשר השנים שבהן התגורר ברח' דאונינג 10 לא ישב בלייר בחיבוק ידיים: יועץ התקשורת שלו, אליסטר קמפבל, נודע לשמצה כאחד מה"ספין דוקטורס" הפעילים ביותר. העיתונאים חשו באותן שנים שבלייר וקמפבל אינם מוסרים להם מידע, אלא מנסים "לנהל" את מהלכי העיתונות, וטווים לשם כך רשת של מניפולציות.

בלייר הודה כי התמיכה שהעניק לו "הסאן" ב-1997 סייעה לו להיבחר, והרוח האוהדת שנשבה בדרך כלל מצד עיתוני מרדוק עזרה לו לשמור על כסאו ב-2001 וב-2005. הוא לא הכחיש כי טרם בחירתו עשה מאמצים רבים להשיג את תמיכת "הסאן" ויתר עיתוני מרדוק. הוא הסביר כי נסיעתו לאוסטרליה לפני בחירתו לראשונה לא היתה יוצאת לפועל ללא "החלטה אסטרטגית מאוד" – לעשות כל מאמץ לשכנע את מרדוק לסייע לו.

אבל באותה נשימה ביקש בלייר לטהר עצמו מהטענות על "תן וקח", והדגיש: לא סייעתי לקידום האינטרסים של התאגיד בתמורה לתמיכה זו. זו אחת הסוגיות המרכזיות שבהן עוסקת ועדת לווסון. חבריה לא רק בוחנים את האתיקה העיתונאית ברמת הכתב והעורך, אלא מנסים לבחון את הסוגיות המשמעותיות יותר, הנוגעות לקשר בין תאגיד תקשורת רב-השפעה, כדוגמת זה של מרדוק, ובין ההתנהלות הפוליטית והממשלתית.

שאלת המפתח היא: האם הממשלות הנבחרות של הממלכה המאוחדת – תחילה ממשלת הלייבור ועתה הממשלה השמרנית – כופפו עצמן בפני גוף מסחרי-תקשורתי, ועד כמה יכול היה איל עיתונות להשפיע על מדיניות הממשלה והתנהלותה.

עד עתה עסקה הוועדה בעיקר בקשרים ההדוקים בין מרדוק לממשלתו השמרנית של דייוויד קמרון, שזכה אף הוא לתמיכת "הסאן" כאשר סר חנו של הלייבור בעיני מרדוק. אחד הביטויים לקשר הדוק זה היה מינויו של מי שהיה עורך "ניוז אוף דה-וורלד" ליועץ התקשורת של קמרון. היועץ, אנדי קולסון, זכה בתפקיד לאחר שפרש מהעיתון ב-2007 בעקבות עונש המאסר שהוטל על הכתב לעניין בית-המלוכה בשל מעורבותו בהאזנת הסתר למשיבונים של הנסיכים ויליאם והארי.

כדי לחזק את הטענה שהחיבוק שהעניקו לו בדרך כלל עיתוני מרדוק לא נענה בהכפפת החלטות הממשלה לאינטרסים של התאגיד, פירט בלייר במסמך שהגיש לוועדה שישה מקרים שבהם קיבלה ממשלתו החלטות נגד מרדוק. כך היה, למשל, כאשר נאסר על חברת הטלוויזיה סקיי לרכוש את קבוצת הכדורגל מנצ'סטר יונייטד.

עיתונאים בבריטניה לא רק האזינו בקפידה לדברי בלייר על יחסיו עם מרדוק, אלא בחנו גם את מראה פניו של ראש הממשלה לשעבר ודרך הופעתו. רבים ציינו את שיערו שהאפיר ואת גון פניו השזוף, ולא פחות מכך את סגנון דיבורו מלא הביטחון. "היתה תחושה של קאם-בק", כתב אחד מבעלי הטורים, ממש כמו בימים שבלייר הקסים את אזרחי בריטניה כראש ממשלה צעיר ונמרץ. אחר התרשם כי בניגוד ליתר העדים, שמצאו עצמם בעמדת התגוננות, הופיע בלייר כמו "יועץ בכיר שירד כרגע ממחלקה ראשונה במטוס, בשעה שחברי הוועדה נראו כמו אנשי עסקים צעירים המבקשים ללמוד מנסיונו העשיר".

כך שמעו מפיו גם את אחת ממסקנותיו העיקריות על יחסים הדוקים מדי בין פוליטיקאי לעיתונאים ומו"לים. אלה יחסים שאינם בריאים, קבע, אבל באותה מידה הם גם יחסים שאי-אפשר להימנע מהם.