לארתור לאפר היתה בשנתיים וחצי האחרונות עדנה ממש לא מתוכננת. אחרי שכוכבו של הכלכלן האמריקאי זרח אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת, הוא קצת נדחק לקרן זווית ונשכח מלב. והנה, דווקא בפינה נידחת של העולם, אי שם במזרח התיכון, הוא הפך לסלבריטי של ממש. פתאום הזכירו את שמו בראש מהדורות החדשות בטלוויזיה ובעיתונים, ולפתע ידע כל דרדק עיתונות כלכלית לצייר את העקומה המפורסמת שלו, גם אם העירו אותו באמצע הלילה.

לאפר עדיין לא "עשה עלייה", אבל משנתו הכלכלית עשתה גם עשתה. בכל פעם שרצה בנימין נתניהו לנמק למה הוא מוריד מסים וממשיך בד בבד לקצץ בשירותים החברתיים, הוא נהג לצייר את העקומה של לאפר על הלוח שבמקרה נמצא מאחוריו. תוך כדי כך הסביר לנו את הדבר שנשמע הכי לא הגיוני לאוזן בלתי מיומנת: הורדת מסים מביאה ליותר תקבולים ממסים. למה? כי ככה אמר לאפר.

ללאפר יש תורה שלמה מאחורי המסקנה הנוגעת להכנסות ממסים כפונקציה של הפחתות בשיעורי המס. אבל גם אם תפשפשו היטב בזכרונכם תתקשו להיזכר מתי קראתם בתקשורת הכלכלית הישראלית מאמר אחד שניסה להתעמת עם הקביעה הזו, או לפחות לבחון אותה ביחס לעובדות הרלבנטיות למשק הישראלי על שלל מאפייניו הייחודיים.

הדוגמה של לאפר היא אחת ההמחשות לאופן שבו סיקרה התקשורת הכלכלית את שר האוצר המתפטר או ליתר דיוק לאופן שבו התמסרה כמעט כל התקשורת הכלכלית לידיו של נתניהו (היו חריגים, אבל בודדים). פרשנים התיישרו לימין הכלכלי וזנחו לא פעם בדרך את משנתם הפוליטית ההפוכה, תוך התעלמות מקביעותיו של נתניהו שהצמיחה וההתאוששות במצב המשק אינן קשורות להתקדמות בתהליך המדיני עם הפלסטינים. בה בשעה השאירו עיתונאים ותיקים את חוש הביקורת בצד, וכולם ביחד הריעו לקרקס הנודד של הקוסם נתניהו, שעבר ממסיבת עיתונאים אחת לשנייה ומהרצאה בכנס אחד לכנס אחר עם טוש שחור, לוח לבן וסגנון אמריקאי כובש.

איור: אסף חנוכה

ההתחלה היתה אמנם קשה. כולם כמעט זכרו את נתניהו מכהונתו בראשות הממשלה. אף אחד לא ממש האמין לו כשהוא הצהיר שבכוונתו להישאר באוצר הרבה זמן. זאת ועוד, אף אחד לא האמין שדווקא נתניהו יהמר על עתידו הפוליטי במשרד שנחשב לבית־הקברות של הפוליטיקאים (הסטטיסטיקה קובעת כי מספר שרי האוצר שהגיעו אחר־כך לראשות הממשלה מסתכם באחד: לוי אשכול, וזה היה מזמן).

אבל נתניהו התחיל לעבוד, ומהר מאוד גרף אחריו את התקשורת הכלכלית. ההפתעה היתה גדולה: עיתונאים שרגילים למצוא את דיווחיהם בעמודים הפנימיים של היומונים, או אי שם באמצע מהדורות החדשות בטלוויזיה, התבשמו לפתע מאור הזרקורים. פתאום התברר שהכלכלה יכולה לפתוח את מהדורות הערב ולקבל את הכותרת הראשית בעיתון למחרת. פתאום התברר שאפשר להפוך מושגים מסובכים, כמו "קיצוץ רוחבי בתקציב ההוצאות" או "רפורמות מבניות לייעול הפעילות במשרדי הממשלה", לסיסמאות קליטות וקצרות, כמו "השמן והרזה" או "האוטו שתקוע בבוץ וצריך להוציא אותו". בקיצור, כלכלה כמוצר צריכה להמונים, או בשם אחר: כלכלה מוכרת עיתונים.

