מכמיר לב לקרוא בימים אלה את עמודי "מעריב": עיתונאיו נראים לפתע כמי שהשתחררו מכבלים, כמי שיצאו לעצמאות. כמה זה אירוני: בימים האחרונים לקיומו של העיתון (במתכונתו המוכרת זה 64 שנה) הם מתנהלים כמי שכותבים באופן חופשי, כמי שנחלצו מאימת בוס בלתי נראה. עיתונאי "מעריב" משתפים את קוראיהם במצוקתם, באבחנותיהם על דרך התנהלות העיתון, ברגשות הזעם והתסכול שלהם. וזה נוגע ללב וגם מעורר כבוד: המערכת העיתונאית ב"מעריב" נותנת יד לחשיפת קרביו של העיתון. הקורא מתחיל להתוודע סוף-סוף לתרבות הארגונית של העיתון, למעורבותו של הדרג הניהולי בתכנים העיתונאיים, לצופן האתי העקום שעיצב את כלי התקשורת הזה.
התמונה הנחשפת קשה ומטרידה: קלמן ליבסקינד, תחקירנו הבכיר של "מעריב", כינה את דרך התנהלותו של העיתון בשנה וחצי האחרונות "סדום" ו"קריסה מוסרית". אראל סג"ל הגדיר בטור שפירסם אתמול ב"מעריב" את התנהלות בעליו כ"מופקרת וחסרת אחריות". חן קוטס-בר דימתה את מצבה לדיירת שבעל הבית זורק אותה ממעונה בשיא החורף לאחר שגנב ממנה את המעיל. יונתן הללי חש כי הנהלת העיתון מטילה עליו מחיר שאין כבד ממנו בגלל ניהולה הכושל. המכנה המשותף לתיאורים, לסקירות ולתובנות המודפסים בימים האחרונים ב"מעריב", הנסבים על מכירתו לשלמה בן-צבי, הוא קול הכנות הבוקע מהם. עיתונאי "מעריב" כותבים עתה מנהמת לבם ומשתפים את קוראיהם בתחושותיהם ואבחנותיהם ללא כחל ושרק, וגם – סוף-סוף – ללא מורא.
וזה חידוש גדול. כי עיתונאי "מעריב" נתנו יד ב-20 השנים האחרונות, בתקופתם של עופר נמרודי ונוחי דנקנר, להתנהלות לא ראויה של הנהגת עיתונם. עיתונאים מן השורה, עורכים בכירים ועורכים ראשיים היו שותפים למגמה ששיעבדה ערכים עיתונאיים לשיקולים עסקיים, שיזמה והשלימה עם צנזורה פנימית שתכליתה לעשות בעיתון שימוש לצרכים עסקיים ופוליטיים, וכתוצאה מכך הציגה לקוראים, ביודעין, תמונת מצב מוטה. זאת ועוד, התרבות התקשורתית הזו – בין שהיתה תוצאה של סולידריות ארגונית אותנטית ובין שהיתה תוצאה של תכתיב כפוי – הסתירה מפני הקוראים והציבור הרחב את המטבח שבו נרקח "מעריב" מדי יום. אמנם "מעריב" היה לכאורה החשוף שבעיתוני ישראל, בגלל היותו חברה הנסחרת בבורסה, אך נתוניו העסקיים, שלכאורה היו גלויים, לא הוציאו לאור גם את התנהלותו העיתונאית והארגונית. זו נשארה חבויה במסדרונות המערכת ובחדריה, ונסיונות (למשל ב"העין השביעית") להציגה לאור השמש נתקלו, בדרך כלל, בסירוב ובכעס.
"מעריב" לא לבד. כלי התקשורת בישראל אינם מחילים על עצמם את הדרישה שהם מפנים למושאי סיקורם: הם אינם נוהגים בשקיפות. אלה ארגונים אטומים, יהירים, מתעבים התעניינות במה שנעשה בתוכם. המו"לים של כלי התקשורת, וגם ההנהגות העיתונאיות שלהם, לא הפנימו את התובנה הפשוטה: לגיטימי לדווח על מה שמתרחש בתוכם. גם הם חייבים במתן דין-וחשבון לציבור. כלי תקשורת אינם חסינים בפני קלקלות, כשלים והתנהלות מסואבת, ותופעות אלו ראויות לחשיפה ולדיון ציבורי ממש כפי שהן צפות בשיח התקשורתי כשהן מאובחנות בכל מוסד אחר. אור השמש הוא המחטא היעיל ביותר גם כאשר הוא מוטל על כלי התקשורת.
זעמם של עובדי "מעריב", אשר נותן דרור לרגשותיהם ולתובנותיהם על התנהלות מקום העבודה שלהם, מופנה בעיקר אל נוחי דנקנר, בעליו של העיתון בשנה וחצי האחרונות. לא בטוח שהוא הרשע המוחלט בסיפור הזה. היכן היו 2,000 העובדים בתקופת שלטונה של משפחת נמרודי בעיתון? מדוע שיתפו פעולה עם התנהלות ארוכת שנים שעתה הם מוקיעים? במחשבה שנייה, לא מוצדק, אולי, להציק לעיתונאי "מעריב" בשאלות הללו; מי שנושאים עתה את נס המרד הם עיתונאים צעירים ואידיאליסטים (בשנות ה-20 וה-30 לחייהם) שלא חוו את עידן נמרודי.
הרמת המסך (אבוי, לאחר שההצגה יורדת מהבימה) שמתרחשת עתה מעל בית "מעריב" מגיעה גם אל דפי "הארץ". הקשיים הכלכליים החמורים שפוקדים את "הארץ" מוזכרים יותר ויותר בדיווחיו, ובכך הופכים קוראיו של העיתון הזה לשותפים למאבק הקיום שלו. ההתנהלות הזו אינה רק צו עיתונאי אלמנטרי (חובת הדיווח), אלא גם אמצעי לגיוס אהדה וסולידריות. קוראי "הארץ" מתוודעים יותר ויותר למצוקתו העסקית ולסימן השאלה המצטייר מעל המשך דרכו. לא רק עמודי החדשות עוסקים בכך, פה ושם, אלא גם טורי הדעות. יואל מרקוס פירסם אתמול מאמר צ'רצ'יליאני שבו ייחד את "הארץ" מיתר העיתונים. יצחק לאור התריס בפני הקוראים מי מהם מוכן להתגייס (כספית) להבטחת המשך הופעתו של העיתון. אלון עידן, במאמר מעמיק, הציג עתיד קודר לעיתונות המודפסת, ובתוכה "הארץ".
צרכן התקשורת זכאי לכך שהעיתונאים יפנו אליו בגילוי לב, ידווחו ויפרשו את המתרחש גם במקום עבודתם. זה לא רק צודק, זה גם חכם.