עיתון יומי בפורמט בינוני (5–6 טורים לעמוד), שיצא לאור על-ידי התנועה הרביזיוניסטית במטרה להיות תחליף ל"הירדן". ב-20 בדצמבר 1938 החלו להתפרסם גליונות ניסיון של העיתון, ומה-27 בינואר 1939 יצא לאור "המשקיף", "עיתון יומי לאומי – בהשתתפותו הקבועה של זאב ז'בוטינסקי", כבטאונה הרשמי של המפלגה הרביזיוניסטית בארץ-ישראל. סיסמתו: "שתי גדות הירדן". המערכת שכנה ברח' הרכבת 14 בתל-אביב, ובהמשך עברה לרח' צ'לנוב 2 בעיר. לרשותה עמדו סניפים בחיפה וירושלים.

במאמר המערכת של הגיליון הראשון נכתב כי העיתון אינו "בהשתתפותו הקבועה של ז'בוטינסקי" בלבד, כפי שהיה מצוין בכותרת "הירדן", אלא "עיתונו ובטאונו של ז. ז'בוטינסקי ותנועתו בארץ". בגליון הבכורה הופיע פיליטון מאת יוסף וינצקי תחת הכותרת: "אנו עוברים את הירדן". פיליטון אחר שהופיע באותו גיליון, בשם "כולו שלי", נחתם בשם ש. י-ן וסיפק הגדרה נאמנה של העיתון החדש: "היום מופיע העיתון שהוא כולו שלי. אולי דל, קטן, אבל כולו שלי. רכוש העיתון שלי אינו מורכב מכסף ועובדים פרופסיונליסטים. רכושו הוא הרצון הקולקטיבי, ההתלהבות והנכונות להקרבה של המערכת, ההנהלה וכל עובדיו. זהו רכושו וגם העירבון להצלחתו".

לעורכו הראשון התמנה יצחק גוריון, עורך "הירדן", וזה שימש בתפקיד שבועיים בלבד עד שהחליפו יעקב רובין. המערכת כללה אנשים צעירים ולא מנוסים, מפני שהעיתונאים הרביזיוניסטים הבכירים בארץ-ישראל, כגון אב"א אחימאיר ויהושע ייבין, דגלו בקו מקסימליסטי וסירבו לשתף פעולה עם ההנהגה המקומית של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח). ייבין הוזמן לשמש עורך העיתון, וסירב. אחימאיר טען כי העיתון נוצר בקלות ראש וללא הכנה רצינית. לדבריו, המערכת הורכבה "לא רק מחדלי אישים, אלא גם מגרוסמניסטים ומאנשי מפאי"י תכלת-לבן", כלומר רביזיוניסטים מתונים בדעותיהם.

ההנחה של המו"לים היתה שחברי המערכת מעוטי הניסיון העיתונאי ילמדו את המלאכה תוך כדי עבודתם. או כפי שכתבו לנשיאות התנועה בלונדון יומיים לאחר צאת הגיליון הראשון:

"אנו בונים את העיתון בכיוון הפוך מאשר בונים עיתון באופן רגיל. אנו החלטנו לא להתחיל עם מומחים טובים ויקרים, מערכת טובה ויקרה, ובמשך הזמן להקטין את המערכת בגלל צורך בקימוצים. אנחנו התחלנו ממערכת המורכבת מכוחות צעירים ובלתי מנוסים, אולם בעלי כשרונות שילכו ויתפתחו בעתיד. אלה הם אנשים המוכנים לעבוד בתנאים ובמשכורות חלוציים, בלי להתחשב עם תנאי וזמני העבודה. בהדרגה האנשים ילמדו את עבודתם, ואחרי החודשים הראשונים, אחרי שנבנה את העיתון על כוחות פנימיים שלנו, אנו נתחיל לחשוב על מומחים ובעלי מקצוע טובים יותר".

כשנה לאחר צאתו ניאות אחימאיר להצטרף למערכת העיתון, ומנובמבר 1939 כתב בו טור פוליטי תחת הכותרת "אנטי-מא", כלומר, אנטי-מארקס. בשנים שלאחר מכן יכתוב את הטורים "רקב ביעקב", "שם, חם ויפת", "עין הקורא" ו"עם קריאת הגבר".

העיתון כלל בעיקר חדשות שוטפות ומאמרי פובליציסטיקה, לצד ידיעות חוץ, ספורט, לוח שידורי רדיו וקולנוע וקריקטורות שסיפק יהושע אדרי. בשנים 1944–1948 כלל גם מוסף ספורט מיוחד בשם "המשקיף הספורטיבי".

