(צילום: פרדי, cc-by-nc-sa)

אדוני היושב-ראש, חברי חברי-הכנסת, התנגדתי להצעת החוק הזאת לאורך כל הדרך, אם כי, חברי ח"כ זבולון אורלב, אני מודעת לשינויים המשמעותיים שנעשו בחוק לאורך הדרך.

החוק הזה פוגע לא רק בנשמת אפו של חופש העיתונות – הוא פוגע בנשמת אפו של חופש אלטרנטיבי לחופש העיתונות, שנוצר כאן בשנים האחרונות, והוא החופש העיתונאי הרב שיש באינטרנט, שהוא במידה רבה ונטילציה וחלופה לתקשורת הרגילה. הרשת עוקפת את המוסרות שיש על תקשורת המיינסטרים, זו שהמגבלות עליה הולכות ורבות, זו שהולכת ונעשית מפוחדת יותר, מבוהלת יותר, עושה פחות תחקירים עיתונאיים, חוששת יותר מנחת זרועם של בעלי ההון – ואם מדובר בכלי שקשור לממשלה או למשרד ראש הממשלה, כי אז היא חוששת מנחת זרועו של זה. המגבלות הרבות האלה הולכות והופכות את התקשורת למקום פחות ופחות עיתונאי, שיש בו פחות ופחות חופש ביטוי, בעיקר בגלל השליטה הגוברת של כוחו של הממון על כלי התקשורת.

עיתונאים יודעים היטב על מי מותר להם לכתוב ועל מי אסור להם לכתוב, נגד מי מותר להם לשדר ונגד מי אסור להם לשדר. בדרך כלל מדובר בכוחו המצמית של הכסף, של הבעלים של אותו כלי תקשורת, ובמקרים העוד יותר גרועים, שבהם כלי התקשורת גם סובל מהפסדים כספיים – כי אז המשקיע, בעל ההון, הוא בכלל לא איש עסקים לצורך העניין, אלא בכלל פילנתרופ. ואז צריך להשתחוות לפניו ולהודות לו על כך שהוא מואיל בטובו להחזיק את כלי התקשורת. תוסיפו לזה גם את מעמדו ההולך ופוחת של העיתונאי, את חוסר היציבות התעסוקתית, את הניצול בשכר, את העדרם של הסכמים קיבוציים, העדרם של ועדים, ותקבלו יחד תקשורת שהולכת ונחלשת.

לשמחתנו הרבה, כאלטרנטיבה לתופעות האלה קם שיח חלופי אדיר ברשת, שממלא את הוואקום הזה, ויש בו חופש עיתונות, ואנשים מתבטאים, והם לא צריכים לעבור צנזורה לא של המו"ל שלהם ולא של העורך שלהם ולא צנזורה עצמית ופנימית.

החופש הזה בא לידי ביטוי בכמה צורות. הוא בא לידי ביטוי בכתיבה של בלוגרים עצמאים, הוא בא לידי ביטוי – כן, גם אצל טוקבקיסטים שמוצאים לעצמם את המקום המעט, הקטן והצנוע הזה שבו יש ביכולתו של האזרח הקטן להביע את דעתו. ושום דבר, חברי ח"כ אורלב, לא ימנע ממעסיק רב כוח לדרוש לחשוף את כתובת ה-I.P של טוקבקיסט שכתב בגנות מקום העבודה שלו, למשל בעיצומו של גל פיטורים, בטענה כוזבת של המעסיק שיש כאן הוצאת דיבה נגד מקום העבודה. ויכול להיות שנאמרו דברים קשים נגד אותו מקום עבודה – מה נשאר לו, לאותו עובד, חוץ מלכתוב טוקבק? וגם אז ירדפו אותו? ולמי יהיה כוח לרדוף את אותו טוקבקיסט, לאדם מן היישוב? ברור שלא. רק לתאגידים חזקים שיש להם משרד עורכי-דין בריטיינר.

קראתי לא מזמן על מורה שעלבו בה בפייסבוק. היא תגיש תביעה, אותה מורה? עם השכר הזעום שלה? לא. הרי מי שיוכלו להגיש את התביעות ולעבור את כל ההליך המשפטי הם רק בעלי כוח וממון.

אחר הצהריים העלו בלוגרים ברשת פוסטים שעוסקים בחופש המידע. זה על רקע התיקון לחוק לשון הרע, וביוזמת האתר "סלונה". הבלוגרים מציינים עוד נקודה מאוד קריטית, והיא שהנפגעים העיקריים, בסופו של דבר, מהתיקון לחוק לשון הרע – שזה כבר חוק אחר שהוא בעיני מאותה משפחה רעה של חוק הטוקבקיסטים – יהיו הבלוגרים העצמאים. הם הכי חלשים ופגיעים, אין להם מקורות מימון, אין להם גב כלכלי. ובסופו של דבר גם המקום הזה, שהתפתחה בו כזאת חירות של שיח וכזה העדר יכולת להסתיר מידע מן הציבור, כיוון שבסוף המידע המוסתר פורץ דרך הרשת – גם למקום הזה כבר שמים יותר ויותר מגבלות.

אני סומכת על טבע האדם החופשי שתימצא הדרך להביע דעות גם אחרי שייחסמו אותם בלוגרים, אותם טוקבקיסטים ואותם כותבים בפייסבוק. תודה רבה.

דברים שנשאה אתמול ח"כ שלי יחימוביץ' לפני ההצבעה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת על הצעת חוק חשיפת פרטי מידע של מנוי ברשת תקשורת אלקטרונית, המכונה בתקשורת "חוק הטוקבקיסטים". ההצעה עברה