הדסה
"אם לא יימצא פתרון כלכלי-אסטרטגי ארוך טווח, הדסה עלולה להיות בסכנה", מצטטת במוסף "G" של "גלובס" רנן נצר את יוסי ניצני, מי שהיה יו"ר דירקטוריון הדסה. ניצני אמר את הדברים בראיון ל"גלובס" ביוני 2010, אחרי שהתפטר מתפקידו בהדסה. אז, כותבת נצר, לא הקשיבו לאזהרותיו של היו"ר התורן. השבוע הסתיים תהליך התסיסה, הסכנה התממשה באופן המוחשי ביותר והעיתונים הקשיבו קשב רב לאזהרות בנוגע למצבו של הדסה. היום מנסים מוספי השבת להעניק לקוראים מבט רחב וממוקד על קריסת בית-החולים. מטבע הדברים, את האזהרות שהתגשמו מחליפות כעת האשמות.
למעשה, ההאשמות כיכבו גם בעבר לצד האזהרות. נצר מספקת ציטוטים נוספים בני ארבע שנים: "גיוס התרומות נעשה באופן בלעדי על-ידי נשות הדסה וכמעט לא נעשה בארץ. זו בעיה מהותית. הן מחליטות מה עובר, למה עובר, כמה עובר"; "רצינו להסתדר לבד [אחרי המשבר העולמי והונאת מיידוף] ולארגן מקורות חלופיים שאנחנו נהיה אחראים עליהם; שהן יעבירו כספים ככל יכולתן, ושלא יפריעו לנו לארגן תרומות נוספות [...] אבל נשות הדסה לא הסכימו"; נשות הדסה התערבו בניהול "עד לרמה שעלולה לפגוע ביכולת ההנהלה בארץ".
ומה אומרת ההנהלה? "זה לא אני", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" לצד תמונתו של המנכ"ל לשעבר שלמה מור-יוסף. הכותרת לראיון שערך איתו נחום ברנע, ומתפרסם ככתבת השער של "המוסף לשבת" של העיתון, היא "לא אני אשם". מור-יוסף היה עד לפני שנתיים וחצי מנהל הדסה במשך 11 שנה, "יש לו בלא ספק חלק באחריות למה שקרה, לצד גורמים אחרים. הסיפור מורכב וחורג משטח בית-החולים ומגבולות הארץ", כותב ברנע, "מי שמניח את הכישלון על כתפיו של אדם אחד עושה עוול לאיש ועוול לאמת". אז מי אשם? מור-יוסף מודה בטעות אחת (חלקו הנמוך של בית-החולים בהכנסות הרפואה הפרטית), אך מאשים גורמים (אחרים) ובראשם (לפחות כפי שמציג ברנע את הדברים) ההתחייבויות האקדמיות וארגון נשות הדסה. מאשים "בזהירות". תורף הדברים: הארגון לא עמד בהתחייבויותיו הכספיות.
מנכ"ל הביטוח הלאומי ולשעבר מנכ"ל הדסה שלמה מור-יוסף בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת, 12.2.14 (צילום: פלאש 90)
תשובת הארגון למור-יוסף ניתנת ב"מעריב". "חברי הדירקטוריון הישראלים לא עזרו לנו, אלא קמו והתפטרו והשאירו אותנו לבד", נכתב בכותרת על שער העיתון, ציטוט של אודרי שמרון, נציגת נשות הדסה בישראל (ואשתו של דוד שמרון, עורך-דינם של שרה ובנימין נתניהו ובן דודו של נתניהו). "בזמן שאלפי עובדי הדסה מצויים במצוקה אמיתית – להוציא כמה רופאים חמדנים שיושבים על המיליונים – וירושלים מסתכנת בהתפרצות של מחלות, הוא חושב שזה הזמן להשמיץ את הנשים האלה", כותבת על מור-יוסף כרמית ספיר-ויץ בטור נלווה. במוסף לשבת מראיינת שרה ליבוביץ'-דר דמויות שונות הקשורות לארגון. לעומת הראיון עם מור-יוסף ב"ידיעות", הכתבה ב"מעריב" אינה מתמסרת לטענות צד אחד, אלא מנסה לצייר תמונה שלמה.