מראשיתו סבל מקשיים כלכליים. תפוצתו ב-1939 עמדה על כ-2,000 גליונות בלבד. בראשית פברואר 1939 נקראו חברי המפלגה וידידי התנועה לעזור לעיתון, לדאוג למנויים ולתרום לו מכספם. ביולי אותה שנה חויבו כל חברי התנועה שהשתכרו שמונה לירות ויותר להימנות על העיתון כדי לתמוך בקיומו. במהלך חודש מרץ אסרו השלטונות הבריטיים על הוצאתו, ובין ה-1 ל-14 במרץ יצא במקומו העיתון "היום". ב-6 באוגוסט 1939 שוב נסגר העיתון בהוראת הבריטים למשך חודש. במהלך תקופה זו כתב ע. פרניק, בשם ההנהגה המקומית של התנועה, לנשיאות הצ"ח בלונדון: "ב-5 בספטמבר צריך לחדש את הופעת 'המשקיף'. אולם המצב הכספי של העיתון הוא כל-כך חמור, שאין אנו יודעים אם נצליח להוציאו לאור אחרי גמר תקופת איסורו". ואמנם, הוא חודש ב-11 בספטמבר, אך כעבור יומיים נסגר שוב, בשל בעיות כספיות. בתוך פחות משנה צבר "המשקיף" הפסדים בסך 916 לירות וקיומו התבסס על אשראי שקיבל מבית-הדפוס ובתי-המסחר לנייר. כאשר הנהלתו לא יכלה עוד לעמוד בגירעון השוטף, ובעל בית-הדפוס וסוחרי הנייר סירבו לתת עוד אשראי, נאלצה המערכת לסוגרו לתקופה ממושכת.

בשל כך לא יצא "המשקיף" בשבועות הקריטיים של פרוץ מלחמת העולם השנייה, ורק לאחר מאמצים קדחתניים הופץ מחדש ב-1 בנובמבר 1939. עם שובו התפרסם בו מאמר הומוריסטי מאת י. נץ (יוסף ויניצקי) בשם "אנו ממשיכים להשקיף", ובו נטען כי סגירתו של "המשקיף" בעת כה מכרעת היא דווקא "אצבע אלוקים", שכן לולא כן היה העיתון מפרסם ידיעות שגויות כפי שעשו מתחריו.

במשך כל שנות המלחמה עמד העיתון על סף סגירה מפאת מצוקה כלכלית ומינהלית. באפריל 1940 הפסיק ועד המורשים של הצ"ח את ההקצבה לעיתון. חודש לאחר מכן, בעקבות שינויים פרסונליים בהנהלת העיתון, כתב יוסף ויניצקי ליו"ר ועד המורשים של הצ"ח כי "העיתון אינו זקוק עתה לגאונים פיננסיים לשם המשכתו – הוא זקוק אך ורק ל'בעל-בתיות' – לאדם שישגיח על הדברים הפעוטים לכאורה, המצטרפים בסופו של דבר לחשבון גדול כגון: הופעה מוקדמת של העיתון בכל הנקודות (ולא בשעה 10...), פיקוח על בזבוז נייר, הגדלת מספר מנויים וכדומה". בהמשך המכתב הציע את אחיו כמנהל.

ההקצבה לא חודשה, והעיתון נסגר ב-15 ביוני. רק ב-9 באוגוסט, לאחר שהסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל) קיבלה עליה את האחריות למימונו, חודש. נסיבות אלה הביאו לכך שהעיתון לא יכול היה להביא לקוראיו את הידיעה על מות ז'בוטינסקי (4.8.1940) אלא באיחור של חמישה ימים. כששב להתפרסם, במהדורת אבל מיוחדת, הופיע הכיתוב "בהשתתפותו הקבועה של ז'בוטינסקי" במסגרת שחורה. כיתוב זה ימשיך להופיע במסגרת שחורה עד לסגירת העיתון, כמעט עשור מאוחר יותר.

ב-1940 קיבל לידיו אייזיק רמבה את עריכת העיתון, משרה שבה יתמיד עד מרץ 1946. יעקב רובין כיהן כסגנו, ושלום רוזנפלד כיהן כמזכיר המערכת. מצבו הכלכלי של העיתון המשיך להיות רעוע, ובדצמבר 1940 התלונן מנהלו, זלמן לוינגר, כי הגירעון החודשי עומד על 50 לירות. חצי שנה מאוחר יותר יתלונן שנית על המשבר הכלכלי שבו נתונה המערכת, אשר אינה יכולה לשלם כראוי לעובדיה. לדבריו, המגיה וכותב התשבצים הלל הר-שושנים השתכר שש לירות, ואילו הוא עצמו השתכר שבע לירות בלבד. במהלך שנות הארבעים הידרדרה תפוצתו של העיתון מתחת ל-1,000 עותקים (ב-1944 עמד הגירעון החודשי על 200 לירות), ומשום כך פחתה מכסת הנייר שקיבל מלשכת המודיעין הממשלתית עד כדי כך שמנהלו חשש לעצם קיומו.

