רימון

שבועון סנסציוני שיצא לאור ביוזמת איסר הראל, ראש המוסד, ובתמיכת מפלגת מפא"י, תחת מסווה של מגזין צילומי א-פוליטי. מומן מקופת משרד הביטחון ומפלגת מפא"י במטרה למוטט את אמינות "העולם הזה", שמאז רכישתו ב-1950 על-ידי אורי אבנרי ושלום כהן הרבה לבקר את פעילותם של גופי הביטחון השונים, ובראשם הש"ב (לימים השב"כ). שיתוף הפעולה בין הממסד הבטחוני לעיתון חרג מהפן הכלכלי, והראל אף דאג להעביר לעורכיו סיפורים בלעדיים בנושאים מדיניים-בטחוניים, כדי ש"רימון" יצבור הישגים עיתונאיים שיסייעו לו לגבור על "העולם הזה".

גליונו הראשון הופיע ב-1 באוגוסט 1956. סיסמתו – "עצמאי, שקול, מראה הכל" – ביקשה לתת תשובה לסיסמת "העולם הזה" ("ללא מורא, ללא משוא פנים"). הודפס על נייר איכותי וכלל דפים ושער צבעוניים. בראש המערכת הועמד שלמה טנאי, אשר מהגיליון השישי הפך לעורך אחראי ואת מקומו תפס חזי לופבן. כמו"ל נרשמה חברת עין-וספר בע"מ, שבעליה היו אשר ודן (מקס) טנאי, אחיו של שלמה, שנודעו ביחסיהם הקרובים לממשל. דן טנאי, חברו הטוב של הראל, אף קיבל תואר רשמי בעיתון: "יועץ כללי".

במאמר המערכת הראשון נכתב: "קוראים רבים יקדמו את הופעתו של 'רימון' בשאלה: מי עומד מאחוריו? אנו מאמינים כי תוך זמן קצר יעמוד הקורא על מהותו של 'רימון'. הוא ילמד לדעת כי ללידתו אין כל רקע מפלגתי וכי הוא צמח מתוך כוונה של קבוצת עיתונאים ואנשי כלכלה למלא את החסר בעיתון מסוגו בישראל".

בפועל כוונתו לא היתה תמימה, והוא היה מקושר היטב למפלגת מפא"י. שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "רימון" כתב משה שרת ביומנו: "פגישה עם איסר, עמוס מנור [ראש הש"ב] והעיתונאי לוי יצחק הירושלמי בעניין השבועון החדש 'רימון', המיועד להכות את 'העולם הזה'. לוי יצחק קטיגור ואיסר סניגור".

"רימון" ניסה לחקות בשפתו החזותית, בניסוחיו הפומפוזיים ובתמהיל שבין תכנים חדשותיים כבדים לקלילים את "העולם הזה", אלא שהחליף את העמדות החתרניות של מושא החיקוי בממסדיות, ושם דגש על חשיפת שחיתויות דווקא בקרב חוגים שאיימו, לדעת עורכיו, על יציבות הממשל. תוכנו הורכב מכתבות בנושאי היום ולצדן רכילות, הומור עם נופך מיני, סנסציות לא-מזיקות, ספורט, בידור ושערוריות רומנטיות. כתבת השער בגליון הבכורה, "שעשועי חול", עסקה בחוף הים. בין יתר כתבותיו: "הפרחח אלוויס פריזלי" וריקוד ה"רוק'ן רול" – "הטירוף החדש המעורר את הגוף והמשתק את המוח".

את השקתו ליווה מסע פרסום אינטנסיבי שכלל מודעות שרשרת בעיתונות, מודעות צבעוניות ברחובות, מודעות על מסך הקולנוע וחלוקת אלפי "כובעי רימון" לצופי תחרות הכדורגל הבינלאומית ישראל–ברית-המועצות. שבועות אחדים לאחר השקתו הגיע לתפוצה של עשרת אלפים עותקים, כפי שדיווח שרת ביומנו: "'רימון' מהודר מאוד בניירו ובדפוסו ומרהיב בתמונותיו, אך חסר כל תוכן של ממש ואין בו שמץ מלח ופלפל. אף על פי כן אומרים כי הוא נפוץ כבר ב-10,000 טפסים – הצלחה לא תשוער. השאלה היא האם הוא מתחרה ב'העולם הזה' או ב'דבר השבוע'". כעבור חודשים מספר החלה לצאת מהדורה אנגלית של העיתון, ובשלב מסוים אף נעשה ניסיון למכור מהדורה בשפה הפולנית.

לאורך כל הדרך שמר "רימון" על יחסים קרובים לשלטון, ואף העביר לשרים את כתבותיו על אודותיהם, כדי שיערכו אותן. בספטמבר 1956 ציין שרת ביומנו: "שליח מ'רימון' הביא הגהה של הסיפור עלי עם התמונות שנקבעו לפרסום. הכתוב היה לי אפתעה נעימה – תרבותי ונבון למדי, בלי פגיעות בטעם וללא כל תעלולי פרסומת זולים, אם גם חף מכל חן, ברק ושאר רוח. תיקנתי זעיר שם זעיר שם, במגע קל ומרפרף בלבד".

במקביל המשיך העיתון להציג את עצמו כעצמאי. בפברואר 1957, במאמר המערכת שחגג שישה חודשים להופעתו, נכתב: "הנה כי כן, לא קל ולא פשוט להיות עיתון לוחם. אבל בישראל עוד הרבה יותר קשה להיות עיתון עצמאי. ולא בגלל הלחץ שיש על עיתון, בדרך-כלל, מצד גופים פוליטיים וציבוריים, אלא בגלל הפחד המוזר וההסתייגות הראשונית, העיקשת, שיש לכל גוף פוליטי וציבורי כלפי עיתון אשר עצמאותו ואי-תלותו הם לחם חוקו ויסוד קיומו".