"הרי זה בלתי אפשרי שרופאים, אחיות ועובדי מינהל ומשק בבית-החולים הדסה יעברו תהליך קשה של קיצוץ בשכר ופיטורי 550 איש, כולל 30 רופאים, בעוד שמור-יוסף ימשיך ליהנות מ'מצנח זהב' מרהיב שקיבל מהדסה, כאילו הוא לא חלק מהעסק, כאילו הוא לא השחקן המרכזי בעלילה", כותב נחמיה שטרסלר במדור הדעות של "הארץ".
הנהלת הדסה ונשות הדסה הם שני קודקודים במשולש של בית-החולים בעין-כרם; העובדים הם הקודקוד השלישי: "על דעת רעייתי משכבר הימים, אחות טיפול נמרץ בהדסה, הריני מבקש להבהיר כאן [...]", כותב חגי סגל בטורו השבועי במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", "בכל 31 שנות עבודתה בבית-החולים לא היתה לה הכנסה של שקל אחד לרפואה מהשר"פ. ההחלטה לבנות את מגדל האשפוז לא היתה שלה. מעולם לא היתה ב'כוננות מינהלית', אך ורק בכוננות אמת. השעות הנוספות שלה שנרשמו לה היו שעות נוספות באמת [...]. במחלקה שלה לא נרשם אי-פעם עודף כוח אדם, רק מחסור [...] שכר הפנסיה שלה, בבוא היום, צפוי להיות במקרה הטוב כעשירית מהבונוס הקדם-פנסיוני של המנכ"ל המפורסם בעשור הקודם (75 אלף שקל לחודש).
"למען הסר ספק", מסכם סגל, "בכל מה שקשור לרוח הדסה, צור מחצבתה המקצועי, היא דווקא תומכת נלהבת בהקפאת הליכים. הדסה זה בית, היא מתעקשת תמיד, רק אחר-כך בית-חולים". ההערה האחרונה היא מענה למי שמאשים דווקא את הקודקוד השלישי במשבר, העובדים, וביתר דיוק את ועדי העובדים, שאותם מאשימה ההנהלה הנוכחית שבשל הסכמי השכר המופרזים שהשיגו, קרס בית-החולים. ההנהלה ביקשה להכניס את המוסד להקפאת הליכים כדי לשנות את מעמדה מול הוועדים.
גם בנוגע לעובדים "ידיעות אחרונות" הוא הבמה לסיקור סניגורי ואוהד. הפעם לא נראה שהמסגור הסימפטי קשור לראיון בלעדי עם מנהל בכיר, אלא באפשרות לקשור כתבה כללית (הכתבה ממותגת כ"שביעית בסדרה על קריסת מערכת הבריאות בישראל") לטריגר אקטואלי. "הדסה זו רק ההתחלה", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "7 ימים", "רגע לפני שהן יוצאות למאבק על הזכות לתת לחולים טיפול הולם – מכניסות אחיות בתי-החולים את שרית רוזנבלום לעולם שבו אחות אחת יכולה להתרוצץ במשמרת של 16 שעות בין עשרות מטופלים".
ובכל זאת, יש אשמים ב"ידיעות אחרונות": "הנהלת הדסה ספגה ביקורת על הניהול הבזבזני שהוביל לגירעון, אולם כעת מתברר – טענות שהעלתה ההנהלה בנוגע לאחריות המדינה לחוב נמחקו על-ידי האוצר מהמסמך שהוגש לבית-המשפט", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של ירון קלנר, המתפרסמת בעמ' 2 של העיתון.