בדרך לכיבושה של התקשורת היו כמה נסיבות מקילות. קודם כל היו שם המספרים. הצמיחה המחודשת במשק אחרי שנתיים שחונות, הבורסה המזנקת לשיאים חדשים, האבטלה היורדת, ההפרטות והרפורמות. כמעט בכל מקום ובכל פרמטר הציג נתניהו עשייה קולנית ושיפור משמעותי. ומה עם הצמיחה בבתי־התמחוי, עם המשבר הקשה ברשויות המקומיות, דו"ח העוני הנורא או העלייה במספר השכירים העניים? כל אלה שייכים לכתבי הרווחה, והם הרי נושא למאמר אחר.

ככל שחלף הזמן, כך גברה ההתמסרות. רק לאחרונה בישר שר האוצר שהשלים עשרים רפורמות מהותיות וכי לפניו עוד ארבעים לפחות, אבל מי סופר ומי בודק? אף אחד.

מישהו בדק למשל מה באמת קרה לנמלי הים אחרי הקרב המתוקשר שניהל שר האוצר מול העובדים? האם מחירי הסוכר והקמח ירדו כפי שהובטח לנו מעל כל במה? התשובה, כך לפחות נדמה לי, ברורה לכל מי שקונה בסופרמרקט.

נתניהו עבד קשה כדי לשמר את החיבוק התקשורתי. שיחות טלפון ארוכות ופגישות תדרוך הוענקו ביד רחבה לבכירי העיתונות הכלכלית. גם אנשיו יצאו מגדרם כדי לעזור לנו לעשות את הדבר הנכון. הם היו מתקשרים לוודא שהבינונו את החומר, הם היו מתנדבים לספק עוד כמה נתונים שיעקצו את מתנגדיהם יחד עם שלל חומרים בלעדיים; בקיצור – ירח דבש אמיתי. בסוף התקופה הגיעו היחסים החמים של נתניהו עם התקשורת הישראלית לשיא, ודי אם נזכיר כאן את הקמפיין המתוקשר של עיתון "הארץ" (TheMarker) למען רפורמת בכר, קמפיין שהשתרע על חלק גדול מעמודי המערכת של המוסף הכלכלי כמעט מדי יום במשך שבועות ארוכים.

אולי בגלל היחסים החמים שנרקמו בין נתניהו למסקריו, לבש הכיסוי העיתונאי של התפטרותו אופי כל־כך רגשני. מי שעיין בכותרת העיתונות הכלכלית בימים שאחרי ההתפטרות יכול היה בנקל לזהות את הכעס על החלטתו: איך הוא מעז לנטוש אותנו? איך הוא עושה לנו את זה בלי להזהיר מראש? וכגודל האכזבה מהאיש – כך גם גודל העלבון. יחד עם הכעס יצאו לאור גם הביטויים הישנים והמוכרים על כך ש"ביבי ברח". לפתע כולם נזכרו שהם ידעו שהוא לא מתכוון להישאר בתפקיד לאורך ימים, ולפתע כולם ידעו לומר שהכתובת היתה על הקיר ושביבי נשאר ביבי, גם אם הוא הפך לכמה דקות לשר האוצר בנימין נתניהו.

הקלישאה הכי שחוקה של העיתונות הכלכלית אומרת שכולנו יודעים להסביר הכל בדיעבד. כולנו יודעים לנמק באופן חד ומהוקצע מדוע היה ברור שהדולר יזנק, הבורסה תתרסק ומחיר הנפט ישבור שיאים (תמחקו אתם את המיותר), אבל אף אחד לא ממש מצליח לחזות את התהליכים הללו רגע לפני שהם מתרחשים.

מהבחינה הזו, הסיפור של התקשורת הכלכלית עם בנימין נתניהו אינו שונה בהרבה. כולנו התקשינו לחזות את הצלחתו כשר אוצר (ושלא יהיה ספק, נתניהו אכן היה שר אוצר מצוין, לפחות בכל הקשור למאמציו להפוך את המשק הישראלי המפגר לחלק מהעולם המערבי), וכולנו יודעים בדיעבד להסביר אותה. אבל מה שיהיה הכי קשה מעכשיו והלאה הוא לחזור מחדש לספסלים האחוריים של התקשורת, עמוק אל תוך העמודים הפנימיים, לכשתשכך הסערה ולתפקיד שר האוצר יתמנה במשרה מלאה הפוליטיקאי האפור הבא.

עידן גרינבאום היה עד לאחרונה העורך הכלכלי של חדשות 10 בטלוויזיה. כיום הוא עורך ומגיש את התוכנית "הזירה הכלכלית" המשודרת בערוץ 2

גיליון 58, ספטמבר 2005