שבועות אחדים לאחר מכן הפך "רימון" באחת לעיתון מגויס באופן גלוי והחל להקדיש כתבות שער, מאמרי מערכת ועמודים רבים לתקיפת "העולם הזה", שאותו כינה "מגזין הארס". תחילה חשף קשרים בין אורי אבנרי לאיש הימין ד"ר ישראל אלדד על רקע פרשת קסטנר, אחר-כך טען כי "לקראת פסטיבל הנוער במוסקבה עוזר אבנרי לקומוניסטים בישראל להפיל אנשי ציבור אל תוך המלכודת של מק"י" וכי מטרת "בית-המלון המצויר של מר אבנרי" היא "להרוס את הדמוקרטיה הישראלית". שבוע לאחר מכן, במדור המערכתי "בקו הראשון", כתב לופבן כי המלחמה שבה פתח "רימון" היא "מלחמת מנע נגד הידיים שביקשו לערער עד היסוד את הדמוקרטיה הישראלית בעזרת המרירות, האכזבות והאמונות המשיחיות".

בסוף יוני חשף העיתון כי "מטה ההכנות של משלחת מק"י לפסטיבל הנוער נמצא במערכת 'העולם הזה', שאינו אלא מכשיר תעמולה קומוניסטי מס' 1". בגוף הכתבה נכתב כי "במשך שנים מנסה 'העולם הזה' להעמיד פנים של ביטאון אובייקטיבי אשר טובת האומה והמדינה לנגד עיניו, אבל למעשה זהו ביטאון תעמולה קומוניסטי המסתיר את כוונותיו האמיתיות מאחורי מסווה של מלחמה לצדק ולטוהר מידות ציבורי".

מאמר המערכת הבא, תחת הכותרת "אל תיגע בארס זה", קרא: "בשבוע שעבר, כאשר התועמלן הקומוניסטי אבנרי גייס את כל גבהות לבו, יהירותו ושאיפת השלטון המכרסמת בו כמעט מילדותו כדי להריק את מטען הזוהמה ממנה קורץ על ראש ממשלת ישראל, הבין כל אזרח כי בא הרגע לנפץ את הקרדום, ולא רק להכיר בצורך הדחוף הזה, אלא ממש לקום ולנפצו". המלצת "רימון" לקוראיו: "אל תחזיק בנייר עליו נדפס הארס אם אינך רוצה שארס זה ידבק גם בך".

באוגוסט 1957, במלאות שנה לעיתון, טען לופבן כי "על-ידי שורה של גילויים השיג 'רימון' שורה של הצלחות, וחשובה שבהן היתה הצלחתו להוכיח את הזיקה של בטאון הארס עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בדרך זאת ועל-ידי פרסום עובדות והוכחות, שאיש לא קם ולא ניסה אפילו לערער אותן, התערער תוך שבועות מספר האמון שרכש לעצמו בטאון הארס אצל אנשים ומפלגות".

עוד באותו חודש כתב לופבן על האויב הפנימי בישראל כך: "כת של נביאי שקר המעכירים את אווירת החיים הציבוריים ברעל של תבוסתנות ומסכנים בכך את בטחונה של ישראל לא פחות מן הסוכנים הזרים והמקצועיים המנסים להעביר לידי האויב מסמכים סודיים ואינפורמציה צבאית וכלכלית. [...] ויש תרופה אחת שאנו חוזרים וממליצים עליה, והיא בדוקה ומשובחת ואין טובה ממנה – אל תיגע בארס זה, אל תקנה אותו, אל תפיץ אותו, אל תדפיס אותו, אל תתלה אותו לראווה ואל תסכים שחבריך ייגעו בו, שכנע אותם". העימות בין "רימון" ל"העולם הזה" הגיע לשיאו בנובמבר 1957, כשכתב "העולם הזה", אלי תבור, טען שנחטף ונחקר על-ידי הש"ב. בתגובה פירסם "רימון" סדרת כתבות ומאמרים ששללו את דברי תבור מכל וכל.

ההתקפות על "העולם הזה" הזיקו לתפוצת "רימון". בספטמבר 57' רושם שרת ביומנו: "לוי יצחק הירושלמי בא לשיחה. שפך מרי שיחו על מצב המפלגה בעיתונות. קיטרג חמורות על 'רימון', שהוצאתו עלתה עד כה, לפי אומדנו, בהפסד של 300,000–400,000 ל"י, ועם זה לא הועיל לערער את 'העולם הזה' אף כלשהו והזיק רק ל'דבר השבוע'". בתחילת 1958, עם עזיבתו של העורך האחראי שלמה טנאי, נעלמו מ"רימון" ההתקפות הישירות על "העולם הזה". העיתון המשיך לצאת עוד חודשים מספר, עסק בנושאים שונים ומגוונים, עד שבאפריל חדל מלהופיע.

חרף הקשר הישיר עם ראש השב"כ, שבאותם ימים נשמרה זהותו בסוד, גם לאחר סגירתו של "רימון" טען העורך האחראי לופבן כי כוונותיו היו כנות: "כאשר עבדתי שם לא ידעתי מי עומד מאחורי המגזין, אם כי המטרה שלו היתה ברורה וידועה, והיא תאמה בהחלט את דעותי שלי. אף אחד לא נתן לנו הוראות מגבוה, אבל מצד שני, כאשר היינו זקוקים למידע בנושאים שונים שקבענו לעצמנו, איסר הראל, שהיה 'ידיד העיתון', היה מספק לנו את המידע. השגיאה שלנו היתה שהתמקדנו יותר מדי במאבק נגד ה'עולם הזה', כי זה שיעמם את הקוראים".