סדר לי הסדר
"האותיות הקטנות בחוק הגיוס מנציחות את הפטור לחרדים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המפנה לכתבה של יאיר אטינגר. "ניתוח סעיפי החוק החדש מגלה פרצות שיאפשרו את המשך הסטטוס-קוו: הצעירים החסידים, הליטאים והאליטה הספרדית יוכלו להמשיך ללמוד, והמכסות ימולאו על-ידי המגזרים האחרים", מוסרת כותרת המשנה. אטינגר קובע כי "הערוצים הגלויים והשקטים" של יו"ר הוועדה לשוויון בנטל, ח"כ איילת שקד, וצמרת אכ"א עם ההנהגה החרדית "הצליחו מעל למשוער" בהשארת מצב הקיפאון, ה"סטטוס-קוו", על כנו.
"יש לא מעט סימנים שגם בעתיד הנראה לעין, החרדים-באמת ימשיכו לא לשרת בצבא, ואלו שכן – ימשיכו לא לשרת בצבא-באמת", כותב אטינגר. לדבריו, החוק ייכתב כך שגם אם ייכללו בו סנקציות, ולו כלכליות בלבד, הן יוכלו להיות מופעלות רק במקרים רחוקים מאוד. גם טורו של יוסי ורטר מוקדש לוועדת שקד. הוא פותח אותו בהצהרה שלפיה "שוויון וגיוס חרדים לצה"ל לא ייצאו מזה", אבל "יאיר לפיד יוכל לנופף במימושה של הבטחת בחירות מרכזית שלו: החלת חובת גיוס בחוק על כל צעיר ישראלי-יהודי". זו קביעה מוזרה, שכן זה בדיוק מה שקובע החוק גם כעת ממש.
בהמשך הטור יש קביעה מוזרה נוספת: ורטר כותב שחיילי ישיבות ההסדר מקיימים "שוויון, עלק; 17 חודשי שירות וכמה שנות משכורת אחר-כך". האמת היא שחיילי ישיבות הסדר אינם מקבלים משכורת בתקופת הלימוד בישיבה, המוגדרת כ"של"ת" (שירות ללא תשלום). למעשה הם (כלומר הוריהם) נדרשים לשלם לישיבה על השהות בה (אם אינני טועה, התשלום עולה על משכורת של חייל סדיר). מוזר שפרשן ותיק שמקדיש את עיקר טורו לנושא כל-כך מתוקשר טועה טעות כל-כך גסה, שמציגה אותו כמי שמוסר מסרים שקיבל ממושאי סיקורו בלי לבדוק אותם.
עוד כותרות ראשיות
"חרם על ישראל? ההפך", קובעת כותרתו הראשית של "מקור ראשון". "לאיומי הבידוד המדיני והכלכלי אין כמעט כיסוי בשטח", ממסמרת כותרת הגג, ואילו כותרת המשנה מפרטת: "גל של ביקורי אח"מים נרשם החורף. בנתב"ג נשבר שיא התיירות הזרה בכל הזמנים. ייצוא ההייטק קפץ ברבעון האחרון ב-20 אחוז. אלפי אנשי עסקים מחו"ל משחרים לפתחם של עמיתיהם בארץ. ישראל התקבלה השבוע לשני ארגונים בינלאומיים חשובים. נשיא הפרלמנט האירופי שולץ, שהותקף על-ידי הימין: 'אני מתנגד לסימון מוצרי התנחלויות'. ובתוך כך: פורום שרים מצומצם בראשות נתניהו החליט לפתוח במתקפה על מחרחרי החרם". ההפניה הסמוכה, לטורו של אורי אליצור, היא "מזוכיסטים נמאסתם".
"ממשלת ישראל מציגה" היא הכותרת הראשית של "מעריב", ומתחת לה ציטוטים של שרי הממשלה ביחס ל"מסמך קרי".
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" שמורה גם היום ליוסי יהושוע, המכריז על "בריחות המוחות של צה"ל" (משבר בקצונה הטכנולוגית והקרבית).
