ראשית, גילוי נאות: אני לא מכירה את משה תמיר. שמעתי עליו דברים טובים, גם פחות, אבל אין לי דעה על כישוריו הפיקודיים. אין לי שום סיבה לא להאמין למי שחושבים שצה"ל זקוק לקצינים כמוהו. מפקד לדוגמה. אין הרבה כאלה וצריך לטפח אותם, למעננו. אבל משה תמיר הסתבך. לא רק בכך שבמהלך יום כיף למשפחות נתן לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון צבאי, והוא הצליח להתנגש ברכב אחר (למרבה המזל, בלי נפגעים), אלא גם, ובעיקר, במאמצי טיוח והסתרה לאחר מעשה. לא היה מנוס מלדווח על הנזק שנגרם לטרקטורון, אבל אחר-כך גייס תמיר את הנהג שלו וסידר שהוא יודה באשמה, ונקט כל מיני שיטות אחרות. החברים והמפקדים לא התרשמו מחומרת המעשה וניסו לסגור את הפרשה בבית, כפי שכנראה עושים שם לעתים מזומנות. בסופו של דבר לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירה. גם החוקרים ניסו לסגור את הסיפור מהר, בטפיחות שכם כנראה (לדברי השופטים במשפטו), באווירה משפחתית.
אבל יש דברים שכנראה אי-אפשר לטאטא מתחת לשטיח, והעניין התגלגל, עד שבית-המשפט הצבאי אמר את מה שאמר, דברים קשים מאוד, שבסופם אף הוריד את תמיר מדרגת תת-אלוף לאלוף-משנה. עד כאן סיפור משפטי מהכרוניקה הרגילה, פחות או יותר. אלא שמרגע שנודע גזר הדין, אנחנו שומעים וקוראים בכותרות ראשיות על "התדהמה והזעזוע בצה"ל" מגזר הדין. הרמטכ"ל ושר הביטחון מיהרו להתקשר אל "צ'יקו" המורשע ולעודד אותו. התובע זכה רק לכמה "סינקים" קצרים, לעומת התבטאויות ארוכות ומפורטות של הסניגור, ובעיקר התוודענו לשורה ארוכה של קצינים במיל' מזועזעים והמומים, שאמרו שוויתור על תת-אלוף תמיר הוא סכנה לבטחון המדינה והזכירו לרמטכ"ל שהמלה האחרונה נתונה לו והוא חייב, פשוט חייב, לתקן את מה שקילקל בית-המשפט. לא בטוח שהרמטכ"ל זקוק לדרבונים האלה.
תא"ל משה תמיר, אתמול בבית-הדין (צילום: יוסי זליגר)
ייתכן שפסיקת בית-המשפט אכן ראויה לערעור ולביטול. אך ענייננו כאן בטיפול התקשורתי בפרשה, והוא מעורר דאגה. מקהלה חד-קולית שכזו לא שמענו כבר מזמן. כל המרואיינים, הכתבים והפרשנים הצבאיים דיברו כאיש אחד על חריגה מכל מידתיות, על כך שצה"ל לא יכול להרשות לעצמו להפסיד קצין מצטיין שכזה בגלל עניין פעוט שכזה. איזה מין מפקדים אנחנו רוצים בצה"ל? שאל פרשן. אנשים אפורים ו"בסדר", או אנשים מסוגו של מאיר הר-ציון? ומיהר להשיב: אנחנו זקוקים למאיר הר-ציונים, יצירתיים אבל שרוטים. האוזניים הזדקפו. ברצינות? מאיר הר-ציון, כזכור (וכנראה כבר לא ממש זכור), היה בראשית שנות החמישים מפקד אהוד ונערץ ביחידה 101, שנישאה בעבר על גלי הערצה, והיום לא מעטים מפקפקים בערך הישגיה הצבאיים ובעיקר מטילים ספקות עמוקים באשר למורשת הערכית והמוסרית שלה.
שאר הפרשנים הפליגו גם הם כולם באותה נימה – עזבו שטויות, התנהגות לא הולמת, שקרים וטיוח, חריגה מסמכויות והתגייסות של המערכת כולה לעבור לסדר היום על פרשה מביכה. העיקר שהקצינים הטובים והשרוטים יוכלו להמשיך להוליך את הצבא. כשכרמלה מנשה חושפת עוולות שנגרמות לחיילים, לא עולים מתוך צה"ל קולות המזדהים עם מצוקתם של מושאי דיווחיה, אבל הפעם מתעורר הממסד הבטחוני כאיש אחד כדי לגונן על מי שנהג שלא כשורה.
הפרשה הזאת מזמינה דיון מרתק על דמות המפקד הראוי לצה"ל של ימינו, ולא של שנות החמישים. המפקד כדמות שנושאים אליה עיניים, אורח החיים ועולם המושגים שהוא מנחיל לפקודיו, וכך הלאה. אלא שהדיון הזה לא התנהל, וככל הנראה גם לא יתנהל, משום שבכל הדיווחים בכתב ובעל-פה לא נשמע ולו קול אחד שחרג מהמקהלה. בעצם, ב"ידיעות אחרונות" מצאתי שניים – אורי משגב וחנוך דאום – שאמרו, נכון, זה כואב, אבל לא היה מנוס מהפסיקה, לא רק מן הבחינה המשפטית הטהורה אלא גם, ובעיקר, מן הבחינה הפיקודית. ואם פיספסתי מישהו נוסף שהעז לחרוג מהקו האחיד – איתו הסליחה.
הרי אפשר היה בלי קושי למצוא מרואיינים שמדברים כל ימות השנה על קולת העונשים בענייני תאונות דרכים, שידברו בזכות העונש ההרתעתי שקיבל "צ'יקו". מנכ"ל אגודת אור-ירוק, למשל, ידוע כמי שלעולם אינו דוחה מיקרופון או מצלמה. אפשר היה למצוא איש חינוך שידבר על תפקידו של המפקד כמחנך. וכך הלאה. בשום מקום לא נעשה בדל ניסיון כזה. כל המערכת התקשורתית התגייסה כמין גילדה שמישהו העז לפגוע באחד מחבריה. וזה מדאיג.