עם פרישת ה"פלג" מהאצ"ל והקמת הלח"י, נשאר העיתון נאמן להנהגה הישנה, פירסם את מודעת המבוקש של הממשלה הבריטית על אודות אברהם שטרן, ודיווח בלקוניות על הירצחו.

לאחר המלחמה, עם שובו של האצ"ל לפעולות אלימות נגד השלטון הבריטי, אסרה המשטרה הבריטית שבעה מחברי המערכת: רמבה, רוזנפלד, האחים יוסף וברוך ויניצקי, ד"ר וולפגאנג פון-וייזל, יוחנן בדר, קלמן כצנלסון ושבתאי פורטנוי. ב-24 באוגוסט 1947 נכתב במאמר הראשי של העיתון: "עם מאסרם של שניים מחברי מערכת עיתוננו ביום ו' מגיע מספר העצורים מבין חברי ועובדי מערכת 'המשקיף' לשבעה [...] אולם גם במסיבות האלה, של מצור ורדיפות מבית ומחוץ, לא נפסיק להילחם למען האמת הציונית שלנו – עד קצה גבול יכולתנו הפיסית, ובאותם האמצעים העומדים לרשותנו – במלה הנדפסת, הכנה והאמיצה".

הוצאתו של העיתון הופסקה שוב בשלהי 1948, לאחר שרבים מחברי המערכת פרשו והקימו את "חירות", עיתון תנועת חירות החדשה. בתחילת ינואר 1949 הופסקה הוצאת "המשקיף", וחודשה בסוף פברואר במתכונת מצומצמת. במשך כמה חודשים יצאו שני העיתונים במקביל, כש"המשקיף" יוצא לאור כבטאון ברית הצה"ר, המפלגה הרביזיוניסטית שבראשה עמד ד"ר א' אלטמן. בבחירות לכנסת הראשונה לא עברה מפלגת הצה"ר את אחוז החסימה, וב-25 במאי 1949 נסגר העיתון סופית.

עורכים ראשיים

יצחק גוריון 1939
יעקב רובין 1939
אייזיק רמבה 1940–1946
משה ז”ק 1946–1949

כותבים ועיתונאים

• אברהם אברהמס
• אב"א אחימאיר
• אלכסנדר אכר
• ישראל אלדד
• בנימין אקצין
• יוחנן בדר
• אביעזר גולן
• יצחק גוריון
• שלמה גפשטיין
• גרשון הנדל
• הלל הר-שושנים
• זאב ז'בוטינסקי
• משה ז"ק
• ברוך ויניצקי
• יוסף ויניצקי
• בן ישראל
• קלמן כצנלסון
• בנימין לובוצקי
• יוסף מלחי
• יוסף נדבה
• דניאל סירקיס
• וולפגאנג פון וייזל
• שבתאי פורטנוי
• יעקב רובין
• שלום רוזנפלד (מזכיר המערכת)
• אייזיק רמבה
• אליעזר שוסטק
• שמואל שניצר
• אהרן קלאוס

מנהלים

י. קורלנד, זלמן לוינברג, זלמן לוינגר, יוסף ויניצקי

קישורים

"סוגיות בתולדות התנועה הרביזיוניסטית בחיפה", תמליל הרצאתו של עוזי אלידע מתוך יום העיון שנערך ב-26.10.2006 על-ידי מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה, אוניברסיטת חיפה, בשיתוף מכון ז'בוטינסקי

תוספות

"עיתונות ומפלגה – קשרי הגומלין בין המפלגה הרביזיוניסטית לעיתוניה", מינה גראור, מכון ז'בוטינסקי, תשס"ב

"העיתונות הרביזיוניסטית בתקופת המאנדאט – קווים לדמותה (ב)", חיים מילקוב, "האומה", גיליון מס' 69 (נובמבר 1982)

"300 שנה לעיתונות היהודית בעולם, 1675–1975", קובץ מאמרים, ההסתדרות הציונית העולמית, משרד החוץ, הקונגרס היהודי העולמי, האיגוד העולמי של עיתונאים יהודים, ירושלים, 1975

"בשולי העיתונות הלאומית", משה בן-זאב, פרסום לאור, תל-אביב

ארכיון מכון ז'בוטינסקי, תיק ג10א – 3/ 18/ 4