במי תומך נתניהו למשרת נשיא המדינה? כנראה באף אחד. "72% מהציבור: העם הוא שצריך לבחור את נשיא המדינה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום".
משפח
צרכן התקשורת הישראלי שמע ודאי על לוחמי השייטת שלקו בסרטן ומחלות קשות אחרות אחרי שצללו במי הקישון המזוהמים משפכי מפעלים של תאגידי ענק, ועל מאבקם להכרה ופיצוי. מעטים יודעים על מאבק זהה של דייגי הקישון – מאבק שנחל לאחרונה כישלון חרוץ. אלה בן-עטר, שחקרה את הנושא, כתבה כאן לאחרונה על ההבדל בסיקור העיתונאי, שהעלה על נס את הלוחמים והזניח את הדייגים. גם דרישותיהן של שתי הקבוצות זכו לגורל הפוך: ועדה אמנם דחתה את טענות השייטים, אולם שר הביטחון אימץ את דעת המיעוט והבטיח כי המדינה תישא באחריות. הדייגים הפסידו מול עורכי-הדין הרבים של החברות שתבעו.
מעט אחרי פרסום המאמר כאן באתר התפרסמה גם החלטתו של שופט בית-המשפט המחוזי רון שפירא, שחייב את הדייגים לשלם לחברות המסחריות מהגדולות במשק הוצאות משפט בסכום עתק של 4.5 מיליון שקל. "האם המשפט הופך למוצר יוקרה?", שואלת כותרת המשנה לכתבה של רויטל חובל ב"הארץ", המספקת דוגמאות נוספות להוצאות משפט גבוהות שהושתו על אזרחים פרטיים שרצו להביא את עניינם מול הרשות השופטת. "פסיקות כאלה מרחיקות את הציבור עוד קילומטר מבית-המשפט", מדגיש העורך את דבריו של יובל אלבשן, "הן הופכות כלי לחזקים".
שקיפות
"לא במקרה זוכים קוראי מדור זה מדי שבוע לקבל הצצה לתוך הוועדה הממשלתית החשובה במדינה, הלוא היא ועדת השרים לענייני חקיקה", כותב זאב קם במדור הפרלמנטרי המעניין שלו, המתפרסם (משום מה) במוסף המשפטי של "מקור ראשון". "מדובר בוועדה שבה למעשה מוכרע גורלה של כל הצעת חוק שמונחת על שולחן הכנסת [...] רק שבמקביל לחשיבותה הדרמטית, הוועדה היא גם אחד החורים השחורים הגדולים ביותר בציבוריות הישראלית".
קם כותב על הוועדה בהקשר של הצעת חוק (ש"מוגשת אחת לחצי שנה") המבקשת להכניס שקיפות לעבודת הוועדה, שלא נרשם בה פרוטוקול וההצבעות בה אינן מתועדות. קם מספק ציטוטים מהדיון הסגור בהצעה של ח"כ ניצן הורוביץ, ובהם גם תיאור של הנסיונות למסמס את האפשרות להחדיר שקיפות לעבודה הוועדה. בסופו של דבר הצביעו רוב נבחרי הציבור נגד החוק שיכריח אותם לתת דין-וחשבון על התנהלותם בוועדה בפני הציבור שבחר בהם. רק שלושה שרים הצביעו בעד: ציפי לבני, אורי אורבך ואורי אריאל. בין המתנגדים: יאיר לפיד וגדעון סער.
עוד שתי כותרות
"יד ימינו של פינטו: העברנו כסף מדי חודש לבקשת ניצב ארביב", "מקורבו של הרב העיד בתצהיר על אירוחים בסוויטה ללא תשלום. ארביב: לא קיבלתי דבר", נכתב בכותרות ידיעה של גידי וייץ על שער "הארץ".
