כשאחת מזוג התאומות הזהות בעונה החדשה של "האח הגדול" סיפרה שהחזיקה את היד לאחותה תוך כדי הפעם הראשונה שזו קיימה יחסי מין, הטלוויזיה השמיעה "ביפ" על המלה "זיון". אין מה לומר, זה עידון.

במשימת "תיכון האח הגדול" אנחנו שומעים שוב ושוב את אחד המתמודדים שלא מצליח לשנן משפט באנגלית ברמת בית-ספר יסודי. אין מה לעשות, יש אנשים שאין להם מושג בסיסי באנגלית. אין מה להתבייש בזה. מצד שני, גם אין מה להתגאות כל-כך בזה שאנחנו לא מתביישים.

ועדיין, לא חייבים להתרגש לא מהגסות ולא מההתפלשות בבורות ועילגות. זאת טלוויזיה, ולכל אחד מותר להיות מטומטם לפעמים. מה שצריך באמת להדאיג הוא התגובה של קשת לדברי הגינוי של נתן זך על התוכנית. לפי וואלה, זך כינה את התוכנית "הטינופת הזאת של שני הסריסים האלה, הממושקפים או לא ממושקפים; הטינופת הנוראה עם הגמד שקוראים לה 'האח הגדול'".

דברים חריפים. על פניו, התגובה של קשת נראית בהשוואה מתונה. בסך-הכל נפנוף בנתוני הרייטינג, בתוספת קריצה המרמזת על חוסר כנותו של המשורר, כאילו מתחת לתוקפנות הרשמית שלו מסתתר בעצם צופה אדוק של התוכנית: "באמירה זו מתנגח זך בטעמם התרבותי של כחמישית מתושבי מדינת ישראל שחלקם בוודאי נמנה על מעריציו. בכל מקרה, אנו שמחים על הבקיאות שמגלה המשורר בתוכני התוכנית ועל הידע שלו בהקשר למתמודדים".

תאמרו, ומה אמורה קשת לעשות, לספוג את הנאצות בשתיקה ולא להגיב? ובכן, זה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות, אילו באמת היתה לה מידה של כבוד לתרבות. כלומר, יש לנו קומץ של סופרים, משוררים, אינטלקטואלים שחוללו מהפכות, ששינו שפה ומחשבה, שעמדו מנגד, שהפגינו חירות רוח. וכאשר הם מדברים, גם אם זה בגסות ותוקפנות, לא חייבים לענות. עדיף להקשיב ולספוג.

זה לא רק עניין של נימוס. מה שמפחיד כאן הוא דווקא הפחד של קשת. כמו שהזכיינית עצמה אמרה בתגובה שלה, ואומרת באינספור דרכים אחרות, היא ניצחה. "חמישית מתושבי המדינה" וכו'. מדוע, אם כן, היא לא יכולה להתעלם ממחאה של אינטלקטואל בודד? דבר אחד הוא להתפלש לפעמים במפגנים של גסות, טיפשות ועילגות. כשלעצמו לא בהכרח דבר נורא. דבר אחר לגמרי הוא לעשות את זה וגם לתקוף את האינטלקטואל שמעז להיגעל מהחגיגה. ההבדל בין שני אלה הוא ההבדל בין טיפשות שיכולה לפעמים אפילו להיות חביבה ובין טיפשות כמשטר, כציווי או כאיום. כאשר יצרן הטיפשות מנופף בהמונים מול האינטלקטואל אנחנו רואים את משטרת הטיפשות.

מופע המשת"פים

מי שהדברים האלה נשמעים לו מוגזמים צריך לעבור לערוץ המתחרה ולראות את משטרת הטיפשות בפעולה, במופע המשת"פים הגדול המכונה "היפה והחנון". כמה פשעים ביצעה כבר התוכנית הזאת? הראשון, כמובן, הוא שכפול מפלצתי של ההנחה שיש משהו סקסי בטמטום נשי, או בטמטום כשהוא של אשה (זאת, אגב, הזדמנות לציין שגם צוות התוכנית לא לגמרי בקיאים ברזי ההבדל שבין "שלושה" לבין "שלוש"). זאת כבר לא הנאיביות החיננית של מרלין מונרו, אלא צירופים של עילגות, בורות, קרתנות ואטימות קולניות במיוחד, שאמורים להיות סקסיים לפי התוכנית.

השני הוא פשע ביחס לכל אתיקה של תיעוד: ביזוי מתמשך של אותם אנשים שהוחלט שיש טעם לתעד באדיקות רבה כל-כך (דוגמה קטנה: לאחת הנשים בתוכנית מוצמד בקביעות התואר "סלב בבאר-שבע" – בקריצה כמובן. הרי איך יכולה להיות סלב בבאר-שבע?! סלבז אמיתיים יש רק בתל-אביב).

לפשע השלישי יש שותפים: החבורות שמצטרפות לחגיגות ביזוי האשה המטומטמת. אבשלום קור בא לערוך להן חידון תנ"ך – מילא. אחר-כך ראינו כנופייה של חברי-כנסת, ובהם כרמל שאמה ומירי רגב, שחשבו כנראה שזה מאוד מדליק לגחך מול אשה יפה שלא יודעת להגיד "גושפנקה". אבל נדמה לי שהכי גרועים היו אנשי התרבות, אם כי יכול להיות שזה רק בגלל הציפיות.

אנשי התרבות נקראו להשתתף, מכל הדברים, דווקא ברגע של גהירה המונית על גופה של האשה. זה התחיל בזה שהגברים המבוישים מהתוכנית, "החנונים", נדרשו ליצור יציקת גבס של הטורסו של בת הזוג (כלומר: להניח לה תחבושות גבס על השדיים). אחר-כך הם צבעו את זה וקראו לזה "אמנות", וגם הציגו את זה ב"גלריה". וחבורה של אנשי אמנות – על כמה מהם לפחות אני יכול לומר שהם באמת כאלה – התבקשה לחוות דעה על היצירות (כלומר: לפתות את המטומטמות להסגיר את טמטומן – זאת לא יודעת מהו "גוגנהיים" וזאת לא יודעת מיהו "פיקאסו").

כל הזמן שואלים איך זה שאנשים מוכנים להשתתף בתוכניות ריאליטי משפילות. התשובה כנראה היא כמו התשובה לשאלה למה באו חברי-הכנסת ואנשי התרבות: הטלוויזיה קראה להם, אז הם באו.