"פרלמנטים בחו"ל חוקרים את מעללי אונר"א. משרד החוץ הישראלי מתנגד לחקירה", נכתב בכותרת ידיעה של דוד בדין ב"מקור ראשון". "ההתנחלויות מביאות שלום", נכתב בכותרת ידיעה של אריאל כהנא בעמוד הסמוך. "בעוד שישראל אף פעם לא נאבקת במוסכמה שלפיה ההתיישבות מעכבת את המו"מ, מבט אזורי מוכיח דווקא ההפך: היא מעלה את איכות החיים הפלשתינית ומצילה את ערביי יו"ש מטבח".
חוק הספרים
במוסף "שבת" של "מקור ראשון" כותב אריאל הורוביץ על "חוק הספרים" שנכנס לתוקף בשבוע שעבר ושנועד להגדיל את הכנסותיהם של הסופרים על-ידי איסור על קמעונאיות הספרים להציע מחיר מוזל על ספרים חדשים. האם ניתן אחרי שבוע לקבוע אם החוק מוצלח? לפי הורוביץ, התשובה חיובית: כבר כעת מתברר כי הרשתות (צומת-ספרים, סטימצקי) מגלגלות את הירידה הצפויה בהכנסות אל המו"לים, ואלו מחזירים את ההעלאה במחיר אל הצרכן. הסופרים, ואיתם בעלי מקצועות הלוויין כמתרגמים, מגיהים ועורכים, אינם צפויים, משתמע מהכתבה, לשפר את מצבם הכלכלי. סופרים צעירים, טוענת הכתבה, יתקשו כעת הרבה יותר להוציא את ספריהם בהוצאות המפיצות את סחורתן באמצעות הרשתות הגדולות.
בעמוד האחורי של המוסף "גלובס על הבוקר" מתפרסמת מודעה ל"יריד ספרים": "7 ספרים ב-100 ש"ח".
ענייני תקשורת
נתניהו. "לפני צאתה לשליחות בזירה הבינלאומית הסוערת הזו, היא נפגשה עם יו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו, שבעצמו כיהן בעבר כשגריר ישראל באו"ם", כותב מאיר עוזיאל בראיון שערך עם פרופ' גבריאלה שלו, המתפרסם ב"מעריב" וב"מקור ראשון". "שאלתי אותו מה הדברים החשובים כשמגיעים לאו"ם", מצטט עוזיאל את שלו, "והוא ענה: 'תקשורת, תקשורת, תקשורת'. והוא אמר עוד דבר שאני זוכרת היטב: 'תכתבי את הנאומים שלך בעצמך'".
רייטינג. כתבת השער של מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", שזוכה לקידום משער העיתון היום ואתמול, עוסקת בסוגיית המדידה של ה"רייטינג" של הטלוויזיה המסחרית בישראל. נבו זיו התחקה אחר אנשי הפיפל-מטר, הנכללים במדגם בן 578 המשפחות שהעדפות הצפייה שלהן קובעות את מדד הרייטינג, ושמע מהם על כשלים ומחדלים בהליך איסוף הנתונים. "למה המשפחות לא באמת מקפידות על המדידה? מדוע מסתפקים במספר כה נמוך [של משפחות]? ומה זה אומר על אחוזי הצפייה המפוצצים שמתקבלים מדי שבוע?", שואלת כותרת המשנה על שער המוסף.
אנשי ועדת המדרוג נחרדו ככל הנראה מהניסיון למתוח ביקורת על עבודתם ומסרו לכתב התקשורת של "דה-מרקר", נתי טוקר, כאילו בהכנת הכתבה היה חשד לפלילים (שלא נמצא בו דבר). כתב התקשורת של "מאקו", אביב הורביץ, כתב אתמול כי מדובר בחלק מהמאבק המתחדש בין "ידיעות אחרונות" לקשת. שני הכתבים הזכירו כי ל"ידיעות אחרונות" אינטרס לכאורה בירידת אחוזי הרייטינג המוצגים, משום שהם משפיעים לרעה על מחירי הפרסום בעיתונות הדפוס. מעבר לעובדה שהטענות וההסברים הללו נשמעים מעט מפולפלים מדי, טופחת על פניהם העובדה שב"ידיעות אחרונות" היו יכולים בקלות לקצץ בבת אחת את נתוני הרייטינג "המפוצצים" ביותר מחצי. כל מה שעליהם לעשות הוא לדווח בקולניות המשופשפת שלהם על נתוני הרייטינג האמיתיים שמפיקה ועדת המדרוג עצמה, במקום על אלה המנופחים המדווחים על-ידי כתבי התקשורת.
קיפוח. כתבת השער של מוסף "הארץ" (גידי וייץ) מוקדשת לפרוטוקולים של ישיבות הממשלה אחרי מהומות ואדי סאליב ב-1965 ולהזדעזעות מהדעות הקדומות של משתתפיה. "מה באמת חשבו האבות המייסדים של המדינה על המזרחים?", נכתב בכותרת הראשית על השער. "לפני שהמזרחים היו לא נחמדים, מותר היה לומר בפשטות: הם נחותים", נכתב בכותרת הכתבה עצמה. וייץ מספק ציטוטים רבים, מי יודע, אולי מי מהם יחליף את אלה של כתב "הארץ" אריה גלבלום כסמל של התנשאות תושבי הארץ הוותיקים שעלו מאירופה על העולים שהגיעו אחריהם מאפריקה ואסיה.
בסוף טורו במוסף "סופשבוע" כותב אראל סג"ל שהוא "מצר" על כך ש"חלקים בתגובה שלי" לביקורת של אחינועם ניני על מתן פרס אקו"ם לאריאל זילבר "נגעו לגופו של אדם, אד הומינם", מודה כי "התלהמתי מעבר לטעם הטוב" ומסביר: "ניני הפכה לשק חבטות בשל תסכול של שנים" של אנשי ימין שלדבריו של סג"ל משמשים תדיר "מטרות קרטון" ב"מטווח" של השמאל. במדור המכתבים למערכת בעמוד הקודם כותב "קובי" בתגובה לטורו של סג"ל מהשבוע שעבר: "אני רוצה רק לבדוק (שהרי ידוע שאתה חובב כדורגל) מה תוצאת 'המשחק' בין הימין לשמאל בנרצחים, כמו למשל אברושמי, עמיר, גולדשטיין ועוד. מקרים מהצד ההפוך – אין. [...] במבחן התוצאה מישהו 'ניצח' בגדול ומישהו הפסיד בענק, וללא מרכאות. חזור לסיפורי אמריקה ובית"ר ירושלים, שם אתה מעניין הרבה יותר ואולי אפילו צודק יותר".
עבדים היינו. אם כבר שלו: העורכים ב"מעריב" וב"מקור ראשון" מדגישים את ביקורתה על מאמר של פרופ' אווה אילוז שהתפרסם בהבלטה גם הוא במוסף "הארץ", ובו השוותה אילוז את הפלסטינים ביהודה ושומרון לעבדים השחורים בארה"ב במאה ה-19. שלו מביאה את המאמר כדוגמה למה שהוא לטענתה מסוכן לישראל יותר מחרמות בינלאומיים כלכליים ואקדמיים: נביטתה של אווירה כזו בתוככי הממסד הישראלי פנימה. במוסף מתפרסמות היום תגובות למאמר, ובהן גם של ד"ר ערן שלו, בנה של גבריאלה שלו ומומחה להיסטוריה אמריקאית. ההשוואה של אילוז, טוען שלו, "חוזרת לנארטיבים ההרסניים של קורבניות וסבילות של העם הפלסטיני שעומדים בדרכם של תומכי פתרון שתי המדינות לא פחות ממדיניות ההתנחלות".
"הארץ" עיצוב. ב"הארץ" סיימו את הניסוי שערכו מאז בוטל המגזין המדיני השבועי ("השבוע"), והחזירו את הכותרת הראשית למקומה. עד השבוע ניסו ב"הארץ" ללכת בלי ולהרגיש עם: להגיש עיתון סוף-שבוע ללא תוספת שבועית (שהטורים שהופיעו בה נדחסו אל קונטרס החדשות), אך לשנות את עיצוב השער הראשי כך שיעניק "אווירה מגזינית". בפועל איבדו מעצבי ועורכי "הארץ" את שני העולמות: גם לא היתה להם כותרת ראשית חדשותית (זו נדחקה אל "מתחת לקפל") וגם לא שער מגזיני (שהניסיון לפרוש אותו "פרישה חלקית" על חצי עמוד, בין כותרות חדשותיות, מודעת ענק ושורת לוגו, הותיר רושם מקושקש וכותרות לא ברורות ברוח "ידיעות" ו"ישראל היום").
היום, כאמור, חוזרים ב"הארץ" למתכונת הרמונית יותר, מסכינים עם אובדנו של המוסף ומפנימים אל שער העיתון את תכניו ששרדו באופן מאופק ומתאים יותר לרוח העיתון וכזה המשתלב עם התוכן העיקרי בקונטרס ולא מתנשא מעליו (גם הלוגו השונה, "הארץ שישי", נשאר, וכעת גם ניתן לראות אותו).
ואם החליטו ב"הארץ" להפסיק לנסות להעמיד פנים כאילו המוצר שהם מציעים אינו מופק תחת מגבלות תקציביות כבדות, כדאי אולי לטפל גם בשער נוסף: מוסף "גלריה" אינו מוסף מגזיני. כותבים בו בעלי טורים משובחים (וגם משובחים פחות), אבל כמעט שאין בו כתבות (היקרות יותר להפקה וממילא מתאימות פחות לפורמט המוקטן), וההתעקשות לייצר שער של הפניה אחת מעניק הבלטה מוגזמת לטור אקראי (במקרה הטוב) או לכתבות הסתמיות של כתב המגזין היחיד שכן פועל במוסף (במקרה הרע). כל עוד לא משנים את התמהיל, כדאי לשנות את השער האמור לייצג אותו.
"הארץ" ספרים. ואף מלה על מוסף "ספרים".
אירוניה. "הבהלה לדרכון הספרדי השבוע הציפה את השאיפה של ישראלים רבים לדרכון נוסף. בדקנו מה הסיכוי שלכם לשים יד על אחד כזה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של מוסף "ממון", שאינו מזכיר כי "הבהלה" היתה בשל ידיעות מצוצות מן האצבע שהתפרסמו בין היתר גם ב"ידיעות אחרונות" – ללא בדיקה.
"מעריב ילדים". "השבוע חשבתי להזכיר לכם לתרום לפחות חצי שקל לצדקה. למה? כי בכל בתי-הכנסת ברחבי הארץ יקראו השבת את פרשת שקלים", פותח מאמר המערכת של מוסף "מעריב לילדים", המצורף לעיתון הכללי "מעריב". על שער העיתון מציץ (מתחת לתמונה הראשית: צבוע) ראשו של דינוזאור מצויר. הוא אינו מנשק אף אחד.
שלמה ארצי. בטורו במוסף "7 ימים" כותב שלמה ארצי על בעיות זיכרון (ומנחם את עצמו: "הזיכרון אצל כולנו פשוט כבר לא מה שהיה"). תצלום קלוז-אפ גדול של הזמר מעטר את הידיעה היחידה בשער האחורי של קונטרס החדשות, העוסקת במיזם פילנתרופי-מסחרי משותף.
לא רוצה ולא יכול. אתמול בטור תשובות לשאלות הגולשים באתר "הארץ" כתב חמי שלו: "אני לא רוצה או יכול להתייחס לעבודתי ב'ישראל היום', אבל אני לא חושב שתמצא סתירה מהותית בין העמדות שהבעתי שם לבין אלה שאני כותב ב'הארץ'".